|
קצת התאכזבתי מהתגובה, אלי
חשבתי שאמרת יותר מזה, ותרשה לי להסביר
בפולמוסו עם אלתרמן נתן זך אמנם מייצג תפיסה חדשה ומודרנית יותר, וזה לגמרי לגיטימי.
בכך אפילו אלתרמן הודה בינו לבין ידידו אורלנד על כוסית של ברנדי מדיצינל.
אלא שזך מתעקש לבסס את טענותיו על הנרי ברגסון, וזה ממש פסול.
ולמה זה פסול? כי טענותיו הפילוסופיות של ברגסון לגבי מהותו של הזמן, אינן כלל רלבנטיות לשאלה כיצד יש לכתוב שירה.
עצם הצירוף ''כיצד יש לכתוב שירה'' אין כמוהו דוגמא לכפייה של כללים ולדיכויה של החירות שבשמה נשבע נתן זך.
נדמה לי שמעטים (מודרנים ככל שיהיו) יחלקו על הקביעה שהשירה כמו כל אמנות איננה ''העולם'', איננה ''המציאות''
אלא מה היא? כמעט ההיפך!
היא אמירה אנושית על המציאות, או שיקופה של המציאות, והכל בכלים אנושיים מ-ל-א-כ-ו-ת-י-י-ם! סכימאטיים!
אפילו זך כשהוא כותב ב''זרימה החופשית'' שלו, הוא כפוף לכללי התחביר של השפה העברית, אחרת אין לו אפשרות לתקשר עם קוראיו.
אשר על כן, אני יכול לקבל את טענתו כי האוזן של הקורא המודרני מבקשת כיום תבניות יותר דינאמיות, אך לא יכול לקבל את טענתו כי אלתרמן הוא מנותק מהחווייה האנושית
נדמה לי שקהל קוראי השירה הישראלי הצביע ברגליו כי הטענה הזאת מופרכת מן היסוד.
אגב, אלתרמן עצמו במספר מאמרים נדירים, הסביר את ההיפך הגמור. לטענתו, החריזה והמשקל ההדוקים בשירתו מטרתם לנתק אותו באופן מלאכותי ומכוון מהחווייה האישית אותה הוא מתאר בשיריו, ולהפוך אותה לרעיון כללי.
אם תשאלו אותי, גישה אמנותית עדיפה בהרבה על הרפש שמאכילים אותנו כל הכתבנים העכשויים, בשם החווייה האישית שלהם. אבל מי אני שאפסול אותם, אני לא קראתי את ברגסון.
גם בשירו הארספואטי ''השיר הזר'' (כוכבים בחוץ), ואפילו בשמו של השיר, אלתרמן מסביר זאת במילים כדורבנות, כדרכו.
תפתחו, תפתחו את הספר ותקראו, כבר מזמן לא כותבים אצלנו ברמה כזאת.
לשם מה אם כן, ההיתלות של זך בברגסון?
לדעתי - כדי להוסיף נופך ''מדעי'', כדי להרחיק עדות וכו' וכו'.
הרי בינינו: מי שלחץ על הלינק ''ברגסון'', דלעיל, ולא ברח חזרה מיד - שיקום!
בינינו, מי מטורף לקרוא את ברגסון רק כדי לגלות, אחרי כמה שנים, כי לא טען שום דבר בשאלה ''כיצד יש לכתוב שירה''? קל וחומר שלא טען נגד חריזה ומשקל.
ואפילו כן טען, במה הוא עדיף על קאנט או אפלטון?
אבל למען האמת,
אם מורידים את הקטע הברגסוני, אפשר למצוא הרבה טעם בניתוחיו של זך את השיר ''ירח'' ואת הפרוזודיה האלתרמנית בכלל. אוזן מוסיקלית באמת יש לו לזך.
אלא שדא עקא, אם הפוסק האחרון בטיבה של שירה היא האוזן הפרטית של הקורא, אלתרמן (אשף המילים) יוצא מנצח בענק, אבל מה איכפת לנו, הקוראים? זאת בעייה רק של זך. |
