באוגוסט 1967, חודשיים לאחר מלחמת ששת הימים, הוטל עליי להקים תפקיד חדש, תפקיד שלאחר זמן לא רב זכה לתואר מתאם הפעולות בשטחים. ידענו, כמובן, שהתושבים בשטח - בגולן, ביהודה ושומרון, ברצועת עזה ובסיני - הם כולם אוכלוסייה כבושה, יחד עם זאת, כמי שירש את ממשלות סוריה, ירדן ומצרים, הייתה לנו אחריות כוללת לניהול השטח ולדאגה לאוכלוסייה.
הייתה לי זכות להיות כפוף לשר הביטחון,
משה דיין, אשר ראה בניהול ובשליטה על השטחים מאמץ עיקרי שלו. למטרה זו הרבינו בסיורים ובפגישות עם אנשי המפתח המקומיים.
''הגשרים הפתוחים'' היו אחד הצעדים הראשונים במדיניות הנורמליזציה של הממשל שלנו. אני מאמין שאילו ניתקנו את האוכלוסייה המקומית מן העולם הערבי היה קם במקום סיר-לחץ שהיה מתפוצץ מזמן בפנינו.
האויב הראשון עימו נדרשנו להתמודד היה מערכת הצווים והבירוקרטיה הצה''לית. לכל דבר, לכל צעד, נדרשו תושבי המקום לרישיון, ואין רישיון ללא עמידה בתור ארוך, בשמש הקיץ הישראלית. ואכן את הצורך ברישיונות ביטלנו מיד והתנועה בין האזורים, לרבות הכניסה לישראל – גם לצורכי עבודה – נעשתה כמעט חופשית לחלוטין.
התפארנו באלפי הערבים שבאו לביקור בחוף הים בנתניה. למרביתם, הייתה זו פעם ראשונה שראו ים. שם התערבבו בקהל הרוחצים הישראלי.
אני נזכר בפרק זה בהיסטוריה שלנו לאחר שקראתי את ספרה של
אילנה המרמן, ''
אישה לבדה'', ספר שראה אור זה לא מכבר.
אילנה המרמן היא ''סמולנית'', אך הספר איננו עוסק בשאלת העתיד הפוליטי, אילנה מספרת את מראה עיניה בעת שהיא מלווה, נפגשת ומשוחחת עם ידידיה הערבים הרבים. קראתי והתביישתי – אילנה מביאה בפנינו את ישראל המכוערת – את התפתחותה של בירוקרטיה מנוונת, את אלפי השב''חים הנכנסים לבקש עבודה, והם נדרשים לשלם סכומי עתק ל'מאכרים' השונים שמסדירים את כניסתם, את בתי המשפט הצבאיים (והיא איננה מתייחסת למחבלים מפגעים) אלא לאלה שאינם מתירים להכניס זוג משקפי-ראייה לאסיר מנהלי, במשך כמעט שנה.
תמונת מצב זו איננה מוכרת לנו. זו איננה מדיניות ממשלת ישראל ושלטונות צה''ל. שר הביטחון, הרמטכ''ל, מתאם הפעולות בשטחים, אלוף פיקוד המרכז – כולם ללא ספק אינם רוצים במצב דברים זה. זו גם איננה מדיניות של ראשי המתיישבים ביהודה ושומרון. זו תמונת מצב של ''ראש קטן''.
''אישה לבדה'' הוא ספר קריאת חובה דווקא לאנשי הימין בישראל, לכל אלה המאמינים בישיבתנו ביהודה ושומרון לנצח נצחים.
לו הייתי ראש הממשלה, הייתי מחלק הספר לכל השרים והח''כים לקריאת חובה, לו אני הרמטכ''ל – הייתי מחלק הספר לכל חניכי המכללות בצה''ל, ולו עמדתי בראש השב''כ או משטרת ישראל – הייתי מחייב את כל הקצונה הבכירה, לקרוא ולהפנים.
את ה''ראש הקטן'' צריך להחליף ב''ראש גדול''. אסור להתעלם ולתת למציאות זו שתימשך.
ולמי שיטען שמציאות זו נובעת מצורכי הביטחון שלנו אשיב ללא היסוס – מציאות זו היא אחד הגורמים העיקריים המזינים את בעיות הביטחון שלנו.
לישראל של 2016 חסר משה דיין, חסר בעל-בית שיהיה איכפת לו ושיטהר וינקה את השטח. פעולת הניקוי והטיהור איננה בשמיים, צריך רק לרצות, להחליט ולפעול.
קריאת חובה
בואו נדבר על משה דיין .
