מראות הילדות בכתביהם של המשוררים הרצל ובלפור חקק

רצנזיה על ספריהם החדשים: חקק, הרצל, שחרית לנצח (שירים), צור-אות, 2016; חקק, בלפור, רשות לתיקון עולם (שירים) , צור-אות, 2016

ספריהם החדשים של המשוררים התאומים הם ספרי שירה גדושים. ספרו של הרצל מכיל 322 עמודים וספרו של בלפור מכיל 318 עמודים. ניכר שהיצמדות שני הכותבים לסביבה דומה בעיצוב ובכמות השירים יוצרת את החיבור המתבקש ביניהם. שניהם יוצרים עשרות שנים במקביל והם מקפידים לפרסם במועד זהה או סמוך, הלידה של התאומים היא תמיד לידה זהה, אח בעקבות אחיו, הפרייה הדדית שאינה מסתיימת. סביר להניח שכאשר הרצל כותב שיר הוא מראה לבלפור וכשבלפור כותב שיר הוא מראה להרצל, ואם צריך אח מעיר לאחיו, הם כמו שני עורכים שמחוברים זה לזה ומקשיבים זה לזה בעניין. היצירתיות והמעיין של שניהם אינו יבש, והם ממשיכים לכתוב ולנבוע כמעיין המתגבר. לשניהם אותו רקע תרבותי, ושיריהם צומחים מתוך אותה ילדוּת, אותה היסטוריה משפחתית מרתקת, ואל נשכח: שירתם תמיד הייתה מחובּרת לארון הספרים היהודי. זו עברית רב שכבתית, שנושאת עִמה את מורֶשת הדורות.

הספרים כל כך עשירים ורב גוניים עד כדי כך, שצריך תעוזה לגשת אל הספרים יחד ועל כן, חיפשתי קו מנחה שיקל עלי בסקירת שני הספרים. בחרתי להתמקד בתמונות הילדות ששבות בצבעוניות כמו מתוך קליידוסקופ – ואנו חווים זאת בשני הספרים. בעטיפה אחורית של ספר שחרית לנצח מופיעה שכונת בתי סיידוף. ועוד זאת: מתוך מכלול שירי הילדות אתמקד בכמה שירים שיעידו על המכלול.
בספרו של הרצל שחרית לנצח נמצא בשער הראשון ''שחרית חיים מאירה'' מחזור שירים והתרפקות על זיכרונות הילדות – ובמרכז שער זה שירה מיוחדת: ''המסע לשחר החיים'' בעמודים 88-15. בספרו של בלפור רשות לתיקון עולם נמצא בשער הראשון: ''תיקון ילדות'' עמודים 34-7, שירים שמספרים על הילדות. אף ששני היוצרים בחרו לייחד פרק ראשון לזיכרונות הילדות אפשר למצוא שפרק זה אינו מסתיים במקום שבו הוא מסתיים בספר אלא הוא שקוע בפרקים נוספים ומסתתרים בשערים אחרים חלקים נוספים מזיכרונות הילדות (למשל אצל בלפור: 54,56, 92, 96, 98, 122). הילדות נתפסת בשירי התאומים כממלכה קסומה שניתן להגיע אליה בדרך אגדית או בחלום.

---

התקדשות לשירה בתוך חצר הילדות

שירתו של הרצל במחזור השירים על הילדוּת לוקחת את הקורא אל חצר ילדותו והכותב כממתיק סודותיו בין דפי הספר. המסע אל הילדות מסופר בפואמה שמקיפה כשמונים שירים – ''המסע לשחר החיים'' . בשיר הראשון בפואמה מקיפה זו ''נשמת תכלת נרקחת'' (עמ' 15) נפרש המבוא למסע – ילדים צופים באולם גדול, במקדש, כמו רואים יחדיו הבזקי סרט של ימי ילדותם. ממרחק זמן חש המשורר, שהילדות הייתה כעין מקווה מטַהר, אותם מי גשם זכים שנאגרו בבורות טיהרו אותם. אל נשכח שיסוד הטהרה ביהדות נשען על המקווה שמימיו הם מי שמים, מי גשמים – וזה כוחם לטהֵר:

אוֹתָן מִלִּים / תָּמִיד הָיוּ טְהוֹרוֹת. מַיִם שֶׁשָּׁתִינוּ / מִבּוֹרוֹת. הַמַּיִם הָהֵם זַכִּים הָיוּ / וְנִקְוִים, מֵי גֶּשֶׁם שֶׁיָּדְעוּ לְנַשֵּׁק / שִׂפְתֵי מִדְרָכוֹת

וְיָדַעְתִּי שֶׁשְּׁלוּחַי הָיוּ נוֹשְׂאֵי המַשָּׂא / וְיָּדַעְתִּי שֶׁנָּשְׂאוּ עִמִּי שִׁירָתִי מַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת (בלפור, עמ' 45). (בלפור, עמ' 45).
הילדות היא זמן של קבלת האור מאחרים: בַּיַּלְדוּת שֶׁלָּנוּ שֶׁהִיא גַּם יַלְדוּתִי/ לָמַדְתִּי לָשֵׂאת אֶת כָּל הָאוֹר/ שֶׁקִּבַּלְתִּי מֵאַחֵרִים/ עַל עֶגְלָתִי (בלפור חקק, רשות לתיקון עולם, עמ' 12).

---

מאפיית החיים

נשוב לשירת הילדות של הרצל – לפואמה הגדולה שהיא מֵעין 'חורֶש החלב' של הרצל חקק. לאורך כל השירה המרגשת הזאת, הילד המספר מנסה לתאר את השפה המיוחדת, לפענח שפת הסתרים של התקופה. הילדים התחנכו כ''ילדי תהילים'' השומעים דרשות סוד, ספרי מסתורין – וזה בוודאי משפיע על השפה. החיפוש אחר שפת התקופה נרמז בשיר ''פלאית שמלתה''.

שָׂפָה נִרְפֵּאת/ מִתְעַלֶּסֶת כָּעֵת. מִטֹּהַר וּמֵחֵטְא. / מְמַשֶּׁשֶׁת וּמִשְׁתָּאָה. ''עוֹשֶׂה פֶּלֶא'',/ ''סֵפֶר הַפְּלִיאָה''. ''שׁוֹשַׁן סוֹדוֹת''./ ''סֵפֶר הַדְּמָעוֹת''. מִסְתּוֹרֶיהָ בּוֹכָה (הרצל חקק, שחרית לנצח, עמ' 154).
(הערה: ''ילדי תהלים'' היו נפגשים בשבת במיוחד בבית כנסת כדי לקרוא את כל מזמורי תהלים ולהקשיב אחר כך למדרשים ומעשיות- ש''ו).

והטרמינולוגיה הנלווית לפרשנות שמחלחלת מעבר למסע לילדות, וזאת אנו רואים בשני ספרי התאומים– היא התקדשות, היטהרות. אצל שניהם יש חתירה לתאר את העולם באותה שפת סתרים:

בְּהֵיכַל הַתְּפִלָּה בְּשָׂמִים. נֵרוֹת./ נִבְדָּלִים. כָּל אוֹת. כָּל מִלָּה./ הַרְבֵּה דְּבָרִים אָנוּ רוֹאִים/ וְלֹא יָדַעְנוּ וְאוּלַי נִפְלָא וּמִלֵּב/ נֶעֱתָר. בְּלִי שֶׁהִרְגַּשְׁנוּ לָמַדְנוּ/ תּוֹרַת הַנִּסְתָּר (הרצל חקק, שחרית לנצח, 81.
מראות השכונה מעלים עולם של תום וטוהר שנָלוש לאיטו: גיגית הכביסה, הבורית, ריח המאפים - כל אלה צפים ונספגים בתודעה של המשורר בפואמה זו – ורצף המילים יוצר את תורת הזמן שחלף:

מוטיב הקמח מופיע בשירים רבים אצל הרצל , כמוטיב המתאר את עולם הילדות שבו נלושו חייו, עולם שבו עוצבו הוא וחבריו – ובעיקר רואים זאת ב''מסע לשחר החיים''. אותה אפיית חיים יוצרת את פשר ההיסטוריה, את משמעות החיים: כך בצירוף הקסום:

הַהוֹד הַזֶּה. לָבָן/ כִּנְשִׁיקַת הַקֶּמַח הַנֶּאֱפֶה./ רַךְ מִכְּאֵב אֶל הַבָּצֵק (הרצל חקק, שחרית לנצח, 68).

וכך גם שם בעמ' 69:

לְהוֹסִיף מְעַט מַיִם/ לַזִּכָּרוֹן. לַבָּצֵק./ רְחוֹבוֹת נִזְרִים בַּאֲפֵלָה צוֹרֶבֶת./ קֶמַח מְכַסֶּה הַכֹּל.

והשיר מסתיים באפייה, שכָּל כולה הענקת מוּבן לאותה תקופה:

מְעַט מַיִם הָיוּ נְלוֹשִׁים בְּמַעֲרוֹךְ גָּלִיל/ בְּהֶמְיָם. וְהָיוּ הֵם מִשְּׁלוּלִית לְיָם.

ושם בעמ' 77 – אנו למדים, שזה סוד הישות של אותם חיים:

הַיַּלְדוּת. הַשְּׁכוּנָה. הַחַיִּים הַטּוֹבִים/ שֶׁחָלְפוּ. נִכְתָּבִים בְּקֶמַח. זוֹ הַנּוֹכְחוּת.

אותה לישה של חיים מקבלת צופן נסתר שמעניק לה חיי אלמוות:
לְפַעֲנֵחַ מַבָּטָהּ. שָׂפָה אַחֶרֶת. נְשָׁמָה/ נִמְשַׁחַת בְּשַׁמְנָהּ טפין. כְּלִילַת תִּפְאֶרֶת./ קֶמַח הוּא נֶצַח, נָטְפָה גִּימַטְרִיָּה נִסְתֶּרֶת.

בגימטרייה אכן קֶמח שווה נֶצח, וזה מה שמעניק לאותה ילדוּת חיים אחרים. למשורר חשוב לתת לכך ביטוי, וגם כאן מוטיב האפייה מוביל אותו: לַמַּחְבֶּרֶת הַזּוֹ יֵשׁ שָׂפָה/ שֶמְּחַכָּה לַלִּישָׁה. לַהַשְׁרָאָה.
ובסוף אותה שירה:

הָאוֹתִיּוֹת נָלוֹשׁוּ כְּחוּטִים. נָשָׂאנוּ/ בְּגוּפֵנוּ כְּתַב אוֹר קָדוֹשׁ.

חוויות הזמן שחלף רודפות אחר הילד שבגר, הילד ששב לילדותו – ואותו געגוע נשאר:

לְיָמִים חִכִּינוּ לְתִקּוּן, לְלוּחוֹת/ הָעֵץ שֶׁחִכּוּ לַשְּׁמָרִים. בַּצַּד/ הָיְתָה קַעֲרַת פַּח מְשֻׁמֶּנֶת/ מֵחֲלוֹמוֹת לֹא נִרְאִים (הרצל חקק, שחרית לנצח, 84).

בין השיטין מופיעה ההגדרה שמצרֶפת הכול לפֵשר אחד: כָּךְ יָצָאנוּ מִמַּאֲפִיַּת הַחַיִּים (הרצל חקק, שחרית לנצח, 62).
בהמשך השיר אנו מבינים: כָּל יֶלֶד וְכָל חַלָּה קְטַנָּה/ נִבְרְאוּ מִשָּׁם. כְּאֵב הֲוָיָה.

כל החיים נכתבו בקמח, החיים נאפו באותה ילדות, ואותה סגולה של קמח נתנה לכול שלמות של אפייה, של נצח.

---

התמימות שאבדה

הגעגועים לתמימות שאבדה עוברת כחוט השני בשירי התאומים, ובמילותיו משתדל הרצל להשיב את אותות החסד מימי ילדותו. העולם שלא היה אידיאלי, אך כל השברים שבו דיברו מתוך החיסרון, מתוך האלם:

זוֹ פְּתִילְיָה שְׁבִירָה. כַּעֲגָלָה יְשָׁנָה / לָאֹרֶז נִרְתְּמָה. מַשַּׁק נְשִׁימָה (הרצל, עמ' 15).

ובהמשך אנו נרקחים בתבליני הזמן ההוא: וּמִמֶּנָּהּ נִשְׁבָּרִים/ בְּטַעַם הֵל לְסוֹד / הַדְּבָרִים. סַחְלָבּ וְעָלִים שָׁרִים/ שְׁאֵרִית.
מרקחת הסתרים בשירי הרצל מובילה להבנת סוד הדברים ההם, פשר הזמן שחלף.

בתוך אותה שכונת ילדות שבּה גרו קשֵי יום, לומדים הילדים להביט ברובד הנסתר של החיים: הפרק הבא באותה שירת מסע קרוי 'מבקשי סוד במסתרים' – וכך אנו נסחפים אחר אותם ילדים שהיו, שחיו באווירה של סוד, ואותו שובֶל מסתורי לא עזב אותם:

אוֹתָהּ חֲבוּרַת פֵּשֶׁר. יְלָדִים רְעֵבִים/ כִּבְלִיל עֲשָׂבִים. לְסוֹד לְבוֹנָה וּתְפִלָּה (הרצל, עמ' 16).

שירים רבים מתארים את האמהות, שמופיעות כעין מקהלה המלווה את השירה, מכבסות, מבשלות בפתיליה, אופות ומפרישות חלה – ומנסות ליצור מעין טריטוריה טהורה שנבדלת מן העולם.

כְּכָל שֶׁהֵן לָשׁוֹת רוֹמֵץ סוֹד./ מִתְחַדְּדוֹת הַתְּחוּשׁוֹת./ הַבָּצֵק נִטְהַר בְּגַחֶלֶת פְּנִימִית (הרצל, עמ' 57).
ובאותו עמוד ממשיך השיר ומבליט את החתירה לאותה נבדלוּת, לתחושת הבחירה: לַחַלָּה הַנִּבְחֶרֶת מְחַכָּה הָעִסָּה.
ובשורה אחרת בשיר זה:

הַחַלָּה הַכַּלָּה שֶׁהֻפְרְשָׁה / מִן הָעִסָּה. לָהּ מַרְאֶה אַחֵר./ הִיא הַחַמָּה בְּיוֹתֵר. כַּלֶּהָבָה.

הם-הילדים סופגים לנשמתם את הריחות והמראות של החצר העשירה, הרוויה – וכל זה מחלחל לרצונם ליצור, לתעד את היופי הגנוז הזה, ולשמֵר אותו. עולם התמונות החושני הופך לסרט - הם מנסים להקרין סרט מצויר בקופסת קרטון. הם חולמים לחיות את החיים כמו גדולים, כמו שם בעולם שמעבר לחצר הקטנה והעמוסה במראות וחוויות (הרצל ובלפור כילדים הכינו סרטים מצוירים לילדי השכונה ואת סיפורי ילדותם סיפרו במאמרים שפרסמו באתרים באינטרנט, סיפורים על שכונת בתי סיידוף האגדית).
בפרק ההתרפקות על הילדות בספרו של הרצל יש ניסיון להבין את משמעות הזמן האבוד – וכאן ראוי לבדוק את מוטיב השעון בכמה מפרקי הפואמה ''המסע לשחר החיים''.

לאורך כל הפואמה של הרצל נשזר מוטיב הזמן בצורות שונות, למשל במוטיב השעון בעמוד 65:

קוֹל עַתִּיק כְּאוֹרְלוֹגִין דָּפַק./ וְהַלֵּב כָּמוֹהוֹ פָּעַם וְשָׁתַק. מֵבִין/ וּמֵכִיל. כָּל הַקַּוִּים מוֹלִיכִים/ לְחַיִּים שֶׁאֵינָם נִשְׁכָּחִים.

בעמוד 48 שר המשורר:

קָפָא הַמָּחוֹג הַגָּדוֹל./ כָּבַשְׁנוּ עוֹלָמוֹת. הַכֹּל. בְּהִסָּתֵר רוּחַ/ לֹא רָצָה הַלֵּב עוֹלָם יָשָׁן. שָׁכַח בְּעִתּוֹ/ לָמֹץ חָכְמַת הַטּוֹב./ אֶת חָכְמַת הַזְּמָן.

מי שמכיר את המסע לילדותם לא יוכל לפסוח על שעון הצל, (שמופיע קבוע כמוטיב חוזר בשיריהם של התאומים גם בספריהם הקודמים) ואכן הוא נזכר כציון סמלי לאותה תקופה (וגם מופיע על עטיפת ספרו של הרצל) , כך בעמוד 42:

לֶהָבוֹת בּוֹרְחוֹת. צֵל עוֹבֵר./ מִשְּעוֹן הַצֵּל שֶׁל הַחַיִּים שֶׁהָיוּ/ נִדְלָקִים וְרִידִים דַּקִּים שֶׁל אֵשׁ.

המסע לילדות שואב תובנות מן התקופה שחלפה - והתחושה היא שהחיים עתה מקבלים פשר אחר. המשורר יודע שהוא וחבריו עזבו עולם ישן, בגדו בו – אך הנה הכול חוזר:

וְהַלֵּב חָשׁ בְּתוֹךְ. וְנוֹכָח וְהֵבִין וְנָשַׁם: / הָאֱמוּנָה וְהַתְּמִימוּת/ לֹא אִבְּדוּ אוֹתָנוּ מֵעוֹלָם (הרצל, עמ' 81).

---

התגלות מחודשת, חיפוש זהות

אף שהספר של בלפור עב כרס כמו ספרו של הרצל חשתי מעט אוורור בספר ''רשות לתיקון עולם''.
כתיבתו של בלפור פחות מגובבת ואף ישירה. השיר הפותח את פרק הילדות ''בית אבי'' עמ' 9 הוא שיר הכרזה על כוונתו של המשורר ללכת אל בית ילדותו, שיבתו של המשורר אל בית ילדותו במטרה למצוא את עצמו, מעין התגלות מחודשת.

אֲנִי הוֹלֵךְ אֶל יַלְדּוּתִי/ בְּבָתֵי סַיְדּוֹף/ לָשׁוּב אֶל בֵית אָבִי/ לָשׁוּב אֶל בֵּית אִמִּי/ לָשוּב אֶל עַצְמִי.

המקום הוא מקום גאוגרפי ''בתי סיידוף'' שבירושלים, והמשורר מבליט את שמו של המקום כשהוא מנציח אותו בשירים רבים (עמ' 9,13,14, 15, 17, 20,28, ) לאורך קובץ שירי הילדות , רצונו של הכותב לשוב אל בית אביו ובית אמו מעוגן בשירים אלה.


הרצל ובלפור בערב הוקרה, מרץ 2016, צילמה תפארת חקקהרצון לפגוש את העבר נתקל במחסום. הבית שהיה שם איננו עוד, זוהי שיבה מאכזבת, שיבה שבה מתברר שהשער נעול ''והוא סגוּר בעדי''- בלפור , עמ' 9), ואין טעם לשיבה הזו בשל המחסום שניצב בפתחו של המקום והוא גם מסמל את ההשלמה שאין אפשרות לחזור לתקופה התמימה, מול בית ילדותו בנו מגדלים ואת בית הילדות שימרו ושחזרו באופן חדשני. המשורר חוזר מתוך התפכחות ולא התרפקות וגם אינו עוטף את השיבה במילים שיש בהן קדושה או טוהר אלא טרוניה די בולטת להבדיל מכתיבתו של אחיו. בלפור כותב בצורה ישירה ונוגע בילדות מנקודת המבט של המציאות העכשווית המאכזבת. השירים של בלפור קצרים יותר, מהודקים מעט יותר.

המשכה של תחושת חורבן שכונת הילדות מופיעה בשיר של בלפור ''על חבל דק'' עמ', 10. אם בשיר הראשון הכתיבה נזקקה למפגש פיזי עם מראות ילדותו- הבית החָרֵב והנעול, כאן המראות שבים כשהמשורר מבקש לכתוב על המראות, ולא ברור אם יצא אליהם או יצא ושב והנה נרקם השיר אודות שכונת המשורר בירושלים. תחושת הקינה מתחדדת בשיר הזה והמילים שמבטאות זאת ''הבורות שאינם'', ''נקודת האפס הנמחקת'', ''החצר שלי נמחקה''. ביושבו לכתוב את ההשוואה בין מראות העבר שנעלמו בהווה חש הדובר מחנק, הוא נזקק למוט שיווי משקל כדי להלך על החבל הדק שנמתח בין הזמנים, ההשוואה הזו גורמת לתעוקה והוא מתקשה לנשום. העולם שנמחק יוצר בקרבו של המשורר את הבהילות לכתוב על עולם שהיה וחרב, כשכל מטרתו לא ליפול (בלפור, על חבל דק, 10):

מְהַלֵּךְ אֵלַיִךְ נֶחֱנָק מְהַלֵּךְ עַל הַחֶבֶל הַדַּק שֶׁבֵּין עָבָר וְהֹוֶה וְתִקְווֹת מַחֲזִיק במוֹט לְשִׁווּי מִשְׁקָל נוֹשֵׁם וְנִשְׁנָק נְשִׁימוֹת קְצוּבוֹת. רַק לֹא לִפּוֹל מִתּוֹךְ עֶזְרַת הַכֹּהֲנִים רַק לֹא לִפּוֹל אֶל הַבּוֹר הָרֵיק שֶׁבֵּין הַזְּמַנִּים.