פורום ארץ הצבי


http://www.faz.co.il/thread?rep=130725
סיכום תמציתי ויפה של הספרות העברית ה ח ד ש ה
סתם אחד (שבת, 11/04/2009 שעה 12:14)

יחד עם זאת יש לי שתי הערות מרכזיות:
1. אתה קובע: ''עידן חידוש הריבונות של העם היהודי בארץ-ישראל, או בקצרה : עידן חידוש הריבונות, עידן שהעניק לספרות העברית בסיס מוצק ואיתן שהיה חסר לה קרוב לאלפיים שנה : הבסיס המולדתי-ארצי'' -- מתוך קביעתך זאת ניתן להבין שבמשך 2000 שנות לא היתה בשירה העברית בסיס מוצק למולדת, ארץ ישראל. אבל לדעתי הקביעה הזאת היא בעייתית עד לא נכונה, משום שבשירת הגלות ובעיקר זה בא לידי ביטוי גורף וחד משמעי בשירת ספרד אנחנו פוגשים שירה רחבה ומגוונת שבה ערגה לארץ ישראל, למולדת ואדמת הקודש. במאות השנים האחרונות של גלות ספרד פרחה התרבות העברית, בעיקר השירה, בצורה חריגה ומעוררת פליאה גם ביחס לתרבויות האחרות של אירופה. נוהגים לפצל את השירה לשירת חול ולשירת קודש, אבל בשניהם שזורה ארץ ישראל בשתי וערב. בתוך שתי קבוצות-האב היתה גם 'שירת ציון, 'שבמרכזה תוארו הגעגועים והכיסופים להגיע לארץ-ישראל לצד תיאורי מסע ממשיים בדרך להגשמת החלום. שירים אלו בלטו בנימה האישית שאפיינה את שירת החול, לצד שילובם של סמלי אמונה באל שהיו מסימני שירת הקודש. התקופה מתפרסת מהמאה ה-‏10 ועד למאה ה-‏15 והיא כוללת משוררים כמו יהודה הלוי, משה אבן עזרא, אברהם אבן עזרא, שלמה אבן גבירול, דונש בן לברט, יצחק אבן גיאת, שמואל הנגיד, יהודה אלחריזי ואחרים. לדעתי לשירה זו יש השפעה עצומה על העברית בכלל ועל השירה העברית המתחדשת מסוף המאה ה-‏18 ושירה זו השפיעה על השירה הארץ ישראלית שהתפתחה עם תחילת הציונות וזו השפיעה על משוררי ראשית המדינה. ראוי להסתכל על שירת כל דור ודור, כפי שאתה מציע לגבי הספרות העברית לאורך שנות המדינה, כשלב חדש ונוסף בסולם ההתפתחות התרבותית של העם כשבינהם עוברים קווים מקשרים (חיבור לעבר) וקווים שבורים (ניתוק מהעבר וחיבור להווה). מכאן שכל תת-התקופות שאתה מתאר הן שלב בשירה ובספרות העברית לדורותיה.

2. ריבוי ספרות/שירת הכיבוש וכמעט היעדר שירת/ספרות על תבנית השלום הריאלי --- בסוף ''הגל החדש'' ובעיקר מ''הגל המפוכח'' אנחנו רואים לצד ''התפכחות מהחזונות המשיחיים ולדבוק באפשרויות המציאותיות של קיום מדינה יהודית-דמוקרטית במזרח-התיכון הערבי'' שמשוררים וסופרים מתבטאים בעיקר בנושא הקל יותר לתקיפה: - הכיבוש - ופחות בנושא המהות המורכב והמסובך של ''הדרך לקיום מדינה יהודית דמוקרטית במזרח התיכון הערבי''.
המשוררים והסופרים שעסקו בזה לא גילו חזון שלום גדול ולא דיברו כיצד ישראל צריכה ויכולה להתקיים ב'מזרח תיכון ערבי', אלא רק שללו את הכיבוש, כילד קטן, נרגן ונכלם שרוצה לקבל את הסוכרייה ע כ ש י ו . הסופרים והמשוררים כשלו וזיגזגו בשולי החברה, להוציא את המחזות של חנוך לוין שעשו כמה קישקושים במי האמבטיה ובדְיוֹ יום אחד של העיתונים. גלי המשוררים והסופרים שבאו אחר כך אולי היו בוטים יותר אבל גם פחות ופחות משפיעים על הלך הרוח בציבור ופחות ופחות נוגעים בלב הבעיה, אולי להוציא את ניר ברעם. אבל גם הוא לא נותן את דעתו לפתרון אמת לבעייה, וניכר שאיננו באמת מכיר את הפלסטינים כמו רוב הישראלים הליברלים-שמאלנים. כנראה שהציבור נמצא מעל רוח המשוררים ויחד עם זאת מחובר יותר לקרקע המציאות.

חכם ציון

מערכת פורום ארץ הצבי אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים.