בבית הוריי מעולם לא אכלתי מצייה, בעצם אף לא ידעתי דבר קיומה. המורשת הקולינארית שלנו, משפחה שמוצאה ממזרח אירופה ואשר נקלעה לרובע היווני באיסטנבול, סיגלה לעצמה מרכיבים שונים אשר שילבו המסורת היהודית עם המטבח היווני.
וכך, זכור לי הפסח בביתנו לטובה בזכות הביצים בסגנון הפסחא היווניות הצבועות והחומות, מה שנהגנו לקרוא בשם ה''וויווס חאמינדוס''. ואכן, מסורת זו של הביצים הקשות והחומות בימי הפסח נשמרה עימנו במשפחה ועברה כבר מדור הבנים לדור הנכדים, ותמשיך לעבור מהם, ללא ספק, גם אל דור הנינים.
המצייה הראשונה שפגשתי הייתה בימי הפסח של שנת 1962, כשאני בן 36, נשוי ואב לשני ילדים. הייתי אז סמח''ט חטיבת גולני, החטיבה הצפונית. משיקולים משפחתיים לא עברתי עם המשפחה לצפון, ונהגתי להגיע בדרך כלל הביתה פעם בשבוע. בימות השבוע נשארתי ללון במחנה החטיבה או בחיפה. מוטה גור, המח''ט, עבר באותה עת לחיפה, יחד עם ריטה רעייתו.
באחד מימי חול המועד באתי לבית מוטה לדיון בענייני החטיבה, ואלו ריטה, בעלת הבית, הציעה לשנינו 'לחטוף' משהו – מצייה, לצד הקפה. אמרתי תודה ושם גם טעמתי את המצייה הראשונה בחיי. הייתה זו מצייה פשוטה, וקלה להכנה – בליל של מצה מפוררת, מעורבבת בחלב ובביצה, שהוכנה במחבת.
נהניתי מן המנה החריגה למושגי הפסח שלי, והחלטתי שנאמץ את המצייה גם בביתנו. אלא שעם הזמן, התפתח אצלינו פולחן המציות, באחריותי שלי. בשנים שעשינו בבאר-שבע קוימה מדי שנה, בימי הפסח ובמשך מספר שנים אף השתתפתי בתחרות על המצייה המנצחת, כאשר המצייה שלי זכתה פעמיים במקום הראשון.
חומרי הבסיס הם קבועים – מצה מפוררת, ביצים וחלב. ההבדל הוא בתוספות ובדרך ההכנה.
לחומרים שבמצייה שלי נוספים:
גבינה מגורדת (לרוב, קשקוואל) ופרוסות גבינה צהובה. פרוסות נקניק/פסטרמה (כשחיינו בחו''ל היה זה נקניק מבשר לבן). בצל מטוגן, שומן אווז, וכמובן - מלח ופלפל.
המפתח של המצייה שלי הוא בדרך הכנתה – הכנת בליל מכל המרכיבים, תוך הקפדה שלא להרבות בחלב, כך שהבליל יהיה רטוב אך לא במצב נוזלי.
נהגתי לחלק את הבליל שהכנתי לשניים.
חיממתי את מחבת הטפלון עם קצת מרגרינה, על מנת לוודא שהמצייה לא תידבק לתחתית, ואז אני מניח במחבת מחצית מן הבליל שהכנתי, משטח יפה, ועל זה אני פורס את פרוסות הגבינה הצהובה. שב מניח את יתרת הבליל, ושוב משטח וגם קצת מהדק במחבת.
האש - קטנה, במטרה לוודא שתחתית המצייה לא תישרף, וכעבור זמן מה, הופך את המצייה על פניה, כך שתהיה מטוגנת גם מן הצד העליון שלה.
עוד כמה דקות – והמצייה מוכנה לאכילה.
עד כאן הטור החריג ואפילו אופטימי. הרעיון לכתוב טור זה בא לי משקראתי אתמול את הטור של אורי אבנרי על המשמעות התרבותית-היסטורית של ליל הסדר.
דחיתי למועד אחר את הטורים שגילגלתי בראשי.
מה נשתנה השבוע הזה מכל השבועות? שבכל השבועות אנו חושבים וכותבים פוליטיקה. השבוע הזה – כולו בישול.
חג שמח!
המצייה שלי
