פורום ארץ הצבי

(נכתב בתשובה לאסתי וולש, 24/05/02 19:29)

http://www.faz.co.il/thread?rep=2020
דעתי על המאמר ב-The Lancet
יובל רבינוביץ (שבת, 25/05/2002 שעה 19:55)
בתשובה לאסתי וולש

המאמר שהתפרסם ב-Lancet מסכם את החוויות של אנשים בזמן החייאה, ובודק איזה נתונים משפיעים על החוויות האלה. השאלה אם החוויות האלה אמיתיות לא נדונה כלל במאמר, ומובן מדוע: אין בטכניקות ששימשו לכתיבת המאמר כלים לבדיקת אמיתותן של החוויות.

נבדקו 10 בתי חולים הולנדיים. המעקב לא היה רצוף לאורך כל תקופת המחקר בכל בתי החולים. הבדיקות נעשו על ניצולי החייאה, בעזרת שאלונים שהם התבקשו למלא זמן קצר לאחר האירוע, וכן שנתיים ושמונה שנים לאחר האירוע.
המוות הוגדר אך ורק על ידי דום לב, ללא התייחסות לגורם אחר.

לפני שאעבור לדון בממצאים, ברצוני לומר שבמחקר יש כמה פגמים רציניים. העיקרי שבהם הוא היעדר דיווח על מצבם הגופני של החולים פרט להתקף הלב. איננו יודעים אם הם סבלו מסוכרת, מחלות נפש או מחלות אחרות. במחקר הוכללו גם חולים שבמהלך צנתור חשמלי נגרם להם דום לב. דום לב בזמן צנתור חשמלי הוא אירוע נפוץ מאד, שקל להוציא את האדם ממנו. זה אינו נחשב כסיבוך (לעתים הוא המטרה של הצנתור החשמלי). בכל החולים שבהם נגרם דום לב בזמן צנתור חשמלי נמשך דום הלב פחות מדקה אחת. 13% מהמדווחים על חוויית מוות הגיעו מקבוצה זו.

הממצאים:
מתוך 344 ניצולי החייאה, דיווחו 62 על חוויה כלשהי, מתוכם 41 על חוויה מספיק מפורטת שניתן לדון עליה. בבית החולים היחיד שבו נאספו כל הנתונים במשך כל תקופת המחקר, היה שיעור הדיווחים 8% מהחולים שעברו החייאה. במחקרים דומים היה שיעור החוויות כ-‏6%.
זמן דום הלב הממוצע בחולים היה כ- 4 דקות, עם סטיית תקן של כ- 5 דקות. מבחינה זו לא היה הבדל בין הניצולים שדיווחו על חוויות בזמן החייאה לבין כאלה שלא דיווחו על חוויות כאלה.

מכאן שלא ניתן לדבר בחולים אלה על חוויה שלאחר המוות. החוקרים העדיפו לדבר על חוויה של 'כמעט-מוות'.

נבדקו נתונים כמו מין החולים, אמונתם הדתית לפני האירוע, גילם, התרופות שקיבלו ונתונים נוספים, כדי למצוא אם יש גורמים המשפיעים על הופעתה או היעדרה של חוויית המוות.

הגורמים שנמצאו משפיעים:
1. חולים צעירים חוו את חוויית המוות יותר מחולים מבוגרים. במחקרים אחרים נמצא שלילדים יש חוויות מוות לעתים הרבה יותר קרובות מאשר למבוגרים.
2. אם מדובר בהתקף לב ראשון, הסיכוי לחוויית מוות הוא גדול יותר מאשר בהתקף לב חוזר.
3. בהחייאה ראשונה הסיכוי לחוויית מוות הוא גדול מאשר בהחייאה חוזרת.

במאמר מוסגר אציין כאן שיתכן שכל שלושת הנתונים האלה משקפים את אותו גורם. החייאה באדם צעיר סביר שתהיה הראשונה בהתקף לב ראשון.

4. פגיעה בזיכרון אופיינית יותר לאנשים שלא זוכרים את חוויית המוות.
5. באנשים שדיווחו על חוויית מוות היה סיכוי גבוה יותר לדווח על חוויה קודמת של כמעט-מוות. הנתון הזה נראה לי מנוגד לנתונים 1-3. החוקרים לא התייחסו לסתירה זו.
6. הסיכוי למוות אמיתי תוך חודש ימים מאירוע ההחייאה גדול בערך פי 2 אצל חולים שדיווחו על חוויית-מוות מאשר אצל חולים שלא דיווחו על חווייה כזו.

למעשה - רק הנתון האחרון הזה יכול לתמוך במידת-מה בדעתם של אלה הסבורים שמדובר בחווייה המשקפת מציאות כלשהי. היות שבמאמר עצמו אין נתונים על מצבם הגופני של החולים מבחינות אחרות, קשה לקבוע עמדה ביחס לכך. אפילו גודלו של התקף הלב לא נבדק.

חוויות המוות עצמן, בסדר שכיחות יורד, כללו: רגשות חיוביים, מודעות למוות, פגישה עם אנשים שנפטרו, מעבר דרך מנהרה, ראיית נוף שמיימי, תחושת הימצאות מחוץ לגוף, תקשורת עם אור, ראיית צבעים, ראיית כל החיים חולפים כסרט, נוכחות גבול. החווייה הראשונה תוארה על ידי 56% ממדווחי חוויית המוות, והאחרונה על ידי 8% מהם.

http://www.faz.co.il/thread?rep=2039
ליובל- תודה על הסקירה וחוות הדעת
אסתי וולש (יום ראשון, 26/05/2002 שעה 0:32)
בתשובה ליובל רבינוביץ

ואם יורשה לי להוסיף מעט:
מדובר אמנם ב- 344 חולים שהוחיו, אך חלקם עבר יותר מהחיאה אחת, ומספר ההחיאות הוא 509.

הפגם שמצאת במחקר- אי דיווח על מצב גופני - אינו היחיד. ד''ר ואן לומל עצמו מציין שבמהלך המחקר הם שינו את הגדרת ה-NDE, מה שכמובן יכול להשפיע על התוצאות.

המחקר אכן אינו עוסק בשאלה האם חוויות אלה אמיתיות או לא. ולמען האמת, אין כל דרך לבדוק את אמיתותם של רוב האלמנטים שכלולים בחוויה כזו. האלמנט היחיד שניתן לבדיקה (אמות או הפרכה) הוא חווית ה-OBE, החוויה החוצ-גופית. יש חולים המתארים מצב שבו רחפו מחוץ לגופם, וראו ושמעו בצורה ברורה את המתרחש בחדר. כאן ניתן לבדוק אם מה שהם ראו ושמעו אכן התרחש.
מבחינה זאת הקטע החשוב ביותר במאמר הוא זה:

During the pilot phase in one of the hospitals, a coronary-care-unit nurse reported a veridical out-of-body experience of a resuscitated patient:

''During a night shift an ambulance brings in a 44-year-old cyanotic, comatose man into the coronary care unit. He had been found about an hour before in a meadow by passers-by. After admission, he receives artificial respiration without intubation, while heart massage and defibrillation are also applied. When we want to intubate the patient, he turns out to have dentures in his mouth. I remove these upper dentures and put them onto the 'crash car'. Meanwhile, we continue extensive CPR. After about an hour and a half the patient has sufficient heart rhythm and blood pressure, but he is still ventilated and intubated, and he is still comatose. He is transferred to the intensive care unit to continue the necessary artificial respiration. Only after more than a week do I meet again with the patient, who is by now back on the cardiac ward. I distribute his medication. The moment he sees me he says: 'Oh, that nurse knows where my dentures are'. I am very surprised. Then he elucidates: 'Yes, you were there when I was brought into hospital and you took my dentures out of my mouth and put them onto that car, it had all these bottles on it and there was this sliding drawer underneath and there you put my teeth.' I was especially amazed because I remembered this happening while the man was in deep coma and in the process of CPR. When I asked further, it appeared the man had seen himself lying in bed, that he had perceived from above how nurses and doctors had been busy with CPR. He was also able to describe correctly and in detail the small room in which he had been resuscitated as well as the appearance of those present like myself. At the time that he observed the situation he had been very much afraid that we would stop CPR and that he would die. And it is true that we had been very negative about the patient's prognosis due to his very poor medical condition when admitted. The patient tells me that he desperately and unsuccessfully tried to make it clear to us that he was still alive and that we should continue CPR. He is deeply impressed by his experience and says he is no longer afraid of death. 4 weeks later he left hospital as a healthy man.''

יש כאן, לפחות על פניו, אימות מפי האחות שהשתתפה בפעולת ההחיאה לפרטים שמסר החולה על מה שהתרחש באותו זמן. (הוא ראה איך היא מוציאה את שניו התותבות והיכן היא מניחה אותן, ושבוע אח''כ, כשראה אותה לראשונה מאז חזר להכרתו, זיהה שזו האשה שלקחה את שניו והסביר היכן למצוא אותן).

זה המקרה הטוב ביותר מבחינת אימות שעליו קראתי.
קראתי ספרים מאת הרופאים: ריימונד מודי, מלווין מורס, ג'ואל וויטון, ג'ורג' ריצ'י. הפסיכיאטרים: פיטר פנוויק, בריאן וייס. הפסיכולוגים: סוזן בלקמור, מרגוט גריי, קנת רינג. כל הכותבים האלה, חוץ מס. בלקמור, מניחים שיש כאן חוויה טראנסנדנטלית. פיטר פנוויק ראוי לתשומת לב מיוחדתעומד בראש ביה''ח-הלימודי הפסיכיאטרי מודזלי, שנמצא בלונדון, ונחשב לביה''ח-הלימודי החשוב ביותר בתחום זה.

מה כל זה בא לומר?
א. כפי שציינת, אין מדובר בחווית מוות, אלא בחווית כמעט מוות.
ב. אין אפשרות להסיק מדברים אלה על קיום נשמות, או אלוהים (אך גם לא ההפך כמובן).
ג. חשוב לבחון את שאלת התודעה החוצ-גופית. וכאן שאלתי אליך: איך אתה מסביר את המקרה שציטטתי להלן?

http://www.faz.co.il/thread?rep=2042
לעניין החוויה החוץ-גופית
יובל רבינוביץ (יום ראשון, 26/05/2002 שעה 1:28)
בתשובה לאסתי וולש

מדובר במחקר המקדים (pilot study). מחקר מקדים נועד לבדוק את תנאי המחקר הראשי, כדי לראות אם יש בעיות טכניות שלא חשבו עליהן. הנתונים בו אינם נאספים כחלק מהמחקר הראשי, והעמידה בתנאי המחקר היא יותר רופפת.

החוקרים מצאו לנכון לספר תיאור מקרה ששמעו במהלך איסוף נתוני המחקר המקדים. הבנתי שהמקרה היה לפני המחקר המקדים עצמו. לכן המקרה עצמו לא נחקר, הנתונים לא אומתו מול החולה, לא נבדקו האמונות לעניין חיים שלאחר המוות אצל האחות או אצל החולה, ולא נעשה ניסיון לאמת את הסיפור על ידי גירסת אנשי צוות אחרים, שוודאי היו במקום.

כל זה לא בא לגרוע מהסיפור עצמו, שהוא באמת מדהים, אלא רק להצביע על מספר פגמים כשמנסים להתייחס לסיפור זה כאל 'הוכחה' לקיום חווייה חוץ-גופית (שאינה מוכיחה כשלעצמה חיים לאחר המוות).

אין לי די נתונים להסביר את הסיפור.
*הסבר אפשרי אחד הוא, כמובן, שיתכן שקיימות חוויות חוץ-גופיות.
*הסבר אחר הוא שהאחות בדתה את הכל מליבה, או שתיארה מקרה שהיה, אך הוסיפה עליו פרטים כדי להפוך אותו למשכנע יותר. היא יכולה היתה לעשות זאת גם באופן לא מודע.
*יתכן שהחולה קלט את כל הנתונים בזמן ההחייאה על ידי כך שפשוט שמע את הנאמר, למרות שנראה היה לצוות חסר הכרה. לאחר מכן הוא יצר סיפור מסביב לנתונים הקיימים, וגם האמין בו.
* אני מאמין שיתכנו גם הסברים נוספים.

גם אם אין הסבר, לא חייבים לקבל מייד את ההסבר המוצע. ראיתי מופעי קוסמים שהיו באמת מדהימים. רק בחלקם גיליתי לבסוף כיצד נעשה הקסם, וברבים אחרים לא, כולל הצגה של תפיסות על-חושיות, לכאורה, שבהן קלט הקוסם מידע שלא היה אמור לקבל משום מקור אחר.

העניין הוא שגם הקוסמים האלה עצמם מודים שמדובר בטריק ולא בתע''ח אמיתי (פרט לאורי גלר, שלדעתי הוא נוכל, אך זה עניין אחר).

http://www.faz.co.il/thread?rep=2045
אני מקבלת את הערותיך
אסתי וולש (יום ראשון, 26/05/2002 שעה 2:21)
בתשובה ליובל רבינוביץ

חוץ מהאפשרות שהחולה /שמע/ את המתרחש. מדובר פה במידע מתוך ראיה, לא שמיעה. ואם אתה מתכוון שאולי מישהו בצוות המטפלים אמר משהו שמתוכו החולה הבין מי לקח את שיניו, והיכן הן הונחו... נשמע לי לא סביר.

מהספור משתמע שאיש לא ידע מי לקח את השיניים והיכן הן, והן הושבו לבעליהן רק כשהוא פגש את האחות, לאחר שבוע.

בכל אופן, אני אמשיך לעקוב אחר התפתחויות בתחום ואם יהיה משהו מרעיש במיוחד- אדווח.

ושוב- תודה.

מערכת פורום ארץ הצבי אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים.