| אז בוא ואומר שוב ובקצרה את העיקר. יושבים ומדברים רק לאחר ששברנו את טרוריסטים, באופן שכוחם הפנימי נשחק ונוצר מצב שהנהגה אחרת, שלא קשורה לטרור יכולה להיוולד או להרים ראש ולקחת את ההובלה. כאן אני מדבר על לדַבר אך ורק מן הבחינה הפרקטית ולא לגבי התכני הדו-שיח המדיני, מציאת פתרון וכו'. סביר ביותר שהנהגה מדינית פלסטינית נטולת טרור תדבר על אותם עקרונות ומטרות. אבל לפחות עם הנהגה כזאת אפשר לדבר ולא להילחם ואולי גם להגיע לתוצאות סבירות.
כרגע לא הגענו למצב בו שברנו ממש את הטרוריסטים והם עדיין מובילי החברה הפלסטינית. לכן, אין כל סיכוי לדיבורים איתם. וגם אסור לעצור את המלחמה נגדם כל אימת שמתחשק להם, נוח להם, או קשה להם. ההתנהגות החוזרת הזאת משחקת נגדנו ומחלישה אותנו.
'כאשר מאבק לאומי משתמש בטרור אולי אפשר לצמצם את מימדיו (ולהשיג שנים שקטות)' וזהו בדיוק נצחון הכוח הצבאי על הטרור. כי אם לא היה נצחון צבאי, לא היה גם שקט לתקופת מה. הבריטים למשל פעלו נגד המחתרות הקאתוליות בצפון אירלנד באמצאים צבאיים-משטרתיים, דיכוי מהומות והפגנות. אבל גם נקטו במדיניות הסיכולים הממוקדים על ידי ה-MI-5 (בתחומי הריבונות הבריטית) וה-MI6 (מחוץ לתחומי בריטניה, כמו למשל מקרה גיברלטר).
בריטניה המשיכה במהלכים מדיניים וניצלה את נצחונה על הטרור. לפחות עד היום המהלך מצביע על הצלחה. אם כי כרגיל, אסור במקרים כאלה לשבת על זרי הדפנה.
לגבי מאבק לאומי כסיבת הטרור, אז יש מאבק לאומי כמו ביננו לבין הפלסטינים כאשר אנחנו רבים על אותה ארץ. ויש מאבק כמו של הבאסקים שהם רוצים הגדרת אוטונומיה לאומית במסגרת ספרד. וישר כאלה כמו ביוון שרוצים להינתק ממנה ולהסתפח למקדוניה. אין מודל אחד וברור וכל מקרה הוא סיפור אחר ומיוחד לעצמו. |