גלה

לפני מספר ימים נפטרה רעייתי ה אהובה, גלה-אביגיל. אינני מסוגל לשגר היום, במהלך ימי ה''שבעה'' טור בנושאי אקטואליה. במקום זה אני מפיץ את מכתב הפרידה מסבתא, מכתבה של נכדתנו הבכורה תמר.

סבתא אהובה,

אתמול, כשקמתי בבוקר למשמע בקשותיו של הנין הבכור שלך, לשים לו תוכנית בטלוויזיה, כבר לא היית פה. הצצתי בפלאפון בעיניים חצי עצומות כדי לראות מה השעה (חמש ועשרים בבוקר) ואז ראיתי את הודעת הטקסט שההלוויה של סבתא מחר, באחת ברמת השרון. במשך כעשר דקות רעדתי בכל הגוף. ואז דיברתי עם אימא ושמעתי בקולה הרגוע, איך עזבת לך בפשטות ובמהירות, ללא התראה ובלי כאבים (ויש לי הרגשה שזה הפתיע גם אותך), לפתע הרגשתי תחושת הקלה. הרי שכבר זמן מה איבדת את שמחת החיים ולא היה לך טוב יותר. ועכשיו כל הכובד הזה שהעמיס עלייך נעלם והפך לנוצה.


תמיד ידעתי שהיום הזה יגיע, אבל כשזה קורה, הרגע הזה שבו מבינים שאת כבר אינך בין החיים, הוא מוזר ובלתי נתפס. כבר שנים שאני מנסה להבין מה משמעות המוות עבורי. את כל השאלות הבסיסיות שכל בני האדם שואלים; מה קורה לנו כשאנו מתים, יש או אין אלוהים, מה זה אלוהים, לאן הולכת הנפש כשהגוף מפסיק לעבוד, והאם לא מרגישים יותר כלום אף פעם ומה זה כלום? ואיך זה מרגיש להרגיש כלום? וכיוון שאין לשאלות האלו תשובות ברורות ואף אחד לא באמת יודע, הגעתי רק לתובנה אחת שבה אני בטוחה. שהנפש שלנו חייה ומתקיימת בכל פעם שמישהו חושב עלינו, מספר, מדפדף בתמונות ומרגיש אותנו, כשאנחנו כבר לא נהיה ובין החיים.


סבתא אהובה שלי. היה לי העונג להיות הנכדה הכי בכורה שלך ולבלות במחיצתך כמעט שלושים ותשע שנים. אין לי ספק שהנפש שלך תרפרף מעליי בעדינות, עם כנפי פרפרים, ולעיתים קרובות. קרובות מאד. את חזק אצלי בלב. הייתה לי הזכות לגור אצלכם במשך שלוש שנים. את וסבא הייתם עבורי עוגן, בתקופה הלא פשוטה הזו. נתתם לי אהבה, ביטחון, כוח וכלים. את לעולם תהיי מודל שלי בכל כך הרבה תחומים. אישה חזקה ודאגנית, מעדיפה להימנע מעימותים אך עקשנית כמו פרד, מעניינת וסקרנית, רגישה ובעלת לב זהב. נגנית למופת, ציירת ופסלת. מרגיש קצת דבילי לסכם את המאפיינים שלך בכמה מילים כשיש כל כך הרבה מעבר.


סבתלה שלי, היום לא הלכתי לעבודה. במקום זה הלכתי לחוג ציור שהתחלתי להשתתף בו לפני כמה חודשים. התחלתי לצייר על קנבס ענק פרח גן-עדן. הבחירה לצייר את הפרח הזה הגיעה מתוך חשק אינסטינקטיבי שהשתלט עלי. הרגיש נכון לצייר את הפרח המוזר והמיוחד הזה שאת כה אהבת, פרח שעיטר את ביתכם לעיתים קרובות מאד. פתאום זה נראה לי כל כך ברור שאת ציפור גן עדן. חדה וצבעונית, שונה, ומיוחדת במינה.

ורק דבר אחרון, וזה בגלל הסימבוליות של השם של הפרח הזה שכה אהבת, וזה מיועד לכל האתאיסטים שבינינו. אני מקווה שבכל זאת יש גן עדן ושאת שם בין אהוביך ושאנחנו נתחבק מתישהו שוב.

נכדתך, תמר