פרק א' משבוע שעבר ופרק ג'.לפני כארבעים שנה, כראש אמ''ן, התחלנו לחפש סימנים-מעידים לשלום. ה-TRIGGER היו ידיעות שקיבלנו בעיקר מדיפלומטים זרים ומחוקרים אקדמיים שהגיעו ממצריים וטענו שאיננו קוראים נכון את המדיניות המצרית. החלטתי על היערכות איסופית ומחקרית בכיוון זה, וכללנו את 'מדד השלום' בכל אחת מהערכות המודיעין שקיימנו. ההערכה שלנו נותרה עקבית – יתכן ויש שינויים קלים בהלך הרוחות במצריים, אך איננו רואים תפנית מדינית. ואז, בנובמבר 1977, הגיע סדאת.
שוב ושוב שאלתי את עצמי – למה טעינו? ויש לי היום תשובה ברורה –
אנוואר סדאת, נשיא מצריים, היה חופשי לקבל את החלטותיו האסטרטגיות, כי המשטר המצרי לא חייב אותו לגייס תחילה את תמיכת דעת הקהל. הוא ידע כי הרוב המוחלט בבחירות במצריים מובטח לו. וזאת לא הבנו.
מצריים של היום, וכמוה כמעט כל מדינות ערב שבאזורנו, ידעו מהפך, הן חוו את ה''אביב הערבי''. ובעקבות 'אביב' זה התהפכו היוצרות. מצריים, וכמוה כל מדינות האיזור, לא הפכו לדמוקרטיות, אך שליטיהן מתייראים היום מאימת הכיכר. כיכר תחריר בקהיר של היום, לא הייתה מאפשרת את השלום שהושג ללא עוררין לפני ארבעים שנים.
אולם מבחינתנו אין זה השינוי היחיד. מפע''מ, המפקדה הערבית המאוחדת, זו שהעמידה בפנינו איום של מתקפה צבאית כוללת, נעלמה. צבאות ערב סביבנו, כולם, ללא יוצא מן הכלל, אבדו את הלכידות ואת היכולת ליזום מהלך צבאי. ה''כיכר'' משפיעה גם בכיוון זה. ואין זו תופעה חולפת, לפחות לא בעתיד הקרוב, הנראה לעין.
בכך לא הסתיימה הפרשה. החלה התפוררות של המסגרות המדינתיות. ראשונה התפוררה אפגניסטן, אחריה באו עיראק, לוב, וסוריה. ובמידה מסוימת, אף תורכיה. ולהתפוררות זו שתי מגמות – האחת, זו החתירה של המרכיבים האתניים השונים לעצמאות, או לפחות למעמד חדש אשר יקנה להן זכויות לאומיות, אך בה בעת נולדה התנועה האיסלמית המהפכנית, ארגונים הפועלים עם שמות שונים, אך עם מטרה זהה – לכפות את האיסלם הפונדמנטליסטי על עמיהם הערבים, כאשר מטרת-העל היא לכפות את האיסלם גם על 'האחר', על כל הכופרים, על כל בעלי הדתות האחרות שבעולם המערבי החופשי.
בשוליים ניצבת איראן, שהייתה הראשונה שאימצה משטר איסלאמי קיצוני. זו מעצמה אזורית החותרת לייצב עצמה עם נשק גרעיני, והממלאת תפקיד מרכזי בארגון ובתמיכה בפעילות הארגונים האיסלאמיים הקיצוניים.
מצבה של ישראל, בשלב זה לפחות, הוא טוב. בשונה משנות ה-70 של המאה שעברה, אין איום צבאי של מתקפה כוללת לחיסולה. גם הארגונים הקיצוניים מתמקדים בשלב זה בתוך המדינות שלהם, ונמנעים מלפעול ולהתעמת אתנו, אלא שלא לעולם חוסן. קשה להניח כי בטווח הארוך יותר תישאר ישראל מחוץ למשחק.
אנו חבוקים בעימות הנצחי שלנו עם הפלסטינים – ברצועת עזה, בטרור הפלסטיני, ובלבנון. אף כי הגוף המאיים עלינו שם הן החבורות השיעיות של חיזבאללה מאבקם נגדנו הוא בשרות הפלסטינים.
זו תמונת האזור בו מצויה היום ישראל. בשלב זה אנו כמעט לגמרי מחוץ למשחק. אף על פי כן, לאורך ימים נושפע יותר ויותר מן המתרחש בעולם. אנו בעלי אינטרס ברור לראות את ניצחון העולם החופשי. כישלון של עולם זה, חלילה, לא יפסח גם על ישראל.
פרק ג', אחרון, ''מה השתנה אצלנו?'' בשבוע הבא.
פרק ב' - מה השתנה באזורנו
