עמית סגל, כתב המפלגות של ערוץ 2, הוא חוליה בתהליך ההשתלטות של המתנחלים ותומכיהם על השלטון והתקשורת בישראל. על אף גילו הצעיר הוא כבר קיבל מעמד של מומחה למפלגות ומוזמן לפנלים המנסים לפרשן מהלכים פוליטיים של מפלגות ומנהיגיהן, ולעתים אף לנחש את העתיד. דיבורו מהיר, שופע ביטחון עצמי, על גבול השחצנות. אין ספק כי הוא תוצר מובהק של מערכת החינוך המתנחלית, ממשיך דרכם האידיאולוגית של דור האבות. אם תהליך ההשתלטות של המתנחלים ותומכיהם לא ייבלם, נשקף לו עתיד מזהיר.
והנה, האיש החרוץ הזה הפציץ אותנו במידע על עברו המפוקפק של חבר הכנסת הצעיר מהליכוד
אורן חזן. אם המידע נכון, אזי מספר 30 של רשימת הליכוד לכנסת הופך מקוריוז תקשורתי לדמות כמו עבריינית השקועה בעולם הפשע של הימורים, סמים וזנות, המהלך קסם על לא מעט ישראלים, כפי שהצהיר אחד מותיקי מרכז הליכוד: הכל קנאה, מי לא רוצה לנהל קזינו ולהיות מוקף בנשים יפות?
סגל וחזן בני גיל דומה, דור שני למתנחלים, שניהם בגרו בשטחים הכבושים מחוץ למדינת ישראל, באזור רווי אלימות, רצח, גניבה ושוד. איזה חשבון דמים עומד בין השניים שמביא את סגל לקחת חלק בתחקיר שמכפיש את חזן עד כדי גדיעה אפשרית של קריירה ציבורית בתחילתה. חזן טוען כי כל התחקיר שקר וכזב, לא היה ולא נברא, וכי מדובר בטרור תקשורתי. הוא הודיע כי יגיש תביעת דיבה. אני מחכה למשפט בכיליון עיניים. דומה כי מאחורי הסיפור הזה מסתתרת פרשה שמחכה לתחקירן צעיר ואנרגטי.
זיהום השפה
לפני קרוב ל-200 שנים כתב המשורר היהודי גרמני היינריך היינה את המשפט צופה פני עתיד כי מי ששורף ספרים סופו שישרוף גם בני אדם.
לקביעה זו ראוי להוסיף כלל ברזל בעל תוקף אוניברסלי לפיו כל משטר או ממשל החוטאים בהפרת זכויות אדם, בדיכוי, בגזענות, בייזום מלחמות יתלווה לזה תמיד זיהום השפה, רוצה לומר, שימוש שקרי ומניפולטיבי בשפה, בין בהמצאת מילים חדשות שנועדו להאיר תופעות שליליות באור חיובי, או שימוש זדוני במונחים ודפוסי לשון בעלי קונוטציה חיובית למטרות אפלות, בתקווה לרכז סביבן הסכמה רחבה. העבדות ואפליית השחורים בארה''ב לא הייתה מחזיקה מעמד כה הרבה שנים אלמלא שופט אמריקאי שקבע כי הזכויות המובטחות לכל אדם בחוקת ארה''ב אינם כוללים את השחורים כי הם אינם בני אדם ובכך פתר את הדילמה למי שחשו לא בנוח עם העבדות. גרמניה הנאצית לא הייתה יכולה לרצוח מיליוני בני אדם, בהם מיליון ויותר ילדים, בשיטות תעשייתיות, אלמלא קדם לכך מסע תעמולה מתמשך ויעיל שהציג את היהודי כשטן וסרטן בגוף האומה שזומם להשתלט על העולם ויש להשמידו בטרם יעלה הדבר בידו. המסר נקלט וכך נוצרה הסכמה רחבה לתכנית השמדתם. עקרונות אלו תקפים גם בכל הקשור בכיבוש הישראלי.
בהקשר זה אני נזכר בהתכתבות שהייתה לי עם הסופר
עמוס עוז במחצית האשונה של 1986. עמוס ביקש ממני הסכמה לפרסם את ההתכתבות בינינו כמאמר ביומון ''דבר'', זכר צדיק לברכה. נתתי הסכמתי בתנאי שההתכתבות תפורסם במלואה. מה רבה הייתה הפתעתי כאשר גיליתי שעמוס עוז פרסם מאמר על ההתכתבות תוך שהוא ''מתמצת'' את עמדותיי בצורה שאינה משקפת אותן בהגינות. מאמרו של עוז פורסם גם בספרו ''
ממורדות הלבנון'' (הוצאת עם עובד 1987). ההתכתבות פורסמה במלואה בגיליונו הראשון של ''גשר'' שבועון פלסטיני בשפה העברית אותו ייסד וערך ידידי עו''ד
זיאד אבו זיאד, שוחר שלום ודו קיום. הקטע שיצוטט להלן לא הופיע בתמצות של
עמוס עוז. וכך כתבתי במכתבי לעוז:
חלק בלתי נפרד מאותה השחתה שדיברתי עליה לעיל, הייתה השפה החדשה שנוצרה בישראל בעקבות הכיבוש. אפשר לקרוא לה העברית הקולוניאלית. יוצריה ניסו לעקוף את כל הכיעור, אי הצדק והעוול המתלווים לכיבוש על ידי שימוש במונחים ההופכים את העקוב למישור והמכוער ליפה. אי לכך השפה העברית הרשמית אינה מכירה במונח שטחים כבושים אלא במינוח הפסטורלי והתנכ''י יהודה ושומרון, ללמדך שאלו שטחים קדומים שהובטחו לנו ושייכים לנו מאז ההבטחה האלוהית. כפי שאין שטחים כבושים כך גם אין צבא כיבוש והצבא הישראלי גם כשהוא כובש ממשיך להיות צבא ההגנה לישראל. ואם הצבא הישראלי אינו כובש מטבע הדברים שאינו יכול לעסוק בדיכוי אוכלוסייה אזרחית ובשלילת חירויות האדם, אלא הוא עוסק אך ורק בהשלטת החוק ובמניעת הפרות סדר. שפה נקייה ונחמדה. ואם אין כיבוש ממילא לא יכולה להתקיים התנגדות לכיבוש ואתה עמוס עוז נפלת אל תוך המלכודת הזאת. במקביל לשפה העוקפת את המכוער, נוצרה שפה שנועדה לטעת בוז ושנאה לאוכלוסייה הנכבשת. אי לכך השפה הישראלית של הממשל הצבאי לעולם תשתמש במונח מקומיים ולא תזכיר את המונח עם פלסטיני. המקומיים האלה אף פעם אינם מפגינים או מוחים, הם תמיד או המון מוסת או מתפרעים. וכשחייל יורה על אותם מתפרעים והורג ילד בן חמש או אשה צעירה, מתלווה לכך כמעט תמיד הודעה לקונית של דובר צה''ל האומרת כי ''בבדיקה שנערכה על ידי שלטונות צה''ל התברר כי החייל לא חרג מהוראות הפתיחה באש של הצבא''. פשוט חד וחלק. מעט מאוד אזרחים ישראלים שואלים את עצמם כיצד קורה שהוראות קבע של פתיחה באש מאפשרות לפגוע בנשים וילדים מבלי להיענש. כאמור, באין כיבוש ובאין התנגדות לכיבוש לא יעלה על הדעת שלעם הנכבש יהיו לוחמים. הם תמיד או טרוריסטים או מחבלים או רוצחים. ועם שאיננו כבוש לא יכולה להיות לו תנועת שחרור לאומית אלא לכל היותר ארגוני רצח וחבלה. אפשר לתת עוד ועוד דוגמאות לשפת הכיבוש הקולוניאלית שהשתרשה בישראל. כמו למשל שאין אצל הפלסטינים אינטלקטואלים אלא נכבדים ולכל היותר ''משכילים'', וכך הלאה וכך הלאה.
מה שאני מנסה לעשות, הוא להחזיר למושגים את משמעותם האמיתית. אם העם שלי שולט על עם אחר צריך לקרוא לילד בשמו ושם הילד הוא כיבוש ודיכוי. ואם העם שלי מפוצץ בתים של אנשים שלא חטאו ולא פשעו צריך לקרוא לילד בשמו: ענישה קולקטיבית פושעת. ואם העם שלי מפציץ אוכלוסייה אזרחית בביירות, צור וצידון וקוטל אלפי אזרחים כולל ילדים ונשים, צריך לקרוא לילד בשמו ושם הילד פשע מלחמה, ומי שנתן את הפקודה הוא פושע מלחמה. ואם העם שלי מונע מעם אחר זכויות אזרח בסיסיות צריך לקרוא לילד בשמו: דיכוי ושלילת חירויות האדם. העובדה שהעם שלי עושה את כל העוולות האלה אינן עושות אותן יותר סימפטיות. מי שמנסה לטהר את השרץ של עמו ולהלבין את פשעיו וחטאיו נכנס לקטגוריה של הנבלים שמוצאים בפטריוטיזם את מפלטם האחרון.
אני מנסה ליישם על הסכסוך המזרח תיכוני את אותן אמות המידה העקרוניות המדריכות אותי בהתייחסותי לסכסוכים אחרים בעולם. כפי שאינני מקבל את מערכת המינוחים של משטרים קולוניאליים במקומות אחרים בעולם, כך אינני מקבלו גם בישראל. כפי שאינני מקבל את מערכת המינוחים שיצר משטר האפרטהייד בדרום אפריקה, כך אינני מקבל, מינוחים דומים אותו יצר משטר האפרטהייד הישראלי בשטחים הכבושים. לא יכול להיות ויכוח על כך שבשטחים הכבושים נוצרה מציאות אפרטהייד לפיה יש חוק אחד, מפלה ומדכא לגבי הפלסטינים, וחוק אחר המקנה זכויות יתר למתנחלים הכובשים.
גם באותם מקרים בהם מבצעת התנגדות הפלסטינית פעולות שאופיין מעורר בי התנגדות קשה, ובמקרים כאלו אינני מסתיר את דעתי מפני בני שיחי הפלסטינים, לעולם איני שוכח כי המקור לכך הינו קודם כל הכיבוש. זאת היא המדמנה שיש לחסל, זאת היא הביצה אותה יש ליבש, לכך נתונה מחויבותי הראשונית.מתוך מכתב לעמוס עוז, 8 ביוני 1986
דברים אלו רלבנטיים גם כיום, בחלוף 30 שנים. מה שכן השתנה, מילון זיהום השפה התעשר, רק השבוע נוספו לו שתי מילים שעברו זיהום מיניסטריאלי, ''דה-לגיטימציה'' בפי שרת התרבות
מירי רגב (שמכהנת גם כיו''ר האגודה לידידות ישראל צפון קוריאה(
1 ו''האנשה'' בפי שר החינוך
נפתלי בנט (שבמקביל מכהן כיו''ר הוועד לרהביליטציה של
בניטו מוסוליני)
1.
רגב הודיעה שלא תיתן יד לדה-לגיטימציה של ישראל ולפגיעה בחיילי צה''ל. עניין הדה-לגיטימציה של ישראל הוא המצאה של הימין שמצליח לשטות בישראלים ובני בריתם על מנת לגייס מקסימום של אזרחי ישראל למאבק ב''סכנה קיומית''. אין שקר גדול מזה. המנהיגות הישראלית מנסה בדרך זו לטשטש בין ישראל לשטחים הכבושים. ישראל מוכרת על ידי 180 מדינות ואיש לא מפקפק בקיומה. מה כן? יש דה-לגיטימציה של הכיבוש ובדין. גברת התרבות מסרבת לשמוע זאת ורוצה שאנחנו לא נשמיע זאת. יהיו קרוב לוודאי כמה חלשי אופי שיתקפלו אבל הרוב הגדול של שוחרי זכויות אדם ימשיכו להשמיע את מחאתם. אם השרה רוצה שחיילי צה''ל לא ייפגעו, יש לי עבורה תרופת פלא שהוכיחה עצמה בכל העולם: להוציא אותם מהשטחים הכבושים.
המלכה
ביום חמישי, 11 ביוני 2015, בין 8 ל-9 בבוקר בתחנת הרדיו גלי צה''ל, עלה לשידור שר החינוך נפתלי בנט, מנהיג מפלגת הימין הקיצוני ''הבית היהודי''. זהו בית מאד לא ידידותי ללא יהודים ויהודים כמוני. לדידי זהו בית של קנאים דתיים שהתואר הג'יהאד היהודי מתאים לו יותר. השדרנית והמראיינת באולפן הייתה ד''ר
אילנה דיין. בנט הסביר מדוע פסל את ההצגה ''הזמן המקביל'' שמועלה בתיאטרון הערבי בחיפה ''אל מידאן'', ופסק שאינה מתאימה לצפייה בפני תלמידי בתי ספר. ההשראה למחזה היו מכתבים של
וליד דקה, שבדיווח הרשמי הוא ''מחבל פלסטיני שהורשע ברצח החייל
משה תמם ונידון למאסר עולם''. ההצגה ''מאנישה את הרוצח הנתעב'' טוען השר ושואל: היעלה על הדעת שאנו נאניש את המחבל? אילנה אמרה לו ''תודה אדוני השר'' ובכך הסתיימה השיחה.
חשתי שהייתה כאן החמצה. שכחתי לרגע שאינני נמצא באולפן ופניתי לכיוון הרדיו ושאלתי, אילנה, למה לא אמרת לו כי בדיוק לכך אנו זקוקים, להאנשת האויב. כל תהליך שלום בין שני צדדים ניצים כרוך בהאנשה של מי שאתמול רצית להורגו. התאוששתי במהירות, הבנתי שאינני נמצא באולפן ואילנה לא שומעת.
עומדת גם שאלת ההיסטוריון: האם נכון להציג את דקה כרוצח על רקע פלילי שגרתי, או שמא הוא הגרסה הפלסטינית של עולי הגרדום, שחלקם פגעו באוכלוסיה אזרחית ועל שמם קרויים רחובות ומוזיאונים? משפחת תמם כבר שילמה את המחיר הנורא. תפקידנו למנוע את המלחמה הבאה.
על אף האכזבות והמחלוקות, אילנה דיין היא עיתונאית בעלת איכויות נדירות. היא חכמה, משכילה, שנונה, מראיינת מצוינת, אינה מתגמדת מול אנשי שררה, אסרטיבית כשצריך ואמפאתית כשנחוץ, העברית שלה עשירה – חגיגה לאוהבי השפה, קול רדיופוני, דיבורה קולח והגייתה ברורה – כשכל זה מתרכז באשה אחת זו כבר מתנת האל (למי שמאמין).
כל יום חמישי בשעה 8 בבוקר אני פותח את הרדיו, המחוג כבר מכוון על גלי צה''ל ובמשך שעה אני נהנה ומתרגז חליפות. אני מדמיין מה הייתי אומר לאילנה אילו הייתי שותף להגשה, אבל יודע שזה חסר סיכוי שהרי המחנך בנט עומד על המשמר ואומר: לא יעלה על הדעת שהבוגד הזה שתומך ב
ואנונו יוזמן על ידי התחנה הצבאית.
שאלו אותי לא פעם אם אני יודע למקם את אילנה דיין בקו הרצף ימין שמאל. היא נזהרת מלהיות מזוהה. האזנה ממושכת לשידוריה הביאו אותי למסקנה שהיא שייכת לימין הדמוקרטי, באזור של מי שהיה שר המשפטים
דן מרידור. האם יש חיה כזו? יש גם יש. היא קו הגנה חשוב במניעת הפיכת ישראל לסניף של מדינת המתנחלים. הצרה היא שגם חיה זו נמצאת בסכנת הכחדה.
- מטאפורה.
שיח מתנחלים
עיתונאי 'ימין'
