|
לירושלים היא הקובעת, והיא שמקשרת את ירושלים לעם ישראל. הנחה זו מקובלת על מרבית אנשי הדת משלוש הדתות ובודאי שיש לה גם משמעות פוליטית בקונטקסט של היום, שלעיתים מהפכת את פני הדברים.
בהיותן של הנצרות והאסלאם מונותאיסטיות הפועלות באותו 'עולם ישן' ובעלות רצון עז לבלעדיות המאשרת את נכונותן, הרי הן ראו עצמן חייבות להילחם מול היהדות, ובינן לבין עצמן, במטרה לרשת את ''התגלות האלוהים'' ביהדות, ולהיבנות ולהתעצם בעקבות כך. התעצמות זו, כך נתפס בעיניהן, היא אישורו של האלוהים לנכונותן ובלעדיותן.
יש לראות את היצמדות דת ערב המדברית, ללב ליבו של האתר היהודי הקדוש ביותר, כמהלך של כיבוש והוכחת העליונות והבלעדיות הדתית. כובשי האסלאם נהגו כך בכל ארצות כיבושם. בשל משמעותו של המאבק הבין דתי יש לראות מהלך זה בבחינת ''הרצחת וגם ירשת''.
מסגד אל-אקצא קיבל את משמעותו הדתית הרחבה בעיקר על רקע המאבק הלאומי בשנות העשרים-שלושים של המאה ה- 20, ואתה אכן מאבחן נכון את השימוש הנלוז שעושים הערבים בהר הבית, במלחמתם בנו. השימוש הנלוז הזה בא לידי ביטוי בעשר השנים האחרונות, בהגברת השיסוי הפוליטי והאתני נגד היהודים, שמובל בעיקר ע''י המופתי של ירושלים המטיף דברי רשעות והבל למאמיניו ולהלעיטם למעשי שנאה. |
האותנטיות והראשוניות ליחוס קדושה
