הנשיא שארל דה-גול. נכחתי בימים אלה בהרצאה שעסקה בפלא הגדול של התפתחות ההי-טק הישראלי. עד לשנת 1967 נחשבה ישראל למדינה כושלת למדי מבחינה כלכלית, מדינה עם גרעון קבוע במאזן התשלומים שלה, עם עודף גדול של היבוא על היצוא. בעצם – לא נראתה בשורה בעתיד הנראה לעין שעשויה לחלץ את ישראל. ואז בא הנשיא דה-גול, הנשיא שעמד בראש ידידתה הגדולה של ישראל, צרפת, אך גם הנשיא שלא היה מוכן לסלוח לנו שהמרינו את פיו ויצאנו למלחמה, בניגוד לאזהרתו אותנו שלא לעשות כן.
תגובתו הייתה מיידית, וישראל נענשה – הקפאה מוחלטת של יצוא החימוש הצרפתי החיוני לצה''ל. לרבות חימוש שכבר שילמנו עבורו.
דה גול לא השאיר בפנינו ברירה. שוק החימוש האמריקאי עדיין היה סגור בפנינו, וכך, למן אותו רגע, נאלצנו לאמץ את הכלל של ''אם אין אני לי, מי לי!''.
המבוגרים שבינינו זוכרים ללא ספק את הקריקטורה המקסימה של ''דוש'' המראה את ישרוליק שלו, עם כובע הטמבל הנצחי, מנסה לטפס במעלה ההר, ובעיטה של הנשיא הצרפתי בישבנו דוחפת אותו אל על.
לא אתייחס כאן לסיפור המהפכה שחולל הפיתוח והייצור הביטחוני. כלכלת ישראל השתנתה מן היסוד, עם מאזן תשלומים חיובי למהדרין.
הנשיא ברק אובמה. בראיון שהעניק בימים אלה הזהיר הנשיא האמריקאי את ישראל כי דברי נתניהו ביום הבחירות על 'הערבים הנוהרים לקלפיות', וכי הרכב ממשלתה החדשה של ישראל, עלולים להשפיע על המדיניות האמריקאית כלפי ישראל.
אין ספק, איננו אוהבים לשמוע דברים כאלה. ''וכי מי הוא אובמה המנסה להתערב בענייניה הפנימיים של ישראל?'' ואכן, מאז שפורסמו דבריו באותו ראיון מתייצבים, זה אחר זה, שרים וח''כים, חברי הקואליציה הממשלתית, ומגנים את הנשיא האמריקאי, ''עוכר ישראל''.
אני מבקש להודות לנשיא אובמה על דבריו הנכוחים. אכן, גם זו הייתה בעיטה נשיאותית בישבן של ישרוליק, ובלבד שתסייע בידינו להתפכח, ובלבד שממשלת ישראל תשכיל לפקוח עיניים ותעצור בטרם יהא זה מאוחר מדי.
האיום החמור ביותר המרחף על ישראל איננו הגרעין האיראני, איננו חמאס או חיזבאללה. האיום היום זו תנועת ה-BDS, המערערת על עצם הקיום, זו התנועה הבינלאומית המבקשת להקיא את ישראל מחבר העמים. אכן, זו האסטרטגיה הפלסטינית החדשה, ואלו אנו, בעיניים עצומות או ברוב טמטום, משחקים לידיה.
בימים אלה עומדת להתברר התביעה הפלסטינית לגרש את ישראל מ-FIFA, מאיגוד הכדורגל הבינלאומי. הסיבה – ישראל מחבלת בספורט הפלסטיני. ודווקא היום, בעוד מהלך זה טרם הוכרע, מנענו מכדורגלן פלסטיני לעבור בגשר אלנבי. אכן, אני משוכנע כי לא הייתה כאן התנכלות לשמה, ואותו שחקן מופיע ברשימת הבדוקאים. ובכל זאת. אי אפשר היה לגלות קצת גמישות? דווקא היום?
והנה, בימים אלה נעתר שר הביטחון ללחץ מתנחלי יש''ע ומימש אפרטהייד בקווי האוטובוסים. יהודי ופלסטיני לא ישבו באותו אוטובוס.
אכן, ראש הממשלה התערב וביטל הוראה זו מיד עם הפעלתה, אך הנזק כבר נעשה.
תודה לנשיא האמריקאי, דבריו נאמרו בעיתם. מי ייתן ויישמעו ויפקחו את עינינו בטרם יהא זה מאוחר מדי.
חג שבועות שמח
בלילה שבין יום רביעי לחמישי נהרג סמי אל ג'עאר בן 20 (יש אומרים נרצח – נחכה לבדיקת מח''ש) בפשיטה שערכה משטרת רהט על ספקי וצורכי סמים בחצר בית ספר אל–נור ברהט. המקרה היה וייכנס כבר לכרוניקה הידועה מראש של שוטרים עם יד קלה על ההדק כשמדובר בנערגבר ערבי ובמקרה הזה בדואי. סמי נורה ממרחק של כ–25 מטרים כשהוא עומד בחצר ביתו, והוא איננו חמוש.
קורה שאתה שומע על אירועים מסוג זה, אתה נעצר עובר על הפרטים באתר החדשות באינטרנט, אחרי זה בעוד אתר ובסוף אתה רואה אייטם קצר בטלוויזיה, המתמקד בעיקר במסע ההלוויה ובמהומה – הפגנה, הנערכת אל מול כוח משטרה מצויד במיכלית עם זרנוק מים ובסוסים אמיצי חזות עם שוטרים פסאודו – בוקרים רוכבים בתוך ההמון במאמץ לא ליפול מהסוס..
אלא שהפעם מדובר בנערבחור צעיר ונאה שעל אף היותו בן החברה הבדואית, ניתן היה להגדירו כנורמטיבי לחלוטין (היהודים קוראים לזה מלח הארץ), עובד בחברת הברום, עוזר בפרנסת המשפחה, כמקובל בחברה הבדואית.
אך מעבר לכל זה אביו, חאלד הוא חבר טוב שלי – יקר לי כאח. אנו מכירים שנים רבות, מהתקופה שעבדנו יחד במרכז ג'ו-אלון (מוזיאון הבדואים) ואחר כך הדרכנו יחד קבוצות של ישראלים ברהט ולפעמים הבאתי אליו קבוצות להרצאה על ההיסטוריה והתרבות הבדואית. הוא מרצה בחסד, רהוט ומצחיק.
באופן אירוני אחת מהקבוצות הללו הייתה קבוצה אליטיסטית של המחלקה לזיהוי פלילי של משטרת ישראל. זכורים לי הוואנים המזוודים החונים ליד ביתו כשמסביבם כל ילדי השכונה מסתכלים על חאלד בהערצה.
זאת לדעת, חאלד שירת שלוש שנים בצה''ל והמשיך לעשות מילואים שנים רבות. הוא אח שכול. אחיו נהרג במלחמת ההתשה בסיני לפני שנים רבות.
יומיים לפני האירוע, הייתי אצלו בביקור וניהלנו שיחה אופטימית על מדינת ישראל – יהודית ודמוקרטית, השואפת לשוויון, לשלום ולאחווה לטובת כל תושביה.
טרם סיפרתי לכם את כל הסיפור: כשבנו סמי בידיו, נושם את נשימותיו האחרונות, וחאלד בכאבו דוחף את השוטרים המנסים לעוצרו, מתנפלים עליו שבעה שוטרים ומכים אותו מכות רצח. הם שוברים את ידו השמאלית ואחד מהם אף מקלל אותו ''יא חתיכת חמאס.'' חאלד נעצר ומושם באזיקים ומאוחר יותר מובל לבית החולים ברזילי באשקלון, משם הוא משוחרר לביתו. הכאב והעלבון הצורב מכים בחאלד מכה אנושה ובשעות שלפני ההלוויה, כשהמון רב מסתופף באוהל האבלים שהוקם מול ביתו, הוא ממלמל ובוכה ותוקפת אותו חולשה איומה כשלידו רופא צמוד ומשגיח, בן משפחה.
משלחת ארוכה של אנשי ציבור בדואים באה לנחם, אחריה תבוא כמו תמיד משלחת חברי הכנסת הערבים. לא ייפקד גם מקומו של ראש הפלג הצפוני של התנועה האסלאמית. אלו נותנים לאירוע נופך פוליטי, אך גם אנושי מאוד וסולידארי.
שאלנו את עצמנו, מעט היהודים שהגיעו לנחם, כיצד נבחרים השוטרים המשרתים בתחנת המשטרה ברהט ואנשי הבילוש (שאינני יודע מהיכן הגיעו), ומהי רוחו של השוטר היורה? ומהי רוח המפקד? האם רהט נתפסת בעיניהם כעוד עיר פלסטינית? האם רוחו של הימין הישראלי הלאומני מתירה את דמם של הערבים?
שאלה אחרת שעלתה. האם לא צריך היה לצפות לביקור תנחומים של איזה מנהיג יהודי, אולי אפילו נשיא המדינה, או לכל הפחות המפכ''ל, ולו רק בשם המשוואה המאחדת בין ישראל היהודית לישראל הדמוקרטית השואפת לשוויון בין כל תושביה כפי שנצרב במגילת העצמאות..
בכאבו, עלול חאלד, שהיה עד לא מכבר ישראלי גאה ואמיץ, לאבד את אמונו במדינה, ובוודאי במשטרת ישראל.
ואני, קומץ ישראלי קטן, קורא לכם, מנהיגי תנועות המרכז והשמאל, יש לכם אזרחים ותומכים פוטנציאלים במגזר הערבי ובמגזר הבדואי בפרט. פקדו את המקומות האלו. בואו אל חאלד הביתה, והוכיחו לו כי אתם ראויים להיות מנהיגים של כלל אזרחי ישראל ולא רק של היהודים. יש מצב שיאמינו לכם.
תודה לשני נשיאים
קיללת ההיי-טק
