| למרות שאינטואיטיבית אני יכול להזדהות עם הקביעות הכלליות של מילשטיין - חוסר מקצועיות, חוסר במערכת ותהליכים מוסדרים לחשיבה וקבלת החלטות, הקריאה להגברת האינלקטואליזיה, עדיין אני מוצא את המאמרים שלו תמוהים.
ראשית הם כוללים כמות קטלנית של קביעות פסיכולוגיות - סכלים, לא שפויים, מנותקים, לא מבינים את המטאריה, פחדנים, שקרנים וכו', ללא ביסוס מתודולוגי ותיעודי מתאים. כקורא הדיוט של היסטוריה, אני מצפה לראות ניתוק אמוציונלי של ההיסטוריון ממושא חקירתו, עד כמה שניתן. המאמרים כוללים קביעות והערכות גורפות, נחרצות וכלליות על יכולתם, אישיותם, מעשיהם, רגשותים, מניעיהם (וכאבי השיניים) של הדמויות המרכזיות, ללא שום מילת הסתייגות, שלא לדבר על תמיכה תיעודית שבד''כ ספרים שכאלה משופעים בהם.
אשר לתיעוד, נראה שהספר מסתמך בצורה כמעט בלעדית על זכרונותיהם (ומעט ראיונות) של בעלי הדבר, הינו מושאי המחקר, ומעט על ספרות משנית (ספרתי רק שלושה כאלה ברטוב, שיף ו-ולד). לא ראיתי התייחסות לפרוטוקולים, תמלילים רשמיים, תכתובת פנימית. גם כן הייתי מצפה לראות הסתמכות על מחקרים כלליים וחיצוניים בנושאי אסטרטגיה, קוגניציה, התנהגות פסיכולוגית, חקר תהליכים, חקר ארגונים ועוד. זה במיחוד מכיוון שהכותב מרשה לעצמו לקבוע נחרצות - ברמה שאולי קבילה בפורום אינטרנטי אך לא בספר המתיימר להיות מחקר היסטורי רציני שכוונתו הכנה להשפיע על מהלך הדברים. צריך לזכור שלקביעות הללו יש השלכה אישית, אירגונית, מדינית וכיוב', או לפחות נדמה לי שזו היתה כוונת הכותב.
לשם דוגמא אני ממליץ לקרוא את ספרו של אורי בן-יוסף ''הצופה שנרדם'', שנמנע מקביעות וציונים בוטים, ומסתמך על חומר עשיר ביותר (וזה מבלי לנסות להעמיד את שני הספרים בתחרות על הקירבה לאמת). |