השבוע יתכנס בהיכל התרבות שבתל-אביב, כנס הפלמ''ח ה-10. פלמ''ח – פלוגות המחץ – היה הכוח הצבאי
המגויס של ארגון ההגנה, '
צבא המדינה- היהודית שבדרך'. יחידות הפלמ''ח הן שנשאו בנטל הלחימה העיקרי בחודשים הראשונים של מלחמת העצמאות, הן שנתנו שהות למפקדת ההגנה להתארגן, הן שאפשרו לגייס את כלל העם ל'צבא ההגנה', לימים – צה''ל, הן שאפשרו ליישוב היהודי לנצח במלחמה.
אנו חייבים תודה מיוחדת לבריטניה – הן לממשלת המנדט שבירושלים והן לממשלה שבלונדון. זו גם זו ידעו על קיום ארגון ה'הגנה' וידעו על קיומן של פלוגות הפלמ''ח המגויסות, הן ידעו והניחו להם להתקיים, להתבסס ולהתפתח. כל עוד לא פעלו אלה כנגד השלטון הבריטי, הניחו להם. אינני רוצה לחשוב מה היה גורלנו וכיצד הייתה מסתיימת המלחמה אלמלא הייתה לנו תשתית צבאית זו מוכנה לקריאה.
הפלמ''ח היה לא רק שלוש חטיבות חי''ר – יפתח, הראל, וה''נגב''. שוכחים כי בפלמ''ח הונחו היסודות למרכיבים השונים של הכוח העברי – זרוע הים, זרוע האוויר, חיל הקשר, יחידות המודיעין, והתשתית הצבאית, הפיקודית והארגונית אשר בנתה את צה''ל.
באוגוסט 1949 הוצגה תערוכה לזכרה של חטיבת הראל. ביקרתי, כמובן, בתערוכה ופרסמתי רשימה קצרה ב''מערכות'', בכותרת ''מרוחה של חטיבה''. אביא כאן רק את דברי הסיכום של אותה רשימה:
קשה להצביע על גורם זה או אחר אשר הוא שהינחה את החטיבה בדרכיה והוא שקבע גורלה יותר מכל גורם. בכל מבצע, בכל הישג, מתגלמת כל אותה הכנה שקדנית, אפורה ומאומצת במשך חודשים ושנים – עמל שהושקע בהכשרת מפקדים ובהדרכת חיילים, בגיבוש יחידות ובארגון הדפוסים, ואין לראות ולהעריך יחידות צבא לפי מבצעיהן בלבד.
רק ה''רוח'' היא המשותפת לכל הגורמים, היא העוברת ומפיחה חיים בגוף הצבאי הגדול. רוח הלוחמים ורוח היחידה – רק בזכותם הופעל הנשק ע''י האיש המתאים, במקום הנכון, ובאופן היעיל ביותר.
ניתן לאמר: בזכות האנשים, טוראים ומפקדים, אשר כל ה''בלתי נשקלות'' האלה איחדום וגיבשום לגוף אחד, למשפחה לוחמת אחת, בזכות רעות זו שבקרב, הגיעו לוחמי הפלמח למה שהגיעו.
משנסתיימה המלחמה התפרקה החבילה. הלוחמים התפזרו בכל שדרות החברה – היו שחזרו לקיבוץ ולמושב, היו שמצאו מקומם במדע ובטכנולוגיה, בתעשייה, במסחר, בספרות ובאמנות.
גרעין קטן המשיכו לשרת בצה''ל, המשיכו למלא תפקידי-מפתח בביטחון המדינה. ב-1982, משפרש רפול (רפאל איתן) מתפקיד הרמטכ''ל, פרש מן השרות גם הרמטכ''ל השישי והאחרון, יוצא הפלמ''ח.
הכנס הקרוב, כמו כל תשעת הכנסים שקדמו לו, יינעל בשירת המנון הפלמ''ח, ''לפקודה תמיד אנחנו'', שלוש מלים אלה אינן מוגבלות לפקודה הצבאית, לפקודה בשדה הקרב. המהות האמיתית שמאחורי שלוש המילים היא העמידה של כל איש פלמ''ח לפקודת העם: עמידה תמיד, ללא סייג, אז ב-48 והיום, ב-2015. נקום כולנו, לובשים חולצה לבנה, כולנו עודנו ב'רזרבה' (כך כונו אנשי המילואים בפלמ''ח): ''הזקן רק ייתן פקודה'' וכולנו נתייצב, כן, אפילו יעשה הדבר עם הפיליפינים המטפלים והנלווים.
פלמ''ח
כל הכבוד למוהיקנים .
