לפני כשבוע, בזה אחר זה, חוויתי שתי חוויות שאני מוצא לנכון להעלותן על הכתב.
א. חיפוש כתובת – אני נמנה על המעטים הנוהגים ברכב ללא סמארטפון ונעדרי אפשרות השימוש ב-WAZE .
הייתי צריך להגיע בשעות הבוקר לכתובת בגני-תקווה. עיינתי במפה, והאמנתי כי אמצא את המקום ללא קושי. טעיתי בגדול. מצאתי את עצמי מסתובב באמצע היום, ברחובות ריקים מאדם ואין לי את מי לשאול.
ואז ראיתי ניידת משטרה. עצרתי לידה ושוטרת צעירה באה לקראתי. ''אולי את יודעת היכן רחוב הרימון?'' שאלתי.
זו שלפה את הסמארטפון מארנקה, בדקה ב-WAZE, וניסתה להסביר לי את הדרך. עד מהרה נואשה, לא היה סיכוי שאזכור את הוראותיה ואגיע ליעד.
''חכה רגע'' אמרה ועצרה צעיר על קטנוע שחלף על פנינו. ''אתה מקומי? שאלה אותו, ומשהשיב בחיוב, המשיכה ושאלה ''אתה יודע היכן רחוב הרימון'', ושוב השיב בחיוב. ''אם כך'', פקדה עליו, ''עשה סיבוב-פרסה וסע לפני מכונית זו ותוביל אותה לרחוב הרימון''.
וכך היה. נסעתי בעקבות הקטנוע והגעתי ליעד ללא בעיה.
ב. תקלה ברכב – יומיים לאחר מכן, ערב שבת, נסעתי עם רעייתי דרומה, בכביש מס 4. באמצע הדרך, שמעתי דפיקה וגיליתי כי מנוע המכונית כבה. תוך האטת המהירות, עד לעצירתה המוחלטת, תמרנתי עם ההגה והצלחתי להביא את המכונית ולעמוד בנתיב הימני של הכביש, בן ארבע הנתיבים.
התקשרתי לחברת שרותי-הדרך. הובטח לי כי יבואו לחלצנו ''במהלך השעתיים הקרובות''.
המתנו, כאשר לשמאלי חולפות כל הזמן מאות מכוניות, כולן במהירות מטורפת. בינתיים ירדה חשיכה, ואנו חונים בנתיב הימני, חוששים ממכונית שתיכנס בנו מאחור.
ואז הבריק לרעייתי רעיון – למה לא להזעיק משטרה?
התקשרתי ל-100 ומשהסברתי הבעיה, ביקשה המוקדנית שאתקשר ל-110. כך עשיתי. הסברתי את מצבנו בכביש, את מיקומנו, והמוקדנית הבטיחה לשלוח עזרה.
לא חלפו עשר דקות וראיתי את ניידת המשטרה מתקרבת לעברנו.
התפעלנו מן הדרך בה השתלטו שני השוטרים על התנועה – תחילה הכריזו ברמקול וקראו לכל כלי הרכב שמאחורי הניידת להאט, ולא לנסות לחלוף על פניה.
ומשזיהו את מכוניתי – הורו לזרם המכוניות לעצור. שני השוטרים דחפו את מכוניתי לשולי הכביש ואז אפשרו את חידוש התנועה.
''אינכם יכולים להישאר כאן, גם לא בשולי הכביש. לא תוכלו להמתין כאן שעתיים עד בוא שרותי הרכב. הזעקנו ג'יפ משטרה, אמרו לי, וזה יגרור את המכונית כמה מאות מטרים, עד לתחנת דלק ''הסיירים'' הקרובה, שם תוכלו להמתין בבטחה. אנחנו מצפים לג'יפ שיגיע בעוד כעשר דקות.''
בעוד אנו ממתינים בקשו ממני שני השוטרים לפתוח את מכסה המנוע של המכונית. עם פנסי-יד קטנים החלו לבדוק ולחטט במנוע, עשו מה שעשו, ואז הורו לי לנסות להתניע.
וראה זה פלא – המנוע חזר לפעול. ''סע בזהירות, פקדו עלי, כאשר אנו צמודים אליך, עד לתחנת הדלק''. ''נגמרה לך הסוללה, הסבירו לי, וכל עוד אינך מכבה את המנוע, תוכל לנסוע ללא בעיה''.
''תודה, אמרתי להם, אני מעדיף להמתין כאן לשירותי הרכב ולסוללה החדשה.'' שם נפרדו מאתנו השוטרים והניידת.
העליתי שני סיפורים. שניהם - עם שוטרי משטרת ישראל. ולמי שתוהה – בשני המקרים איש מהם לא שאל לשמי, ולא ידעו את זהותי.
גם זו משטרת ישראל
שיטור על הפנים
