ספרות עברית, מעגל ועוד מעגל.
יש כתיבה על הספרות מתוך כוונה לאחד את השורות, את השירות. לאן נעלמו המשוררים
הגדולים, האם עודנו קוראים אותם?
שירה שכמעט נשכחה והנה היא קמה לחיים. פרופסור נורית גוברין גואלת שורות מתהומות הנשייה. דברים על הכרך השמיני והכרך השביעי בסדרה המרתקת שלה - ''קריאת הדורות - ספרות עברית במעגליה'' – משקפת רוחנית של חוקרת שמחזיקה בידיה 'קליידוסקופ של דורות' – ורואה כשליחות להיות שומרת החותם במאבק הבלתי נפסק בין זיכרון לשכחה.
ספרוּת שומרת חותָם של אומה, צופן של תרבות. בקובצי מחקרֶיה 'קריאת הדורות' - ניצבת פרופסור נורית גוברין כעין הצופָה לבית ישראל. אנסה בסקירה זו לתת תמצית של עיונֶיה בשירה העברית לאורך דורות.
נורית גוברין עם כרך ח'השנים חלפו - ובָגַרנו להבין: ספרוּת עברית משמעָה – בניין זהות. מאבק על רוח. נורית גוברין קוראת ספרות עברית, המפעל המרתק שלה 'קריאת הדורות במעגליה' חוצה זמנים, גוברין קוראת את הדורות – שבעה כרכים כבשו את הלבבות – והגיע גם תורו של הכרך השמיני. מסע מרתק, ספרותנו הברוכה צופה בה ומכירה לה תודה: זיכרונות קסומים חולפים ביעף. נורית גוברין לא תדלג על דף.
כרך ח' מצטרף לכרכים שקדמו לו – ומי שמצרף את הקרונות זה לזה, מוצא חיבור של דורות, קשר בין זמנים ורוח ושליחות: חוקרת עזת מבט המנווטת דרכה בין החוויה הישראלית הצבָּרית לבין זיכרון הדורות. בחרתי לעסוק במאמר זה במחקרי השירה בסדרה זו. השירה נחשבת כתמצית הרוח של הדור, והמבט של גוברין מדליק את האור: דור לדור יביע אומר.
בפתח הדבר לספרה החדש כותבת המחברת (עמ' 9):
הנחת היסוד המשותפת לכל מחקריי היא, שהספרות העברית היא אחד היסודות היציבים בתרבות העברית והישראלית, המורכבת והמגוונת, המאחדת את הפלגים השונים בעם. היא יוצרת את הזיכרון הקולקטיבי המשותף של העם...אמונה זו בכוחה המלכד של הספרות היא הכוח המניע להמשיך ולפרסם מחקרים בספרות עברית, על אף ההרגשה הקודרת של אווירה ציבורית אדישה.
כמי שחרֵדה לתפארתה המלאה של הספרות העברית, שחוששת מאובדן של קשר לכל הענפים והשורשים, מנהלת נורית גוברין קרב מאַסף. כרך ועוד כרך, יוצר נשכח ועוד יוצרת נשכחת, מאבק אמיתי מכל הלב - לְבַל נסתפּק בעגלה דלה, בעגלה ריקה. מחקרֶיה והשיטוט המסקרן ביצירותיהם של גדולי הספרות העברית – הם למעננו, כדי שלא ניוותר, חלילה, ללא המורֶשֶת המלאה, אורות יְסוד לבַל נשכּח. כבר בכרך השביעי ראינו את חרדתה של המבקרת והחוקרת:
הספרות הנכתבת בהווה על ענפיה השונים, שירה ופרוזה, אמנם חיה ופעילה, עשירה ופורחת, ועדיין קוראיה עימה, אבל היא חיה חיי שעה. הקוראים, וגם לא מעט מן היוצרים, אינם מכירים את הספרות העברית הקלסית ואת יצירות המופת שלה ואינם ניזונים ממנה. התעלמות זו היא הסיבה המרכזית לרדידות ולהיעדר השורשים של חלק גדול מן הספרות הנכתבת היום. ספרות זו היא ברובּה ספרות לדוֹרהּ ולא ספרות לדורות.
פרופסור נורית גוברין חשה, שהיא עומדת על המשמר. כאשר דור זוכר רק את עצמו, גוברין מביטה בעיניים כּלות, כיצד משוררים, שהיו תפארת הדור, הולכים ונשכחים. היא שואלת בצדק, אנה אנו באים?
כבר בכרך ה' ידעה נורית גוברין להזהיר אותנו מפני אותה תרבות של שִכְחה, של מחיקת דיסקטים. את המוטו הזה להנחיל ולא לשכוח, היא צורבת באותיות של אֵש, בכרך ה' - תשע''ה-2015:
וכך כתבה גוברין בעמוד הפתיחה:
מאֵרת השִכחה פקדה ופוקדת לא רק סופרים מתקופת ההשכּלה, אלא גם את סופרי המופת של תקופות מאוחרות יותר'' – והיא מחדדת את הנקודה הכואבת עד קצה: ''חרב השִכחה מאיימת כמעט על כל הספרות העברית, לרבות זו הישראלית. מרבית הסופרים שייכים למשפחה המפוארת, משפחת הנשכחים.
קריאת הדורות של נורית גוברין היא צלצול השכּמה, פעמון הזיכּרון. כרך ועוד כרך, על אותו שביל, השליחות להנחיל – זו השליחות לחבּר בין זמנים. יש בכך הֲעברת לפיד במרוץ שליחים, כבוד לַדו שיח, הארת העושר של זהותנו (עמ' 10):
ללא הכרת העבר אין הווה ראוי לשמו, והעתיד מי ישורנו?!נורית גוברין בהתמדה שלה לקרוא את הדורות, חוזרת על המֶסר מחויב המציאות, שֶאל לנו לשכוח את שרשרת הדורות, שתרבות נבנית נדבך על נדבך. גוברין שומרת על דפי שירה הרצים על פס הרצף, מבקשים את תשומת לבנו. גוברין מביטה, ולבה חרד לקיום הספרות העברית - ליכולתה להנחיל את רוחה גם לדורות הבאים. כך פוסקת גוברין:
הכלל של ''ישן מפני חדש תוציאו'' אינו חל בתחום התרבות. כל יוצר ממשיך את קודמיו ומְחַדֵש, וכל יצירה יש בה חידוש והמשכיות בעת ובעונה אחת.
פנים רבגוניות לספרות – אבל יש סופרים נשכחיםאנו חיים בדור, שלמד לשכוח תקופות בעברוֹ, לנטוש סופרים שחרשו בתלמיו בטרם קרמה ההוויה הציונית עור וגידים. כשקוראים בכרכי המחקר שלה, אתה יודע, שהנה 'מעוות' שאפשר ליישר, לתקן, לתת לאומה קריאת כיוון אחרת: במבט מן הסיפּון של האונייה המתנדנדת בין הגלים, אני חש: יש מי שיאחז בהגה הניווט וילַמד אותנו אמת היסטורית, תיאור משמעותי על כוחה של הספרות העברית כמחוללת מהפכה. ביאליק היה מביט במפעל הזה ושואל את כולנו, ''בני, נשמתך, איֶה?''.
כחוקרת אין היא מחמיצה מבט מחודש על סופרים שנשכחו (
קריאת הדורות, חלק ז', עמ' 31):
הספרות העברית קדמה בהרבה למדינת ישראל. את ראשיתה של הספרות העברית החילונית מייחסים לתחילת המאה ה־18, והיא מִתחזקת מסוף המאה ה־19 ועד היום. למעשה, הספרות העברית הכינה את הכלים להקמתה של המדינה. היא מתחה מראשיתה ביקורת על אורח החיים בגולה...
מרד ביל''ג האב הרוחני – למי אני עמל?נורית גוברין בחרה לה חיים קשים:
כמשקיפה למרחקים וגם לעומק – היא מתארת בניתוחים כובשי לב את הדילמות, את הלבטים, את האבסורד – את החוטים המחבּרים. למדנו על דרכה ומגמתה של החוקרת המתמידה להבין את רוח הזמן. היא יודעת, שהשירה שנוצרה בתקופת התחייה ביטאה מציאות ועיצבה מציאות – כך כתבה כמבקשת חזון - בכרך שביעי (עמ' 40):
החזון היה ליצור בארץ ישראל ספרות ''אחרת'', שונה מהספרות שנכתבה בגולה, ספרות שתיתן ביטוי לחיים המתחדשים בארץ ישראל.התבּרכנו בחוקרת, שקמה להאיר את עינינו, שקריאת הדורות הכוללת שלה, היא דרך להשיב אותנו לזהותנו המלאה. קריאת דורות מפיצה אורות - למען נבין, שאין דרך לברוח מצופן קיומנו. גוברין מצטטת את דבריו העמוקים של ברנר:
ברנר: ''מתוך הפנקס'' (
המעורר, כרך ב', 127, תרס''ו/1906):
הם אומרים: ''אין כל צורך בזו השפה המתה! ... גנאי הוא לדרוש אל המתים, חרפּה היא לאנשים חופשיים לעבוד לשפה מתה, ... ואולם מה נעשה, אם בשפה המתה הזאת יש לנו ספרוּת בת שלושת אלפים שנה ולא מתה? מה נעשה, שאם אנו בּאים למחוק לגמרי את השפה המתה הזאת מספר־חיינו, הרי אנו מאבּדים בידיים את כל אשר רכש רוחנו בּהמשך כל הדורות?
קריאת הדורות היא קריאת השכָּמה לכולנו להתייצב למפִקְד הדורות. הבה נטעם מכמה הֶארות שלה לאורך כרכי 'קריאת הדורות'.
בשנת תשי''ח/1958 זרק המבקר ברוך קורצווייל לחלל עולם הספרות ומחקרהּ את השאלה ''ספרותנו החדשה – המשך או מהפכה?'' ועורר בכך גל נוסף של תהיות וויכוחים על מהותה של הספרות העברית ועל הקֶשר בין הדורות. תשובתו הייתה, כצפוי, בהתאם לניסוח השאלה: הספרות העברית החדשה היא ''חידוש מהפכני'', ו''אין היא המשך של הישן, אלא פֵרוש חדש לגמרי.כרך שביעי, עמ' 15
נורית גוברין מאמצת את דבריו של אביה ישראל כהן, המסאי והמבקר, ואכן דברי אבות סימן לבָנות:
הספרוּת החדשה היא המשך שהוּשׂג על־ידי מהפכה. היא יודעת, שיל''ג כמשורר היה אב רוחני למשוררים רבים. מחקריה חושפים, כי שיח בין דורות מתבטא גם במֶרד. בכרכי המחקר שלה היא חושפת מרד משוררים ביל''ג, ב''אב הרוחני'' - – וכל זאת כדי לגבּש דרך חדשה. כך מוצגת ההערכה הגדולה ליל''ג - ולאחר מכן מִשְמרת סופרים, שביקרה את מורה הדרך, קמה לסלול דרך אחרת. גוברין יודעת לספר על מלחמות ספרותיות נוספות: מלחמת חבורת 'כתובים' ו'טורים' בביאליק, המלחמה של נתן זך בנתן אלתרמן.
הכלל הוא, שכל יוצר בכל דור חוזר ומוצא את עצמו ביצירות שקדמו לו ומבליט את עצמיותו ומקוריותו באמצעותן, בבחינת המשך מתוך חידושכרך שביעי, עמ' 17
חקר השירה מתוך עדות אישיתבכרך רביעי יש לה פרקים ייחודיים על המשוררים חיים גורי, על ראובן בן יוסף ועל מירון איזקסון. חשוב, שהדור הזה והדורות הבאים ילמדו את כרכי קריאת הדורות, כדי ללמוד את צופן הזהות של השירה העברית. ההארות שלה לגבי ראובן בן יוסף ומירון איזקסון מעניינות, ומרתק לקרוא על עדויות אישיות שלה לגבי הכותבים.
כבת לאדם יוצר, אביה ישראל כהן, היא כותבת על חיים גורי מתוך עדות אישית:
ני שמחה על ההזדמנות לכתוב על חיים גורי, ולברך אותו על הופעת ספר שיריו הנפלא 'מאוּחרים', שהופיע בימים אלה בהוצ' הקיבוץ המאוחד. אני מכירה את חיים גורי מאז עמדתי על דעתי, ועוד קודם שפגשתי אותו, ידעתי בעל-פה, ככל בני דורי, את ''הִנֵּה מוּטלות גופותינו'' ו''תפילה'' שהיו בין השירים שביטאו את חוויות מלחמת השחרור של בני הדור שלקחו בה חלק, ושל הצעירים יותר, כמוני, שהתבגרו אל תוך המלחמה ההיא. הורי ז''ל, אמי צביָה כהן ובמיוחד אבי ישראל כהן, הכירו היטב את הוריו של חיים גורי, גילה וישראל גורי, שעלו לארץ מאודסה בשנת 1919 באניה המפורסמת ''רוּסלאן'' שפתחה את העלייה השלישית, ושהיתה ה''מיפלאור של הציונות''. מי שרוצה לדעת מהו ''שורש נשמתו'' של חיים גורי, ילך אצל הוריו.
במבט שמבקש 'קריאת כיוון' מן השירה, היא מתארת כך את הזרמים בשירת חיים גורי (כרך רביעי):
בשירתו בפרט ובכל כתיבתו בכלל, הוא מייסר, מבקר, נלחם, צועק, זועק, מתוך לב פצוע ואוהב. חיים גורי מעז באומץ לחזור ולבדוק את דורו ואת מעשיו בתקופת מלחמת העצמאות. כך, כבר בשירו ''אִמּוֹ'' שמרכזו עומדת ''אֵם סיסרא'', הוא פתוח להשתתפות בצער המנוצח. אבל בראש ובראשונה בודק חיים גורי את עצמו.
בסדרת מחקריה תמצאו פכים מעניינים על השירה העברית, והמבט של גורי על סיסרא אינו היחיד, הזוכה לחשיפה מרגשת. קחו את כרך ח' וקִראו נא את הפרק על שירו של אריה סיון ''תל אביב תרע''ז'' – והפרק קרוי: ''אין בני אדם בחדריהם'' (שם, עמוד 387 עד 389). גוברין מצליחה לגולל בפנינו דרך כתיבה של משורר, דרך שיר מרכזי שהשאיר חותם:
אידיליה המתגלה כאי-אידיליה, נוסטלגיה מתוקה, המתהפכת בקריאה חוזרת ומתגלה כהיתממות אירונית מרה. וגוברין יודעת להקביל בין השירה למציאות:
הרקע ההיסטורי הרחוק הוא מקבילה של המציאות האקטואלית הקרובה. כתיבתה של גוברין
כמו משיבה לחיים תקופה שהייתה, שירה שנכספת: ''השיר 'תל אביב תרע'ז' הוא לכאורה שיר היסטורי המתרפק על מה שהיה, שיר שיש בו געגועים 'על החולות' של פעם, שאפשר היה ללכת עליהם 'ברגל יחפה'. לכאורה מציאות של טבע מוחלט:
'רק ים ובוקר צח, והררי מלכּומיות'...משפט המבקרת מבקש להגיע את פנימיות השיר הטהורה:
הליריות של השיר גוברת על האידיאולוגיה שבו (שם, עמוד 388).
הביוגרפיה עונה על השאלה – לְמה התכוון המשוררמרתק לקרוא כיצד פכּים ביוגרפיים מאירים באור יקרוֹת פרקים מיצירות הסופרים, כיצד סיפור הקשרים בי הסופרים מסייע לנו להבין את התפתחות הספרות העברית. פרק מרתק במיוחד הוא פרק הַקֶשר המיוחד, שנרקם בין חיים נחמן ביאליק הצעיר לסופר המבוגר ממנו, ש' בן ציון (גוטמן). אתה חש את רוח התקופה, את המפנה, שחל כאשר ביאליק הצעיר הולך וכובש לו מקום של כבוד, ובן ציון הבכיר הולך ומכּיר בכך, שהמשורר הצעיר תופס את עמדת ההנהגה. ספרות עברית היא אכן סיפור אנושי ונוגע ללב...
בפגישותיהם הראשונות מתאר בן ציון את ביאליק כ''אדם רצוץ ונואש'' ומסייע בעדו. ביאליק זוכה בהמשך ליחס של כבוד מבן ציון, וכאשר הוא ורבקה רעייתו מארחים את ביאליק בביתם, מעיר לו ביאליק:
הסתדרתָ לא רע, גוטמן, הלא אתה חי כמו קיסר (כרך ה' עמוד 213).
כמי שיודעת להפיק מתוק מעַז, ידעה החוקרת לתת מבּט מעמיק על ספר שיריו של איתמר יעוז קסט 'תאונה ונס בערב'. היא מיטיבה לתת מאפיינים לפואמה, שהצליחה להפוך כאֵב לְשירה. בניתוח המרתק שלה היא מצביעה על שלוש אחדויות: אחדות המקום - בית החולים, אחדות הגיבור – המשורר שנפגע, אחדות הגיבּור הסמוי – יעקב אבינו – ואחדות ההרגשה – התאונה שהמשורר עבר. חוויה קשה זו הופכת להיות ניסיון, האמונה שקרה לו נס. יש דגש מיוחד על האשה שנחלצת להצלתו: לפי הניתוח שלה מראֶה האשה הוא 'התגלוּת' – כרך ו' עמוד 244.
ההזדהות עם דמותו של יעקב אבינו היא לדבריה 'האקורד האחרון החותֵם את הפואמה'. המשורר יוצא מבית החולים
עם מקלִי הדוקֵר את ידי – והמבקרת משווה בין שיר זה למפגש של יעקב עם עשׂו:
כי במקלי עברתי את הירדן הזה.הנגיעה בפרקי ביוגרפיה מאפשרת לנורית גוברין לחשוף את 'היום בו נולד שיר'. וכך קסם לי המבט שלה על שירתו של אבנר טריינין, שהיה כימאי. בעיונה בשיריו היא מאירה את הקשר בין המֶדיות:
הוא רצה להיות מי שמאחֶה את 'הקרע בין שתי התרבויות, המדע והספרות... (עמוד 251).
קריאת הדורות היא גם מבט על מבקרי השירהפרופסור נורית גוברין מייחדת חלקים גדולים במפעל המרשים שלה לבחינת מקומם של מבקרי הספרות, מבקרי השירה. פרק מיוחד הקדישה נורית גוברין, בכרך ח', האחרון לפי שעה, לתיאור מחקרו של שמואל אבנרי שהיה במשך שנים, מנהל הארכיון של ביאליק. לגוברין, יש יחס של כבוד לדרכו של אבנרי בשימור מורשת ביאליק – וראו נא כיצד היא מעלה על נס את מחקרו של אבנרי, בבואו לתאר את 'המכנה המשותף לכל פעילותו של ביאליק'. גוברין מצטטת שורה משמעותית, מספרו של אבנרי 'כמה ביאליק יש' -
יחס של כבוד למסורת - -תוכניתו לכינוס אוצרות הרוח של האומה - -בסימן החילון, אך חתרה לבנות גשר אל מסורת הדורות ולא להפנות לה עורף (
קריאת הדורות, כרך ח', עמוד 126).
כתיבתה של נורית גוברין אכן מתחבּרת בדרך-לא-דרך לנשמת המשורר ביאליק, מבקשת להבין את נשמת הדברים בין גילוי לכיסוי. היטב היא יודעת וחשה את המֶתח הזה, וכך כתבה בכרך החמישי:
הספרוּת מקיימת דרך קבע מתח בין השתיקה לבין המילה, בין הדממה לבין הביטוי... זוהי השתיקה, שאין אפשרות אלא לבטאה במילים, במילים הנכונות. ובעט-פלאים היא מחבּרת את הלבבות שלנו לַמשורר, שביקש את העֶרגה לאותן מילים טהורות, לשורות הגבישיות, שכתב ב'ספיח':
המראות הראשונים, בעודָם בבתוליהם כְּיום צאתם מתחת יד היוצֵר.אותה הוויה זכּה שבחלוף הימים מתהפּכת, משתַנה. גוברין מחבּרת בעדינות הלך רוח פואטי זה לשירתו של אברהם סוצקבר (כרך ה', עמוד 47):
הכאב, לאחר שנוגעת בו הספרות, מתפוגג במקצת. וכך יש בכוחה של היצירה הספרותית, המתארת כאֵב וצער, לעודד ולנחם, ולו גם לזמן קצר, כפי שכתב המשורר היידי אברהם סוצקבר –
אל תשיר שיר אֵבל/ שמא תָביך/ את הצער./ מילים בּוגדות,/ שֵמות נוטים/ להתהפּך.לפנינו ספרות במעגלֶיה, והלב חש עדנה ועידוד, מן הדרך, שבּה המבקרת רואה, כמה גדול הכוח של הספרוּת לחבּר בין הלבבות – וכנביאה מדורי דורות היא מוסיפה תחושה של נוחם: ''מילאה הספרות את תפקידה המנחם'' (שם, עמוד 49).
שמואל אבינרי העלה בצורה מופלאה - בסִפרו על ביאליק (''כמה ביאליק יש'') - היבטים שונים ביצירת המשורר הלאומי, ואת ההכרח שלו בכינוס כל היצירה, כדי לתת משנָה רוחנית לעם, לחזקו, לתת לו מילים שיבטאו את כאבו. מפעל הכינוס של ביאליק כמו קם לחיים מחדש.
מטרתו הקדושה של המשורר אכן זוכה למימוש במפעלָה של גוברין. אפשר לראות בחיבּור כל מחקריה ומאמריה סוג של כינוס – ספרות עברית במעגליה. מעגל נושק למעגל, המחזוריוּת לא פגה. וכך נוגעת המבקרת גוברין במבט מֵעל, מלטפת יצירות מדור לדור, והחזון של ביאליק שב ומתעורר...
המראות הראשונים בעודם בבתולֵיהם, כיום צאתם מתחת יד היוצר.קריאת הדורות של גוברין מכנֶסת יוצרים ודורות. מול סדרת מחקריה קוראֵי הלבבות - יאֶה לקרוא לה 'המבקרת הלאומית': נורית גוברין - חוקרת שלא נטשה את הסיפּון לרגע, כְּאז כן עתה, הצופָה לבית ישראל.