נבצר מבינתי

אפשר ולגיטימי לבקר את הסכם הגרעין שהושג ונחתם. ייתכן וניתן היה להגיע להסכם טוב יותר אלא שלא נכללנו בחבורת שש המעצמות אשר ניהלה את המו''מ. התנהגות שונה שלנו, יותר קואופרטיבית יכלה אולי לאפשר לנו מעורבות ואולי גם קצת השפעה. החמצנו הזדמנות זו, והאשמה היא בעיקרה שלנו.

היום, זה כבר חלב שנשפך. המו''מ עם איראן הושלם וההסכם נחתם. זה מה שהושג במהלך המו''מ. אלמלא נחתם ההסכם – הייתה איראן נשארת היום חופשית לפעול, חופשית להמשיך בפיתוח הגרעין.

ועתה, אם תקיים איראן את חלקה היא בהסכם, אם יאשרו משקיפי סבא''א (הסוכנות הבינלאומית לאנרגיה אטומית) כי השלימו את בדיקתם בהצלחה, וכי איראן עמדה במחויבותה. או אז יהפוך ההסכם לעובדה מוגמרת.

אכן, הקונגרס האמריקאי דן בנושא וחייב לתת את אישורו לחתימת הנשיא אובמה על ההסכם, או, לפחות, לא לבטל וטו נשיאותי בנושא זה . אך אפילו יחויב הנשיא לסגת מחתימתו על ההסכם, לא נשיג בכך דבר. חמש החותמות האחרות תקיימנה את ההסכם, ותבטלנה את הסנקציות שהטילו על טהראן (בעצם, אלה כבר עשו ועושות זאת ואף חתמו על הסכמי-ענק לאספקת נשק לאיראן). אך מה שחמור פי כמה – עם ביטול החתימה האמריקאית תראה טהראן עצמה משוחררת ממחויבותה היא לקיום ההסכם, ואיש לא יוכל למנוע ממנה את פיתוח הגרעין, ואלו וושינגטון תתבזה וארה''ב תאבד את מקומה ומעמדה כמנהיגת העולם.

שמעתי את השגריר (והח''כ) מייקל אורן מגן על מדיניות ישראל ומסביר את האפשרויות שתעמודנה במקרה זה בפני וושינגטון. הוא הישווה אותן ללחץ שהפעילה ארה''ב על קובה, חמישים וחמש שנים של לחץ אפקטיבי אשר עמד מול כל העולם אשר קיים קשרים דיפלומטיים עם הוואנה. קשה לי להאמין שהשגריר אורן באמת מאמין בכך. איראן איננה קובה, היא מעצמה לפחות בקנה מידה אזורי, ומי שסבור כי וושינגטון תפעיל כוח בנסיבות אלה, במטרה למנוע את פיתוח הגרעין, משלה עצמו. מסופקני אם אפילו נשיא רפובליקני, אם ייבחר ב-‏1916, ירצה להכניס את ארצו שוב למלחמה.

מכאן, לעמדה הישראלית. הוויכוח והערעור הישראלי על ההסכם שנחתם לחלוטין לגיטימי, אלא שלא זו הבעיה. מה שקובע – כיצד עושים זאת ואילו טיעונים מועלים והתוצאות העלולות להיות:

א. ישראל פרצה כאן טאבו. אסור היה, בשום פנים, לתבוע מיהדות ארה''ב לנקוט עמדה ולבחור בין הזדהות ותמיכה בישראל לבין חובותיהם ונאמנותם כאזרחים אמריקאים.

ב. הקו בו נוקט ראש הממשלה, קו המציג את ישראל כחסרת-ישע, מדינה הניצבת על סף שואה, מדינה שתיכחד אם לא תזכה בתמיכה האמריקאית. קו זה לא רק שאיננו נכון עובדתית, אלא דווקא הוא זה שעלול להמיט עלינו את האסון. בצדק ישאלו - לשם מה לתמוך, לסייע לתרום ולהשקיע בישות מדינית שעל סף הכיליון?

אי אפשר לטעון ולהתפאר כי ישראל היא המעצמה הצבאית החזקה באזור ובה בעת – להצהיר פומבית כי איננו מאמינים בכך. איראן של 2015 איננה גרמניה הנאצית שמלפני 80 שנה, וישראל איננה יהודי אירופה חסרי הישע. ישראל איננה ''שמשון דר נבכדיקר'' כפי שהגדירה לוי אשכול. ממשלת ישראל מציגה אותנו היום, וללא הצדקה, כ''נבכדיקר'' גרידא...

---