המרכז למורשת המודיעין הפיץ בימים אלה חוברת ''מבט מל''מ'' המוקדשת, בין היתר, לציון ארבעים שנים למבצע אנטבה. בהנחה שרוב מקבלי הטור אינם רואים חוברת זו, להלן המאמר שכתבתי לחוברת, תחליף לטור השבועי השגרתי.
בימים אלה ציינו 40 שנה מאז המבצע הדרמטי של צה''ל בו חולצו 105 הישראלים, נוסעי טיסת Air France לפריז, לאחר שמטוס האיירבוס שלהם נחטף והונחת באנטבה שבאוגנדה. שם הוחזקו כבני-ערובה וכקלף מיקוח בידי אנשי החזית העממית לשחרור פלסטין (פלג ודיע חדאד), עד שישוחררו אנשי החזית שהיו כלואים בישראל, בצרפת, בגרמניה, בשוויצריה ובקניה.
חיים עימנו עוד רבים מבין החטופים ששוחררו ומבין הלוחמים שהשתתפו במבצע החילוץ. סיפוריהם מזינים את התקשורת ומלהיטים את רוח העם, גם היום, ואולי דווקא היום, שעה שאנו, העם בישראל, צמאים ומבקשים מכנה-משותף לאומי מלכד.
תאריך המבצע, ה-4 ביולי 1976, יום חגיגות ה- 200 של ארה''ב, לא נקבע מתוך התחשבות במועד זה, אך החגיגות בארה''ב יחד עם הדיווח על מבצע החילוץ הצה''לי, והתייצבות שתי ספינות חיל הים באותו יום תרמו לתהודה תקשורתית מיוחדת ולנופך בינלאומי מיוחד.
כמי שהיה ראש אמ''ן בעת המבצע, אני מרשה לעצמי להתנתק מסיפורי החוויות המרגשים. אני מבקש לציין ולהצביע על שלושה תנאים שבלעדיהם לא היה המבצע יוצא לפועל, וספק רב אם יכול היה להצליח.
אנטבהאיננו יודעים למה בחרו אנשי החזית העממית להנחית את המטוס החטוף דווקא באנטבה. אנו יודעים שזה לא היה מקרי. משנחת שם המטוס המתינה לו במקום חוליה נוספת של אנשי החזית. אין גם ספק, שהיה לחוטפים תיאום מוקדם עם שליט אוגנדה
אידי-אמין דא-דא ועם השלטונות שבמקום.
עבורנו, במטה הכללי של צהל היה זה בבחינת נס. נדרשנו, במקרה זה, לתכנן מבצע חילוץ במדינה אותה היכרנו ממש ככף ידינו, מדינה שעשרות קציני צה''ל עשו בה שנים באימון כוחות היבשה והאוויר המקומיים, ונמל תעופה שמהנדסים מישראל היו מעורבים בתכנונו ובבנייתו.
שחרור הנוסעים הזרים מאנטבה והטסתם ליעדיהם השונים, סיפק לנו מידע חשוב על חבורת אנשי החזית העממית ועל הטרמינל הישן, שם הוחזקו בני הערובה. כך נפתרה עבורנו הבעיה העיקרית – הצורף באיסוף המודיעין הבסיסי למבצע החילוץ.
בימים הספורים שעמדו לרשותנו עד למבצע התמקד איסוף המודיעין ברמה הטקטית, ובדגש על סידורי השמירה באיזור הטרמינל הישן.
ספק רב אם ניתן היה לבצע את מבצע החילוץ אילו הונחת המטוס והוחזק במדינה אחרת. מספר שנים קודם לכן נחטף מטוס אל-על והונחת באלג'יריה. מהר מאד שוכנענו שאין סיכוי לתכנן מבצע חילוץ באלג'יריה.
סיירת מטכ''ללמן הרגע הראשון ידענו כי הזמן שיעמוד לרשותנו לתכנון וביצוע מבצע החילוץ הוא מוגבל ביותר. ימים בודדים.
אלו לא עמדה לרשות צה''ל ''סיירת מטכ''ל'', יחידת עלית המסוגלת לתכנן, להיערך ולבצע מבצע חילוץ ללא התרעה מוקדמת ותוך ימים ספורים – לא ניתן היה לאשר את המבצע.
יתרונה הגדול של הסיירת לא היה ברמת האמונים, בניסיונה הקרבי או ברוח הלחימה של אנשיה. יתרונה, באותם ימים, לפחות, נבע מהיותה חריג יוצא דופן בצה''ל, יחידה שאיננה כבולה לנוהלי הפעולה הקשוחים של המסגרת הצבאית. הייתי מתייחס אליה לדרכי פעילותה, לעניין זה, כחריג במערכת צהל אשר סגנון פעילותה כשל 'כנופייה' שעולם מושגיה שונה והיא נדרשת למקצוענות ברמה אחרת.
יחידה-כנופייה זו הייתה מסוגלת, בהתרעה של כמעט אפס זמן לתכנן, להיערך, לתרגל ולהצטייד בכל הציוד הייחודי והבלתי סטנדרטי, תוך 24 שעות, ולאחר מכן, לבצע את הפריצה לבניין הטרמינל באנטבה, לחסל את המחבלים, ולהוליך את 105 בני הערובה, יחד עם צוות המטוס הצרפתי אל מטוס ההרקולס בדרך הביתה. כל זאת. במקצועיות יוצאת דופן.
ההחלטה לצאת לדרך למבצע החילוץ חמישה ימים בלבד לאחר החטיפה היה בה הימור ענק. ניסיון הפעולה העשיר והמגוון של הסיירת – הוא שתרם לאישור והוא שעמד בבסיס ההצלחה.
העוז להחליטממשלת ישראל, ו
יצחק רבין בראש הממשלה, נדרשו לאשר פעולה צבאית בידיעה ברורה מה עלולות להיות התוצאות וההשלכות אם חלילה תשתבש התוכנית.
לעולם לא אשכח את ישיבת הממשלה בה הוצגה תוכנית הפעולה והתקבלה ההחלטה. לאחר סקירת מודיעין קצרה של ראש אמ''ן ולאחר שהרמטכל,
מוטה גור, הציג את תוכנית הפעולה, פתח ראש הממשלה את הדיון.
ראשון השואלים היה השר
גדעון האוזנר, אשר ביקש לדעת מה הערכתנו למספר הנפגעים הצפוי, בקרב בני הערובה ובקרב הלוחמים. תשובת הרמטכל הייתה ברורה – ''זה יהא בלתי אחראי להשיב על שאלתך, ולנקוב במספרים. יש לנו תוכנית פעולה טובה ואם הכול יפעל כשורה אני מקווה שמספר הנפגעים יהיה מינימאלי.
יחד עם זאת, בבואכם לדון ולאשר את התוכנית, אני חייב להבהיר – הצלחתו של מבצע זה מותנית בדבר אחד – בהפתעה. וכאשר אני אומר ''הפתעה'' עליכם להבין כי תידרש במקרה זה הפתעה של מאה אחוזים, 95 אחוזים כבר לא יספיקו. חשיפה מוקדמת של כוח החילוץ עלולה להספיק למחבלים ולאפשר להם לחסל את כל בני הערובה, עלולות גם להיות תקלות אחרות בשטח כאשר אנחנו, מכאן, לא נוכל לעשות דבר למענם, ונמצא עצמנו חלילה מחר ללא בני הערובה ועם 200 מטובי הלוחמים שלנו תקועים באנטבה.
דבריו של מוטה היכו את השרים בהלם. וכך נפתח הדיון שנמשך שלוש שעות. משסיים אחרון השרים את דבריו, סיכם ראש הממשלה:
''אני מבקש להעמיד את אישור התוכנית להצבעה. איננו יודעים מה יהיה מצב רוחנו מחר – אם הפעולה תתנהל לפי התוכנית נקבל מחר כולנו את מאה הנוסעים הישראלים המשוחררים. נחבקם ונצהל יחד עימם, אך אם חלילה, כפי שהסביר הרמטכל, משהו ישתבש, נישא כולנו באחריות לכישלון. אינני רוצה שמי מכם יוכל במקרה זה לומר מחר, 'אני בעצם התנגדתי למבצע'.
מי שמתנגד שיצביע כאן ועכשיו''.{/blockquote>''מי בעד אישור המבצע?'' שאל ראש הממשלה. המבצע אושר פה אחד. האור הירוק ניתן ומבצע ''כדור הרעם'' יצא לדרך.}
החטיפה האחרונה
חטיפת המטוס הצרפתי, תוך הנחתתו ב'ארץ שלישית' והחזקת בני הערובה במקום כקלף-מיקוח הייתה האחרונה, עבורנו. חלפו ארבעים שנה, שנים עמוסות טרור, ולא ראינו ניסיון חטיפה נוסף.
אני מניח שהיו לעניין זה שלוש סיבות עיקריות:- מבצע ''כדור הרעם'' פורש אצל המפגעים-החוטפים כהחלטה ישראלית נחושה לשחרר את החטופים בכוח, ויהי מה. ומכאן שמבצעים דומים לצורכי סחיטה ושחרור מחבלים עצורים קטנים סיכוייהם להצליח;
- הכישלון באנטבה ירתיע ללא ספק מדינות אחרות להסתבך במתן חסות לחטיפה ולהחזקת בני ערובה בשטחן, מה שעלול להסתבך במבצע לחימה גם עם כוחותיה שלה, ותיתכן אף הסתבכות מביכה במישור המדיני-הבינלאומי;
- אי אפשר להתעלם מן התהודה התקשורתית. התוצאה של חטיפה לא מסובכת של מטוס באתונה הסתיימה בשיר הלל תקשורתי אדיר עבור ישראל, שיר הלל לנחישות הישראלית, לכושר הביצוע האגדי של כוחות צהל, וכל זאת – אכן במקרה ובמזל – נופל על יום ה- Fourth of July, ודווקא בחגיגות הענק במלאות 200 שנים לעצמאות אמריקאית.
מבצע EAGLE CLAW
ארבע שנים לאחר מכן עשיתי במכון של פרופ' סמואל הנטינגטון שבאוניברסיטת הרווארד, בעת שכוח אמריקאי יצא למבצע הצבאי לחילוץ עשרות האמריקאים אשר הוחזקו כבני ערובה בבניין השגרירות עליו שלטו משמרות המהפכה האיראניים.
המבצע נכשל עוד לפני שהכוח האמריקאי הספיק להגיע לטהראן.
פרופ' הנטינגטון ביקש ממני להשוות בין מבצע אנטבה שלנו למבצע האמריקאי ולנתח את הסיבות לכישלון.
נמנעתי מלהשתחץ בהישג שלנו לעומת הכישלון האמריקאי, אך הדגשתי חמש נקודות:א. ראשית המבצע באיראן היה מסובך לאין ערוך מן הפעולה שלנו, אי אפשר להשוות פעולה בנמל תעופה באוגנדה עם מבצע צבאי בלב הבירה האיראנית;
ב. מלכתחילה לא היה סיכוי לבצע מבצע חילוץ בטהראן. למרבה הצער לא היה הנשיא קארטר מסוגל ללמוד, לנתח ולהעריך בעצמו את סיכויי המבצע. בה בעת, לא היו בוושינגטון היחסים האינטימיים של פיקוד צבאי המסוגל לומר לנשיא שאין ביכולתם לבצע המשימה הנדרשת;
ג. הבעיה שהטרידה את המערכת האמריקאית היה החשש מדליפת ההכנות למבצע. משיקולי ביטחון–שדה נדחה ציוות הכוחות, לא נעשה תרגול מוקדם של הכוח וכך יצאו למבצע צבאי מסובך לאין ערוך מזה של צהל באנטבה;
ד. החלוקה וההפרדה המוחלטת הבין-זרועית בצבא ארה''ב מקשה ביותר על ייזום מבצעים משולבים;
ה. הסברתי את אזהרת הרמטכל על הצורך בהשגת הפתעה של 100%. בתנאי הפעולה בטהראן לא היה סיכוי להשיג את ההפתעה הנדרשת. ''המזל הגדול'' של מבצע EAGLE CLAW היה בביטולו בטרם הגיע הכוח לטהראן. אינני מאמין שהייתה להם היכולת לפרוץ לבניין השגרירות האמריקאית ולשחרר את בני הערובה, ללא מרחץ דמים אשר עלול היה להסתיים בחיסול בני הערובה ובשביית הכוח האמריקאי בטהראן.
שלושת האלמנטים שאפשרו אצלנו את הצלחת ''כדור הרעם'', לא היו קיימים בוושינגטון ב-1980.
סוד ההצלחה באנטבה
