  
  
  
|
 |
|
||
  מיכאל - לי לפחות יש קושי תאורטי בנושא של אוסף |
|||
|
|||
משתנים המתאגדים לפקטור רב עוצמה, או בשפת הפיזיקה - לשקול. הקושי נובע משתי סיבות המנוגדות זו לזו. האחת - בכל החלטה של מנהיג / ראש ארגון / מפקד (אנו דנים בארגונים) למרות כל המודלים בתחום זה, ההחלטה הינה אינטואיטיבית (על פי סקר שנעשה בארה''ב אצל מנהלי פורטצ'ון 1000). בסופו של דבר מקבל ההחלטות נתון ללחצים פוליטיים / פסיכולוגיים וכדומה. הסיבה השניה - הינה אקסוגנית. כמות המשתנים הבלתי ידועים מחד, והמשתנים התלויים מאידך הינם אינסופיים (החל מהחלטות פנים ארגוניות, המשך במשתנים כלכליים ברמת המדינה, ברמת הקונטיננטל, ברמה העולמית (הכל כפר גלובלי), המשך בבעיות פוליטיות, מזג אויר, משתנים פוליטיים ועוד). בפועל, החלטה רציונלית הינה החלטה לטווח הקצר, המידי. | |||
| _new_ |
 |
|
|
||
| ראובן: פקטורים, אוביקטים פונקציונליים, ואינטואיציה |
|||
|
|||
פקטור בסטטיסטיקה אינו אלא אוסף משתנים (או וקטור) כאשר כל משתנה טעון loaded באופן משמעותי בווקטור. משתנים אלו עומדים במתאם גבוה זה עם זה, דהיינו רבים מהם אינם מוסיפים אינפורמציה נוספת רבה להסבר, מעבר למשתנים הטעונים במדה גבוהה בפקטור. דהיינו הקיבוץ לפקטורים מציג לעיניך תמונה אמפירית של *מיותרות* מבחינת הסבר השונות של רבים מהמשתנים, אך גם אומר ''מה הולך ביחד''. זאת כשם שרגלי השולחן, המשטח ואולי עיטורים שונים מתקבצים בשדה הראייתי, אך גם מבחינה פונקציונלית לאובייקט יחיד, תוך הפרדה פונקציונלית מאובייקטים אחרים כגון הריצפה עליה מונח השולחן או כסא הסמוך לו. הפרדה מרחבית אינה בהכרח הפרדה פונקציונלית: בשרותים למשל, הניאגרה, ידית המשיכה, האסלה וכד', מופרדים מרחבית וחסרי רצף ביניהם, אך הם בכל זאת אובייקט יחיד, כשיחידנות זאת של ריבוי אלמנטים מקובצת על ידי הפונקציה המסויימת. מאידך, אם מטלתך היא שאיבת מים לדלי, למשל (נניח שנקלעת למצב חירום בו המים נותקו, יש רק מעט מי שתייה, ואילו באסלה נותרו מים נקיים יחסית, בלית ברירה אחרת -ראה נושא אילתור במצבי דחק - או השרדות, שבו צברתי מומחיות מסויימת- וכבר הישתמשתי למשל בשקית המים של הווישרים למילוי הרדיאטור כאשר עקב דליפה התמעטו המים והתלהטו, וניתקעתי באוטוסטרדה, מספר ק''מ מחדרה, ואילתורים רבים נוספים בזמן אמת) אם מטלתך היא שאיבת מים לדלי לצורך ניקוי באיזורים שהפכו ''קריטיים'' - הרי שרק האסלה מוגדרת כאן כאובייקט, תוך ניתוק פונקציונלי משאר הרכיבים. אנו מקבצים רכיבים לאובייקטים המוגדרים על ידי הפונקציה, ואין ''דבר כזה'' אוביקטים כשלעצמם. כאן, הזמין לעין, והרציפות המרחבית מונעת הבנה תואמת מהו ''אובייקט'', כשם שהמראה של גרמי השמים הנעים, מנע שנים רבות הבנה נכונה יותר, התורמת גם לעזור באופן פשוט יותר לניווט ולצרכים אחרים (שכן התאוריה שהארץ במרכז הלכה והסתבכה והסתרבלה מאד מבחינה מטימטית). אם הפונקציה הינה למשל להסביר יעילות (כמשתנה תלוי) או להסביר מספר משתנים תלויים (למשל הצמד לחץ דם סיסטולי ודיאסטולי), אזי חשוב גם לקבל ''תמונה'', וגם לדעת אילו משתנים עודפיים יחסית לאחרים, כלומר תורמים פחות מהם בפקטור כזה (בתוך הפקטור), וגם אילו פקטורים מסבירים מעט מהשונות יחסית לאחרים. יוצא שפקטור אינו אקומולטיבי (הצטברות תרומת משתנים). האקומולציה נעשית באמצעות תוספת פקטור לפקטור, כשהפקטורים אורטוגונליים זה לזה, דהיינו אין ביניהם ''חפיפה'' בהסבר השונות. לכן יש פה אדיטיביות (הצטרפות, הצטברות) לינארית, בדומה להוספת קטע ישר לקטע אחר בנקודת הקצה של הקטע (בהיעדר חפיפה). גם כאן, מקצת הפקטורים מסבירים מעט מהשונות ולכן הינם מיותרים. למעשה אנו עוסקים כאן בסינון, ותאוריה טובה, או אינטואיציות מעולות של מקבל החלטה, מבצעות: 1) הן *הקבצה לאוביקטים פונקציונליים* של ריבוי גורמים - דהיינו היכולת לחוש אינטואיטיבית מהם הגורמים המרכזיים סביב מצב בעיה מסויים - אותם גורמים ששאר הרכיבים שמוזכרים באותו הקשר מתקבצים אליהם כשם שטיפות מים מתעבות מסביב לנקודות התעבות ליצור ענן. 2) והן *סינון רכיבים* לא רלוונטיים. כך, כשם שאין אוביקטים בעלמא, כך אין גם משתנים בעלמא, ואין כל משמעות לכן לאמר שיש אין סוף משתנים, בהקשר סתמי. הטענה ''יש אין סוף משתנים'' אינה אלא דרך אחרת להגיד שאין ברגע נתון למצות את הידע, כלומר תמיד, בכל נקודה בזמן ניתן להבחין בגורם מרכזי (או הקבצה מסויימת לאובייקט פונקציונלי) שעד כה לא חשבו עליו. אפשרויות אירגון הידע והקבצות רכיבי ידע חדשות שהינן *אפקטיביות לפתרון טוב מספיק, אופטימאלי, או עדיף, של מצב בעייה* מסויים, או רצף מצבי בעייה, אפשרויות אלה הינן לא חסומות. אפקטיביות מוגדרת ביחס למצב בעיה ספציפי, וכל מקבל החלטה פועל תמיד בהקשר של מצב-בעייה ספציפי, או רשת של מצבי-בעייה (ראה הדוגמא שנתתי למעלה אודות שתי הקבצות שונות לאובייקטים שונים, של אותה סביבת רכיבים, וזאת בהתאם לבעיה או למטלה באותו רגע). לכן אין גם אין סוף משתנים, שכן בעייה ספציפית פועלת לקבץ משתנים רלוונטיים למספר מצומצם של ''אוביקטים''. האינטואיציה (או השילוב של ניסיון מצטבר, אירגון יעיל של הניסיון במוח, וחלוקת קשב גבוהה - המאפשרת יעילות בסביבה מורכבת ומשתנית - ועוד גורמים) מאפשרים למקבל החלטות טוב ''לחוש'' כביכול מה מרכזי לבעיה ומה לסנן ממנה. זאת בדומה להבדל בין רופא מומחה, ורופא צעיר שזה עתה גמר שנתיים השתלמות בקרדיולוגיה, למשל. המומחה ובעל הניסיון, אינו מפעיל ''מודלים'' של סריקה לינארית וסריאלית (עוקבת) של סימפטומים ושדה אפשרויות דיאגנוסטי, אלא ננעל מיידית על גורמים, לעיתים כאלה הנמצאים בסבירות נמוכה ולכן לא צפויים. זאת תוך הקבצת סימפטומים וסינון סימפטומים או תופעות אחרות, שדווקא עשויות למקד את קשבו של הרופא הטירון, תוך גרירתו לעיתים לטעות, אולי קריטית. | |||
| _new_ |
|
|
|
||
| ראובן:לא הייתי שולל על הסף את האפשרות |
|||
|
|||
שגורם כלשהו במדינתנו חש עצמו חייב לי סכומי עתק, אולי עשרות מיליוני דולרים או סדר גודל גבוה מזה, עבור פיתוח ידע ישומי ותיאורטי שהוביל לשימושים ופיתוחים חשובים נוספים, מה שאימלל את חיי ונישלני מכל דבר סביר, תוך הדבקות שונות ומשונות, יזימת וזימון ארועים ו''עלילות'' ובידודי, ואף דברים גרועים מאלה, ותוך יצירת אתוסים קבוצתיים מתאימים מדוע הדבר ראוי (שכן כל פעילות מאורגנת כזאת של אנשים, חלקם בעלי מיקצוע, דורשת גם מעין ''צידוק קבוצתי''). הוקצה תקציב, כנראה לא נמוך במשך השנים, לפעולות מסוג זה, ולא עלה על דעתו של מישהו לשאול, רגע, מדוע לא ניתן לו חלק מזערי מתקציב זה ו''ניגמור עניין''? בעלי מקצוע מסוג זה יעדיפו לתפעל את כישוריהם וידע תורתי מסוג מסויים בפריעה והטרדת מטרה נייחת, תוך יצירת השפע הההכרתי ההולם של דימויים קבוצתיים, אתוסים ותפירת דברים, על פני הקצאות רציונליות יותר. זאת תוך יצירת הפרשה הקשה או אחת הקשות בהיסטוריה של המדינה. והרי איני הולם גם פרוטוקול פגיעה נוסח המדען שמכר סודות לסובייטים מהמכון הביולוגי, ואין כאן משהו בדומה לפרוטוקולים אחרים. ועם זאת קרה כאן משהו בלתי ניתפס בעליל. | |||
| _new_ |
|
 |  |
| מערכת פורום ארץ הצבי אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים. |
© פורום ארץ הצבי