|
לפי דעתי, אם קיים דפוס כפי שאתה מתאר
הוא נוגע לכלל האוכלוסיה, לבד מיוצאים מהכלל
המורגלים בתחושה וחשיבה עצמאיים,
והוא תוצאה של מצב נפשי קולקטבי - של אומה.
קיום הדפוס הזה נכון גם לגבי התפוצות של העם היהודי,
ויש לו לפי דעתי אופי של נוירוזה פתולוגית.
יש מצד אחד במצב הנפשי של העם היהודי
את הגורם של 'אשמת הניצול' - בהקשר השואה,
ומצד שני קיימות התופעות הכרוכות ב'פוסט-טראומה'
האופייניות למי שחיו וחוו מלחמה וחרדה כל מספר שנים
(כפי שקורה לישוב היהודי בארץ מאז הקמת המדינה).
מסיבה זו, הנסיונות של 'חוקרים' ישראליים לתאר את
המצב נידונים ברוב המקרים לכשלון - ככל שרמת המודעות
העצמית שלהם נמוכה יותר, כך ירודה יותר רמת הניתוח
וחסרה המורכבות האישית-נפשית שחקירה בתנאים אלה
דורשת.
קשה להביא עם שלם לטיפול,
אך זה כנראה הפתרון. למנהיגות
ציבורית ברמה גבוהה יש כאן תפקיד
מכריע (כפי שהוכיח בעבר הלא רחוק
דוד בן-גוריון). |
