צפיתי השבוע בתוכנית 'המקור', בערוץ 10, אשר הביאה את סיפורה של ד''ר אמאל איוב, ערבייה ישראלית מיפו, בוגרת גימנסיה 'הרצליה' בתל-אביב, והיום, תושבת רמאללה. אמאל החליטה להקים במזרח ירושלים בית-ספר לתלמידים ערבים שילמדו על פי תוכנית הלימודים הישראלית, במטרה ברורה - להקנות להם השכלה אשר תפתח בפניהם את מוסדות ההשכלה הגבוהה בישראל.
בית הספר PROMISE, 'תקווה', אותו הקימה, עומד על סף סגירה. בירוקרטיה נטולת הבנה וגמישות אינה מאפשרת לאמאל, מזה כשנה וחצי, לקבל את ההקצבה המגיעה לבית הספר, כדין כל בית ספר בשטח ישראל. היא, המנהלת, יחד עם ציבור המורים שבמקום, ממשיכים ללמד את תלמידיהם מבלי שיקבלו פרוטה עבור עבודתם.
מוסדות הממשלה – כל אחד והסברו – מגלים הבנה רבה תוך שהם מצביעים בה בעת על הנימוקים הבירוקרטיים, המונעים מהם לסייע.
פרשייה זו הזכירה לי את ניסיוני שלי להתמודד עם הבירוקרטיה.
א. ב-1965 עמדתי לצאת לפריז, בראש משלחת קצינים, לשיחות עם מקבילינו במודיעין הצרפתי. הגענו לנמל התעופה, שם התברר לי כי דרכון השרות שבידי פג תוקפו. כל ניסיונותיי שם בשדה לקבל אישור של דרג גבוה יותר, ליציאתי, עלו בתוהו. ואז עלתה במוחי הברקה – שלפתי בלוק נייר בו כתבתי כי ''אני, אל''מ ש.ג., יוצא בשליחות צה''ל והמדינה לפריז. משהובהר לי כי פג תוקף דרכוני, אני מצהיר בזה שאני יוצא לחו''ל ונוטל על עצמי אחריות מלאה לכל הבעיות, אם תיווצרנה, במסעי זה''. חתמתי ומסרתי הנייר לשוטר בנמל התעופה. זה תייק את מכתבי, החתים את דרכוני. ואני יצאתי למטוס. הפרשה הסתיימה.
מאז נזקקתי עוד שלוש פעמים לניסיונות דומים בנמלי התעופה. עוד פעמיים בנתבג, פעם בציילון ופעם בארה''ב. זה תמיד עבד להפליא.
ב. בתפקידי כמתאם הפעולות בשטחים בקשני שר המשפטים, י.ש. שפירא, להסדיר את שובו לירושלים של מכרו משכבר הימים, שופט ערבי, איש שכם, אשר מלחמת ששת הימים מצאה אותו מחוץ לביתו, והרשויות שלנו מנעו את כניסתו. הבטחתי לי.ש.ש. לטפל בעניין והוריתי את ראש לשכתי להסדיר זאת.
זה. הרל''ש, התייצב בפניי כעבור כשנה בבקשת עצה. בידיו תיק מסמכים עב כרס, ובו ההתכתבות אותה ניהל עם אנשי משרד הפנים, עם מפקדת האזור ביהודה ושומרון ועם עוד 2-3 גורמים, כאשר כל אחד העביר למשנהו את האחריות למתן האישור.
לא ידעתי היכן לטמון את ראשי מבושה. הרמתי טלפון למשרד הפנים בירושלים ובו במקום ניתן האישור. גם בתחום זה, היה לי ניסיון נוסף ודומה עם משרד הפנים. התערבותי הישירה פתרה הבעיה.
ג. בני דורי זוכרים היטב את סגן סימן-טוב, קצין השטח במפקדת פיקוד הדרום, אשר ניסה לשכנע כי ההיערכות המצרית לאורך התעלה איננה תרגיל אלא הכנה למלחמה. הערכתו זו נבלמה במפקדת הפיקוד ולא הגיעה לאגף המודיעין שבמטכל.
עם כניסתי לתפקיד ראש אמן, זכרתי את הסיפור והפצתי מכתב לכל קציני החיל, מכתב עליו חזרתי מדי שנה בשנה, עם הוראה חד-משמעית: כל מי שמערער על ההערכה או על המדיניות, בכל תפקיד בחיל, רשאי, במידת הצורך, ואף מונחה לעקוף את הצנרת ולפנות במישרין אליי, תוך הבטחה כי לא יאונה לו רע.
בטוחני כי אין איש בבירוקרטיה הישראלית שמבקש לחבל בביה''ס PROMISE שבמזרח ירושלים, אלא שאיננו רואה עצמו מוסמך לחרוג מנוהלי הבירוקרטיה..
מה הפתרון? - המלצתי לשר החינוך, ובעצם לכל שרי הממשלה ואף לראשי עיריות ולממלאי תפקידים בכירים דומים, להפיץ הוראת-קבע המתירה ואף מחייבת את כל אחד מן העובדים לעקוף את הצנרת ולהעביר את תלונתו, הצעתו, מצוקתו במישרין אליו , תוך הבטחה כי לא יאונה לו רע.
אם כך יפעלו יימצא בעתיד הגואל לד''ר אמאל, לבי''ס PROMISE ולכל עם ישראל.
בירוקרטיה בישראל
