עם בכיעורו

בסוריה שכנתינו מתחוללת מלחמת אזרחים מזה 6 שנים, שגבתה את חייהם של רבע מיליון אזרחים והביאה למיליוני פליטים. יש מי שמגדירים את מה שמתחולל בסוריה כנושק לרצח-עם (ג'נוסייד). מוסלמים רוצחים מוסלמים באכזריות בל תתואר, תוצאה של קנאות דתית. כמות הגורמים המעורבים במלחמה הזו כה גדולה, שאדם מאבד את יכולתו לעקוב מי נגד מי ולמה.

מעצמות עולמיות כרוסיה וארה''ב מלבות את הסכסוך. כל אחת מתייצבת לצד אחד מהכוחות הלוחמים, ותורמות את חלקן לקטל הנורא. ההפצצות, שאמורות להיות ממוקדות ליעדים צבאיים בשל הטכנולוגיה המתקדמת, פוגעות שוב ושוב באוכלוסייה אזרחית - בדומה לצוק איתן, רק במספרים הרבה יותר גבוהים.

בימים האחרונים אנחנו שומעים על הרעבת אוכלוסיות כתוצאה ממצור, שמזכיר את המצור על עזה. ישראל מגלה אטימות לנוכח האסון הנורא, מנת חלקם של הסורים והעיראקים. לא אחת אני שומע את המשפט מסמר השיער, ''מה אכפת לנו כשערבים הורגים ערבים''. אח''כ מתפלאים על אלו ששתקו בתקופת השואה.

---

הכחשת השואה והכחשת הנכבה

ממשלת פולין הימנית החליטה לעגן בחוק, איסור כל איזכור הקושר את פולין לשואה. ע''פ החוק, יגזרו שלוש שנות מאסר על כל מי שיורשע בפרסום כזה. היסטוריונים של יד-ושם מחו על החוק החדש, וציינו כי יש פה תהליך זוחל של הכחשת שואה.

היסטוריונים של תקופת השואה פירסמו מחקרים המוכיחים כי פולנים לא מעטים שיתפו פעולה עם הכובש הנאצי, הסגירו יהודים, והיו גם מקרים בהם פולנים טבחו ביהודים. זה מזכיר את תופעת המשת''פים בשטחים הכבושים, המסגירים את בני עמם לכובש הישראלי.

לא אתפלא אם יתברר שאחד ממקורות ההשראה לממשלת פולין הייתה ממשלת ישראל שהחליטה החלטה דומה באשר לנכבה. מורים שילמדו בבית ספר ישראלי על הקשר בין ישראל לנכבה, יינקטו נגדם אמצעים - החל משלילת תקציב וכלה בפיטורים.

אנשי יד-ושם הם האחרונים היכולים לבוא בטענות כלפי הפולנים, משום שהם שתקו כדגים קפואים שעה שממשלת ישראל שיכתבה ומשכתבת את ההיסטוריה, ומשתיקה חוקרים המוכיחים כי ישראל עסקה ברציחתם וגירושם של מאות אלפי פלסטינים ב-‏48' - הלוא היא הנכבה.

יש כאן ברית של מכחישים ימניים, המנסים באמצעים שלטוניים להתכחש לאירועים היסטוריים, ולמנוע את חופש המחקר המדעי.

---

עוזי עוזי... (לקוח מהגשש החיוור)

מכתב טיהור של חיים גורי עבור גדעון ספירועוזי ברעם אמור למלא ב''הארץ'' את המשבצת המיועדת לשמאל-מרכז. על אף מאמציו להופיע כליברל, בסופו של דבר ה-DNA המפא''יניקי גובר, והיה זה רק עניין של זמן עד שזה בא לידי ביטוי. זה קרה ביום ד' 17/8 כשהוא נזף בעיתון ''הארץ'' שאינו ציוני מספיק, והביע אהדה והבנה חילונית להתנחלויות כמו שילה ואיתמר, המתבססות על התנ''ך כמקור לבעלות על הארץ (''תשובת קוראי 'הארץ' הציונים'').

היו ששאלו ''מה קרה לעוזי''? התשובה היא, לא קרה לו דבר. בסופו של יום הוא נצר משפחתי ופוליטי למשטר מפא''י, שנטע את היסודות הגזעניים שהליכוד המשיך לפתח בימי שלטונו.

להלן תזכורת חלקית: החל בגירוש המוני של פלסטינים ב-‏48', גם אלה שהניפו דגל לבן, המשך בממשל הצבאי וכלה במיזם הנפשע של ההתנחלויות. אביו של עוזי, משה ברעם, היה חבר ממשלה שהקימה התנחלויות, בנו עוזי ברעם היה אף הוא חבר ממשלה שהקימה התנחלויות. הם בין הנושאים באחריות לכיבוש ופשעיו. לכן אין פליאה שהחילוני עוזי ברעם חובש בשעת הצורך את כיפת גוש אמונים ומוצא בתנ''ך הצדקה לשוד הקרקעות בשטחים הכבושים.

גם הדרת השמאל אינה המצאה של הליכוד. אני מכיר זאת מניסיוני האישי, כאשר חזרתי לירושלים בסוף שנות ה-‏50 של המאה הקודמת, ימי שלטונה המוחלט של מפא''י. הייתי אז יוצא קיבוץ מרחביה, משוחרר טרי מהצבא, וחבר במשמרת הצעירה של מפ''ם. ניסיונותיי לקבל עבודה במישור הציבורי חזרו והתנפצו לאור הפצת שמועה כי יש להיזהר מהצעיר יוצא ''השומר הצעיר'', המגלה נטיות קומוניסטיות - רחמנא לצלן. הגיעו הדברים לידי כך שנזקקתי ל''מכתב טיהור'' אותו ביקשתי מהמשורר והסופר חיים גורי (מצורף צילום שלו), שפתח לי דלת למשרה במשרד התחבורה שהיה אז לטיפונדיה של אחדות העבודה.

מאז עברו שנים רבות, אני באמת השמאלתי, הציונות הפכה למשקולת שאדם נאור מתקשה לשאתה, אך עוזי ברעם, ביסודו של דבר, נשאר באותו מקום.

באשר לעיתון ''הארץ'', זהו עיתון טוב לא בשל היותו ציוני או לא ציוני, אלא משום שהוא ממלא את תפקידו כעיתון המונע על ידי מצפן דמוקרטי, שחובתו לחשוף מידע לציבור - גם מידע שהממשל מעוניין בהסתרתו; עיתון המשמש במה להשקפות שונות, תוך כיבוד זכותו של המיעוט להביע את השקפותיו.

---

23.8.2016

לכבוד דפנה בלטמן קדראי
שופטת בית משפט השלום בראשל''צ
ישראל גלילי 5,
ראשון לציון 7542604

גברתי,

ב-‏19/7/2016 הרשעת את מייק ואן קול בשבעה סעיפי אישום שעניינם זילות בית המשפט. פסק דינך הוא ביטוי לשחיתות שיפוטית, משום שמהותו הוא סתימת פיות, פגיעה בחופש הביטוי ויד רוחצת יד. היום את מגינה על עמיתיך השופטים ומחר הם יגנו עליך. את מנסה לרכך את המשמעות החמורה המגולמת בפסק דינך במס שאת משלמת לחופש הביטוי, אלא שהמס הזה לא שווה את הנייר עליו הוא מודפס.

קראתי את סעיפי האישום ולדעתי הנאשם לא חרג מעקרונות חופש הביטוי. הוא מבטא את תחושת העוול שלדעתו נגרמה לו על ידי השופטים אליהם כתב. שפתו לעיתים עילגת, עממית, אך הוא לא מאיים על השופטים והשופטות, ומשאיר הכול בידי שמים. המקורות ההלכתיים מאפשרים ביקורת ברמת חומרה העולה לאין ערוך מזו הננקטת על ידי הנאשם. בספר תהילים שואל המשורר ''עד מתיי תשפטו עוול''.

סעיף הזילות הוא בבחינת חוק סרטני המאפשר לשלול חירותו של אדם לשלוש שנים בגין מימוש זכותו לחופש הביטוי. זהו סעיף שצריך ''לעוף'' מספר החוקים. אילו מילאת את תפקידך לפי עקרונות המשפט הדמוקרטי, היית פוסלת את כתב האישום על הסף. ההסתמכות שלך על פסקי דין קודמים, שלקו באותו סרטן שיפוטי, משולה למועל שמוצא הצדקה למעשיו במועלים שקדמו לו.

כמי שהתמחה בביקורת על שופטים וזכה לכינוי ''אלוף הארץ בזילות בית המשפט'' על פי החוק הקיים, אני מצרף את דבריו של מי שכיהן כנשיא בית המשפט העליון, אהרן ברק, ברב-שיח על גבולות הביקורת הלגיטימית על בית המשפט ורשויות אכיפת החוק - רב-שיח שהתקיים בבית הספר למשפטים במסלול האקדמי של המכללה למינהל, ופורסם בכתב העת לענייני משפט בינואר 2000.

וכך אמר ברק: ''ואני כשלעצמי עוד לא הסכמתי לשום הגשת תלונה לרבות התבטאויות הקשות מאוד של גדעון ספירו. לא טוב ששופטים יזכו להגנה באמצעות המשפט הפלילי. לכן, מבחינתי, אם אפשר היה לבטל את כל העבירות האלה הייתי מבטל אותן. כל ביקורת מבחינתי היא חוקית, כפוף להגנת לשון הרע וכיוצא באלה''.

אני מצרף את ספרי ''מכתבים לשופטים ואנשי שררה'', בו יש מבחר מ-‏1,000 מכתבים ששלחתי לשופטים שלקו בעוול שיפוטי. לפי החוק הקיים כבר צברתי 3,000 שנות מאסר. אני מציע לך לחזור בך מפסק הדין, לבטלו ולהעבירו מהעולם - רצוי כמה שיותר מוקדם.

גדעון ספירו

---