BDS

האויב הוא אותו אויב. האיום הוא אותו איום. אלא שהאסטרטגיה השתנתה מן היסוד. אם לא נבין זאת, אם לא נפנים זאת, אם לא ניערך ואם לא נשנה את מדיניותנו– אין זו אלא שאלה של זמן, וזמן לא רב – והאויב עלול לממש את תקוותו-מטרתו.

האויב נותר אותו אויב ערבי-פלסטיני. האיום הוא אותו איום – השמדתה של המדינה היהודית. אלא שהאסטרטגיה שלו השתנתה מן היסוד – שוב אין הם חותרים להכרעה צבאית – הם כשלו ב-‏48', הם כשלו ב-‏67' וכשלו ב-‏73'. הם נואשו מן הכוונה ומן הסיכוי לכבוש את השטח ולחסל את ישראל בעוצבות הטנקים. האסטרטגיה החדשה שלהם איננה בונה על נשק הטילים והרקטות ואף לא על פצצת הגרעין האיראנית.

האסטרטגיה החדשה בונה על הדה-לגיטימציה של מדינת ישראל. זו בתמצית האסטרטגיה של תנועת ה-BDS. העולם החיצון, העולם הניטראלי הוא שצריך לעשות עבורם את המלאכה – בחרם ובסנקציות.

אל מול אסטרטגיה זו עלינו להיערך ולתת תשובה, עלינו להפנים כי זו האסטרטגיה הערבית החדשה, ובשלב זה, לפחות, זו אסטרטגיה שאין לישראל תשובה לה.

בשלב זה המטרה המוצהרת של ה-BDS עודנה מוגבלת – ''סיום הכיבוש הישראלי וכינונה של המדינה הפלסטינית על בסיס קווי 67'''. אם תמומש מטרה זו תאבד תנועת ה-BDS את זכות קיומה. אם ''יסתיים הכיבוש'' תאבד ה-BDS את התמיכה העממית, הבינלאומית, ברחוב, בקמפוסים ובתקשורת. אלא שהדגש הוא על ''בשלב זה''. אם בעיה זו לא תיפתר בזמן הקרוב (ואין בידי תשובה ל''זמן הקרוב'') חוששני כי אז עלולה התמיכה הבינלאומית ב-BDS שלא להסתפק בסיום הכיבוש, היא עלולה לתמוך בחיסולה של הישות הציונית.

בל נשלה עצמנו. חלילה לנו לשחק, להמתין ולקוות להעלמתה של תנועת ה-BDS בדרכי ה''הסברה'' המדינית שלנו. הבעיה איננה ''להסביר'' את הכיבוש אלא להביא לסיומו.

במערכה זו אין משמעות לעובדות. אנו קרובים לרגע שבו יותר ויותר גורמים ידברו איתנו אנגלית: Don't confuse us with facts, our mind is made up!.

לפני שבוע ניצלנו מסילוק ישראל מארגון FIFA. ניצלנו, אך לא ניצחנו. ניצלנו רק כיוון שנענינו לתביעות הפלסטיניות במגרש הכדורגל.

ארגוני מרצים בריטיים ואמריקאים החליטו על ניתוק קשריהם עם ישראל.
עובדי נמלים אינם מוכנים לפרוק סחורה ישראלית, קרנות פנסיה גדולות מחסלות השקעותיהן בארץ, ובמרכולים באירופה משליכים את התוצרת הישראלית לפח.

ואיננו יודעים, בינתיים, כיצד תסתיים ההודעה של מנכל חברת אורנג' הצרפתית, המבקשת לנתק קשריה בישראל.

אנו יכולים לטעון שוב ושוב – למה אתם נטפלים דווקא לנו? האמנם אין מעשי זוועה חמורים פי כמה בעולמנו? אכן כן, אלא שהתשובה לכך ברורה – לא קמה תנועת BDS נגד הסינים שהשתלטו על טיבט, ולא נגד צעדי רוסיה באוקראינה, ואף לא נגד מעשי הזוועה של אנשי תנועת דאעש.

עלינו להבין כי המציאות השתנתה. הגדלת תקציב הביטחון לא תעמוד לנו, וההסברה המדינית איננה אפקטיבית.
האיום הוא עצם הקיום, ולכך נדרשת ישראל לתת מענה. נדרשת ליצור מציאות חדשה.

---