|
עשיתי כמצוותך וניכנסתי לטורו של גדעון ספירו מ- 29.12.2002, וקראתי את הקטע על בעיית הפליטים.
ושוב חוזרת אותה תופעה. אתה מדביק לו עמדות הפוכות מאלו שהוא מביע. אני דווקא כאנטי ציוני הייתי מאד שמח אילו הכיר מר ספירו בזכות השיבה של הפליטים הפלסטינים, על כל המשתמע מכך. אבל מה לעשות, ולצערי אין זו עמדתו.
כדי לא להרבות בבירבורים, אני מעתיק מחדש את כל הקטע. הנה הוא:
_______________________
הפליטים הפלסטינים
אם יש נושא בו יש כמעט קונסנסוס יהודי מלא, מחירות של קליינר ומרזל ועד מרצ של שריד ודיין, הוא מתמצה בשאלת זכות השיבה של הפליטים הפלסטינים: התנגדות מקיר לקיר לשיבתם של פליטים פלסטינים לתחומי מדינת ישראל. כאשר עולה הנושא על סדר היום ממהרים כולם להכריז, שאם ידרשו הפלסטינים מימוש כלשהו של זכות השיבה, יובהר להם מיד שאין על מה לדבר. לא יהיה הסכם, אומרת ישראל, אם הפלסטינים יתעקשו בנושא זה.
מפליא, כיצד בניו של עם שחוקקו את חוק השבות, אוטמים ליבם וראשם כאשר מדובר בזכות השיבה של העם הפלסטיני למולדתו.
אם העם היהודי לא ויתר על חלום השיבה לאחר אלפיים שנות גלות, מדוע יוותרו הפלסטינים על חלומם לאחר חמישים שנים? המגורשים עדיין חיים עם תעודות הטאבו של בתיהם ואדמותיהם במחנות הפליטים בלבנון, בסוריה, בירדן, בשטחים הכבושים, ואילו בישראל יש הסבורים כי החלום יתנדף ככה סתם. זה לא יקרה. כל הסדר שלום יהיה מוכרח לכלול גם את פתרון בעיית הפליטים.
אינני טוען כי זו בעייה קלה. להיפך, אני מודע לקשיים המעשיים והרגשיים שכרוכים בנושא.
אף אדם בעל תבונה לא יתכחש למציאות שנוצרה במדינת ישראל בחמישים השנים האחרונות. דומני כי גם הפלסטינים לא דורשים חזרה של כל פליט למקום בו גר בטרם גירושו/בריחתו ב- 1948.
מידת הרגישות מחייבת קודם כל להבין את המאוויים של הפלסטינים לשוב למולדתם. סרוב מוחלט של ישראל לקלוט פליטים פלסטינים לתחומיה, כאלה שהם ומשפחותיהם גרו כאן מאות בשנים, פירושו, כי גם לאחר שייחתם הסכם כזה או אחר, ימשיכו גחלי הסכסוך לרחוש.
התקווה בת שנות אלפיים אינה מונופול יהודי. לכן, האינטרס הישראלי הוא לסייע ולפתור את בעיית הפליטים לא רק במתן פיצויים לאלה שרכושם הופקע, ולא רק בסידורי הגירה נוחים לארצות הים, אלא גם בנכונות להחזיר למולדתם פליטים שמספרם יסוכם במו''מ.
______________________________
מה היה לנו כאן?
א) ציון העובדה כי מדובר בבעייה סבוכה ועדינה.
ב) הבעת תמיהה, כיצד העם היהודי, ששמר על כמיהה בת אלפיים שנה ''לשוב למולדתו'' (המרכאות שלי-רגיס), מגלה אטימות לנוכח כמיהת הפליטים הפלסטינים לשוב למולדתם לאחר חמישים שנים.
ג) קביעה כי חלום השיבה הפלסטיני לא יתנדף כך סתם, וכל הסכם שלום יצטרך לפתור גם את בעיית הפליטים.
ד) קביעה כי ''אף אדם בעל תבונה לא יתכחש למציאות שנוצרה במדינת ישראל בחמישים השנים האחרונות''. כלומר, אם נתרגם את שפתו העדינה של מר ספירו לשפה יותר פשוטה, הוא אומר לפלסטינים:: עם כל הצער, תשכחו מחזרה המונית וגורפת לישראל בגבולות ה- 4 ביוני 1967.
ה) לפתרון בעיית הפליטים, מציע מר ספירו לישראל להסכים על ''נכונות להחזרת פליטים למולדתם שמספרם יסוכם במו'מ''. זו הנוסחה שסוכמה בטאבה בין הצוות הפלסטיני לישראלי, שמשמעותו המעשית - החזרה של מספר קטן וסמלי של פליטים לישראל. אילו הדבר היה מבוצע, אזיי מספר הערבים בישראל היה קטן בצורה ניכרת, כי מול החזרת מספר סמלי של פליטים (המספר שהוזכר היה בין 30 ל- 50 אלף) היו ניגרעים מישראל 200אלף הפלסטינים ממזרח ירושלים.
במלים אחרות, ספירו הוא, מנקודת מבטי האנטי ציונית, ציוני טוב המעדיף פתרון של שתי מדינות כאשר ישראל שומרת על רוב יהודי ברור.
האם זה טוב? על כך צריך להתווכח ולא על הזיות ימניות חסרות שחר שמדביקים לספירו על לא עוול בכפו. |
יפה, רגיס
