שאלה לפרקליט המדינה

אהוד ברק חשף מידע סודי ביותר על הישיבה שדנה בהפצצת הכור באיראן. הוא עשה מעשה ואנונו. אהוד ברק לא יועמד לדין, לא יורשע בריגול ובגידה, לא יישפט ל-‏18 שנה בכלא 11 מהן בבידוד. האם לא הגיע הזמן להניח למרדכי ואנונו ולאפשר לו לצאת את ישראל ולחיות כאדם חופשי? כמה זמן עוד תתעללו בו?

---

ארדן מחפש מפכ''ל

שר הפנים גלעד ארד מחפש מזה שלושה חודשם מפקח כללי למשטרת ישראל, מה שקרוי השוטר מספר אחד. מבין הסגל הבכיר במשטרה הוא לא מצא מועמד לטעמו ולכן חיפש מועמד מבחוץ. הוא הציע את התפקיד למספר אלופים שהשתחררו מהצבא. כולם השיבו בשלילה. המשטרה משולה למיטה חולה, ארגון במשבר, ואדם בריא משתדל להתרחק מכך. בלית ברירה ירד ארדן בדרגה אחת והציע את התפקיד לתת אלוף במילואים גל הירש. הוא נאות והחלה סערה ציבורית. הירש הוא דמות מעוררת מחלוקת. במלחמת לבנין השנייה בשנת 2006 שימש כמפקד אוגדת הגליל ונמתחה עליו ביקרות חריפה על ביצועיו שהובילו למותם המיותר של חיילים. הורים ששכלו את ילדיהם הפגינו נגד המינוי, קצינים בכירים במשטרה בעבר ובהווה טענו שמדובר במינוי הזוי, כי לאיש אין מושג כיצד פועלת משטרה והצנחת אדם כזה לראשות הארגון הוא הימור מסוכן. חבריו טענו מנגד כי מדובר באדם בעל מחשבה מקורית שיצעיד את המשטרה קדימה וירפא את חולייה. כמה מחבריו הזהירו כי הוא איש שסובל מהכרה עצמית מופרזת. מינויו אם יאושר על ידי הממשלה הוא עוד צעד במיליטריזציה של המשטרה.

מכל הנימוקים נגד בחירתו של גל הירש, נפקד הנימוק החשוב ביותר אותו אני מעלה עתה: הירש נמנה תקופה ארוכה עם הפיקוד הבכיר של מנגנון הכיבוש. הוא היה חלק מרכזי בטרור שהכיבוש הפעיל נגד מיליוני אזרחים פלסטינים, הוא הגן על ההתנחלויות שהן פשע מלחמה לפי אמנת רומא ועל משטר האפרטהייד. מקומו לא בצמרת המשטרה אלא בזינזנת האסירים.

העובדה שהקים חברת יצוא בטחוני לאחר שהשתחרר מהצבא אינה מדברת בזכותו; מי שמתפרנס מיצוא ביטחוני הוא תאוותן חסר מעצורים. כאזרח הקהילה האירופית, אם אני נתקל בו אני מבצע מעצר בידי אזרח, מוביל אותו לתחנת המשטרה הקרובה ומבקש כי יעבירו אותו להאג למתן הסברים.

---

הורגים ונהרגים למען הגזענות והקולוניאליזם הישראלי

השבוע הגיעו לישראל 160 יהודים צעירים מארה''ב במטרה להתנדב לשרת בצבא הכיבוש הישראלי. האבסורד זועק לשמיים, יהודים הנהנים מזכויות אדם ואזרח בארצותיהם מגיעים לישראל כדי להשתתף בפשעי שלילת הזכויות מהן הם נהנים. חלק מהבאים הם בנות ובנים לישראלים שהיגרו לארה''ב והם שולחים את ילדיהם לשמש כבשר תותחים למען מטרות נפשעות כמו דיכוי הפלסטינים מחד ושמירה על מתנחלים שודדי קרקעות פלסטיניות מאידך.

בשעתו הגדיר ראש הממשלה יצחק רבין את המהגרים הישראלים שעזבו את ישראל כ''נפולת של נמושות''. זו הייתה פצצת עומק שעוררה תרעומת מצד אחד ותחושות אשמה מצד שני ויש ישראלים לשעבר שלא השתחררו מאי נוחות נוכח הגירתם, הדבר בא לידי ביטוי מובהק בעיקר בשעות מלחמה. שליחת הילדים לשרות התנדבותי בצבא נועד בין השאר למרק את ''עוון הגירתם.''

שלוש פעמיים הייתי בארה''ב במסע הרצאות מחוף לחוף באוניברסיטאות, בתי כנסת וארגוני זכויות אדם. במספר מקומות בהם יש ריכוז של ישראלים לשעבר, כיבדו אותי כמה מהם בנוכחותם ונמנו עם העזים שבמפריעים. כל אחד מהם שם דגש על שירותו הצבאי. ניסיתי להסביר להם כי התרומה החשובה ביותר שלהם למען ישראל היא בישיבתם בארה''ב ובאי השתתפותם במסכת פשעי הכיבוש. אתם צדיקים בעל כורחכם אמרתי להם וזה הוציא אותם עוד יותר משיווי משקלם ואחת התשובות הייתה ''ילדינו ישרתו בצבא'' ועל כך הערתי כי אני מקווה שילדיכם יהיו יותר נבונים.

מהבחינה הקלנדרית ייתכן ובין הצעירים שהגיעו יש גם ילדים של מי שהפריעו לי בהרצאות. הם התקבלו בישראל
במחיאות כפיים ורואיינו לתכניות טלוויזיה ואלה שהיו ילדי הורים ששירתתו בצבא טרם הגירתם ידעו להצהיר כי ילכו בדרכי האב, זה לגולני וזה לגבעתי והשלישי לצנחנים. לא כל 160 הצעירים הם ילדי מהגרים ישראלים. אני מניח כי יש ביניהם גם מחפשי אקשן, הרפתקאות ונדמה להם כי הסכסוך עם הפלסטינים יספק את יצר ההרפתקנות. בכך אין הם שונים מצעירים מוסלמים המחפשים ריגושים ומתנדבים להתגייס לדאעש.

47 שנות כיבוש שינו לא רק את פניה של ישראל שהפכה לאחת המדינות הגזעניות, האלימות והאכזריות בעולם, היא שינתה גם את פני היהדות. אחד מסימני ההיכר של יהודים בעבר היו התייצבותם בצמרת המאבקים נגד גזענות, עריצות וקולוניאליזם. היום, המנהיגות של מרבית הקהילות היהודיות המאורגנות מתייצבות לימין ישראל הימנית המקיימת משטר אפרטהייד קולוניאלי בשטחים הכבושים, ובמקביל, בצעדים מדודים ומתוכננים היטב, שוחקת זכויות אדם בתחומי הקו הירוק. אם נעבור מדינה מדינה בהן קיים ציבור יהודי מאורגן ניווכח כיצד המנהיגות היהודית, דתית וחילונית, מגבה את ישראל ההולכת ומקבלת גוון חום. כך בגרמניה, צרפת, אנגליה וארה''ב. מספר היהודים המצביעים בעד מפלגות ימין קיצוני, חלקן ניאו נאציות במובהק, נמצא בעלייה. כיום הן תומכות בישראל המהווה בת ברית במגפת האיסלמופוביה. כמובן לא כל היהודים וכל היהדות אבל מספר הולך וגדל.

התפתחות זו מזכירה לי תופעה דומה בקרב קהילות גרמניות או דוברות גרמנית, מחוץ לגרמניה לאחר שהנאצים עלו לשלטון. כך היה בקרב הטמפלרים בפלשתינה של המנדט הבריטי שהניפו את דגל צלב הקרס, כך בחבל הסודטים כך באוסטריה וכך בדנציג.

---

לשמור על שביל הזהב

כמי שנושא באחריות (משותפת עם אחרים) לכך שמרצ לא נעלמה מהכנסת, ולאחר שהאזנתי לעימותים שהיו לזהבה גלאון (עם גדעון לוי ואחרים בסוגיית מרצ לאן?) אני מרשה לעצמי להעיר מספר הערות.

ראשית, מחמאה על הופעתה המצוינת של זהבה באותה ישיבת כנסת בה הטיח האידיוט הזה סגן שר הפנים, את המשפט המביך והמביש לעבר הח''כים הערבים שיגידו תודה על שנותנים להם רשות להיות כאן. צלצלתי לחבר שנזף בי על הצבעתי, אמרתי לו, פתח את הטלוויזיה ותשמע את זהבה, דבריה זהב. אלמלא מרצ בכנסת, הייתה נוצרת תמונה מסוכנת של כל היהודים נגד כל הערבים. הביקורת הנוקבת על סגן שר הפנים מחד ועל חברי מפלגת העבודה (''המחנה הציוני'') שנעדרו מהדיון מאידך, היו בדיוק מה שמצביעי מרצ רצו לראות ולשמוע.

על משקל דברי דיין בשעתו שרק חמור לא משנה את דעתו, אומר, רק חמור יתנגד תמיד ובכל מצב לחבירה לאחרים. יש לבדוק את הנסיבות הפוליטיות שמשתנות חדשות לבקרים. לעתים זה צעד מתבקש ולעתים זה מתכון להשמדה עצמית.
ישראל היא סדנת לימוד טובה לבדיקת גורלן של חזיתות שמאל מרכז.

המערך: חזית מפא''י (מפלגת פועלי ארץ ישראל), מפ''ם (מפלגת הפועלים המאוחדת) ואחדות העבודה. הישגו הגדול של המערך, איבוד השלטון לאחר מלחמת יום כיפור. אחדות העבודה, ובעיקר מפ''ם, שאמורים היו להיות הבלם השמאלי של מפא''י נבלעו על ידי האח הגדול ונמוגו. הסטיגמה שדבקה בשמאל המדומה הזה הייתה ''מושחתים המהווים סכנה לקיומה של ישראל'', נחרטה עמוק בתודעה הציבורית.

מוקד: מיזוג בין מק''י (מפלגה קומוניסטית ישראלית) בהנהגתם של ח''כ שמואל מיקוניס וד''ר משה סנה, הפלג הקומוניסטי שחזר לציונות, ותנועת תכלת אדום בראשות אל''מ (מיל.) ד''ר מאיר פעיל, הניב תוצאה מאכזבת, ח''כ אחד-מה שהיה למק''י גם בלי תכלת אדום.

''מחנה שלי'', היה הניסיון הבא של שלוש מפלגות שמאל, מוקד, העולם הזה והתנועה של לובה אליאב. התקוות היו בשמים והתוצאות על הרצפה. המחנה התפצל, המחלוקות קרעו אותו, בעיקר בגלל השתתפותו של רן כהן במצור על ביירות. בחופשה ראשונה התראיין במעריב והתגאה שיירה אלפי פגזים על ביירות אבל הוא לא ספר את מספר הנפגעים מקרב האוכלוסייה האזרחית. מתי פלד רתח מכעס וכינה את רן פושע מלחמה. גם אני תרמתי תרומה במאמר על ''תסמונת רן כהן ואמרי רון'' הקיבוצניקים שרצים לכל מלחמה, ולבסוף סירובו של מאיר פעיל לכבד את הסכם הרוטציה עם סעדיה מרציאנו. המחנה התפורר.


''דבר ''עליו השלום, 30.1.1995חד''ש (חזית דמוקרטית לשלום ולשוויון) – עוד ניסיון שמאלי של המפלגה הקומוניסטית (האגף האנטי ציוני שלא הצטרף לקבוצת מיקוניס סנה) להקים חזית שתשנה את מאזן הכוחות. זה לא צלח. מספר חברי הכנסת של חד''ש מדשדש סביב אותו מספר שהיה למק''י – רק''ח (רשימה קומוניסטית חדשה בראשות חברי הכנסת מאיר וילנר ותופיק טובי - האגף האנטי ציוני שהוזכר לעיל. בינתיים חזר לשם המקורי מק''י). ראשי החזית צירפו את צ'רלי ביטון, פעיל מרכזי בפנתרים השחורים, והציבו אותו במקום ריאלי ברשימה לכנסת מתוך תקווה שהוא יביא מספר משמעותי של קולות ממה שכונה אז ''ישראל השנייה'', כלומר ישראל המזרחית - המהגרים מארצות ערב.
זה לא מה שקרה. ההמונים לא באו. לאחר מספר כנסות פרש או הופרש, לא נכנסתי לעובי הקורה. הפעם האחרונה שפגשתי את צ'רלי הוא השמיע עמדות מאד ימניות בכל הנוגע לסכסוך עם הפלסטינים. ואנקדוטה אישית: צ'רלי הוא האיש שערך היכרות ביני ובין הנשיא ערפאת בוועידה בינלאומית של האו''ם שהוקדשה לנושא הפלסטיני ב-‏1983 בז'נווה.

פעמיים הגיעה מפלגת שמאל לעמדת השפעה ב-‏47 שנות כיבוש, ממשלת רבין השנייה עם מרצ המונה 12 מנדטים וממשלת אהוד ברק עם מרצ המונה 10 מנדטים. התוצאות דלות עד ייאוש. הכיבוש והדיכוי נמשכו, ההתנחלויות שגשגו והתרחבו ותקציבי ממשלה המשיכו לרפד אותן. הסכם אוסלו היכה בעוצמה, זה היה הסכם רע כי עקף את סוגיות היסוד, מדינה פלסטינית, גבולותיה, פליטים ושאלת ירושלים. מבחינה זו נתניהו ממשיך את מדיניות רבין

עתה הגיעה תורה של מרצ לכרות בריתות ולהקים חזיתות שגם הן כשלו. לקראת בחירות 2003 לכנסת
ה-‏16 התאחדה מרצ עם שתי מפלגות, שח''ר של יוסי ביילין ו''הבחירה הדמוקרטית'' בראשות רומן ברונפמן וקיבלה 6 מנדטים לעומת 10 בכנסת שקדמה לה כשמרצ התמודדה לבד. בבחירות לכנסת ה-‏17, ללא יוסי שריד שהתפטר, אותו החליף יוסי ביילין שגבר על רן כהן בבחירות פנימיות, יזמה מרצ הקמת רשימה שמאלית שתכלול את כל הקשת השמאלית במרחב הציוני תחת השם ''מרצ-יחד'', ומה שיצא הוא פיאסקו מביך, מרצ ירדה בעוד מנדט. ביילין התפטר והחליף אותו ח''כ חיים אורון. לקראת הבחירות לכנסת ה-‏18 שהתקיימו ב- 2009 הקים אורון עוד חזית, הפעם עם קבוצת ידוענים כמו הסופר עמוס עוז, השחקנית גילה אלמגור ואחרים שהתאגדו תחת השם ''התנועה החדשה''. הסקרים היו נדיבים, ונתנו למרצ 7 מנדטים. כגודל הציפיות כך עומק הכישלון המהדהד, מרצ ירדה לשלושה מנדטים. אורון נדרש להתפטר, הוא סחב קצת זמן ובסופו של דבר פרש.
זהבה גלאון נבחרה ליו''ר מרצ. בבחירות לכנסת ה-‏9 שנערכו ב-‏2013 הכפילה מרצ את כוחה מ-‏3 ל-‏6 חברי כנסת, בלי חזיתות, מרצ נטו. זהבה החזירה למרצ להט נעורים של אופוזיציה לוחמת. חמשת המנדטים שמרצ השיגה בבחירות לכנסת ה-‏20 ב-‏2015 הם הישג נאה אם לוקחים בחשבון את אווירת האלימות נגד השמאל שהימין נטע בציבור.

מה שסקירה זו מנסה לומר, שחזיתות ואיחודים ובריתות אינם תמיד אופציה אופטימלית, לעתים אף מתכון לכישלון. יש לחשוב היטב לפני חבירה למפלגה או תנועה אחרת. אני מניח כי זהבה בוחנת את המצאי הפוליטי בכנסת והיא רואה מדבר שממה, עובש ויובש של ימין לסוגיו השונים. חבירה למפלגת העבודה שבורחת מהשם הזה, שמא יש בו צל צילו של צליל שמאלי ולשם כך מתחפשת למחנה הציוני, היא התאבדות פוליטית. זהו מהלך של התבוללות, אלם והעלמה. חבירה לדיקטטור הקטן לפיד כדי לסייע לממש את תוכניותיו המגלומניות, להחליף את נתניהו, היא בבחינת החלפת הפרד בחמור מלווה בהודאה של מרצ כי אין עתיד. החבירה היחידה שיש בה הגיון פוליטי היא עם הרשימה המשותפת. אינני יודע אם זה מבטיח רווח אלקטורלי אבל יש לפחות מסר חינוכי של שיתוף פעולה יהודי ערבי. מאחר והרשימה המשותפת הודיעה שהדבר אינו עומד על סדר היום, מסקנתי ברורה: על מרצ להמשיך ולהיות אופוזיציה לוהטת, תקיפה החושפת ללא מורא את הסכנות הגלומות בממשלה רעה זו. אם לא יהיה מנוס יש להיות מוכנים לרדת ליגה, כמו קבוצת כדורגל שירדה ליגה ונאבקת לחזור לליגת העל. יש חיים פוליטיים גם מחוץ לכנסת.

---