  
  
  
|
 |
|
||
  שלום לא יכול להיות קיים |
|||
|
|||
מלחמה היא הפעלת אלימות - כל סוג של אלימות. לפיכך יש מלחמה בין מדינות, ובין שבטים, ובין ארגונים, וגם מלחמה כלכלית, ומלחמה בין מעמדות. לכל המלחמות הללו יש תוצאות הרות אסון מבחינת השרידות. האנשים הלוחמים היום בגלובליזציה רואים בתופעת הגלובליזציה ביטוי למלחמתה הכלכלית של ארה''ב המאיימת על חלקים גדולים של העולם איום קיומי, לדוגמא אלימות הוא אנרגיה אקטואלית המופעלת על ידי כוח. הימצאות כוח השרידות או כוח הקיום (כהתנסחות דוד פלד) הוא תנאי הכרחי לעצם הקיום. כשהיש ישנו, פועלת אנרגיה, ופעולתה היא אלימות, דהיינו מלחמה. ניתן לעדן את האלימות. תרבות היא סגנון של הפעלת אלימות. הסגנון הישראלי שונה מן הסגנון הפלסטיני, והסגנון המערבי שונה מן הסגנון הערבי מוסלמי. הסגנון של ''גוש שלום'' שונה מן הסגנון של אנשי כהנא, והסגנון של יוסי שריד שונה מן הסגנון של אריאל שרון. אבל כולם מפעילים אנרגיה בעזרת כוח, כולם מפעילים אלימות, כולם לוחמים. לפיכך השאיפה לשלום הוא אוטופיסטית וכך הוא מוצגת בתנ''ך: ''וגר זאב עם כבש'', דהיינו שינוי סדרי בראשית דהיינו לעולם לא. האוטופיה היא יצירתו של אפלטון ובו ראה חברו של פלד, קרל פופר, בספרו ''החברה הפתוחה ואויביה'', אחד מגורמי המלחמה בהיסטוריה. כפי שהראה פלד במאמרו רוטוריקת השלום של ברית המועצות היתה אמל''ח שלה במלחמתה במערב. מכאן שהשלום הוא אחד הגורמים למלחמה ואחד מכלי נשקה. ושוב אנחנו מצויים באותה מלחמת כל בכל שאבחן הקדוש ברוך הוא כשניחם על שברא את העולם. | |||
| _new_ |
 |
|
|
||
| לאורי: האמנם מלחמה היא ''מוסד חברתי'' (רוסו) |
|||
|
|||
הקביעות שלך של שחור ולבן מאד מפתות ומקילות על בחירה. אתה בעד או אתה נגד. המזג שלי שונה. נולדתי ספקן (במיוחד לגבי דיעותי שלי), לכן אני ממשיך לשאול שאלות ולא מגיע למצב המאושר שלך שהדברים נראים לך כל כך חדים ובהירים. מאחר והקביעות שלך עמדו מול עיני בזמן שבדקתי את הנושא (חשבתי כמוך), קל לי לשלוף עוד שני פרקים מתוך השקלא וטריא עם עצמי, והריהם לפניך. מושג הקיום, או ''השרידות'' שכה הרבינו להיתלות בו, הינו בראש ובראשונה מושג הלקוח מתחום הביולוגיה. קונרד לורנץ, בספרו הרע לכאורה, על התוקפנות קבע שלחיה ארבעה דחפים עיקריים: אכילה, רבייה, בריחה ותוקפנות. כל הדחפים האלה מוסברים בחוק שימור המין. לפי תורתו, התוקפנות אצל החיות הגדולות רוסנה למצב של תחרות על אזור המחיה. האריות , הזאבים הצבאים, אינם הורגים את בני מינם. תכונה זו אינה אופיינית לחיות החלשות כמו יונים וארנבות ואינה חלה על האדם. הגם שנמצאו תיאוריות הסותרות חלק מממצאיו של לורנץ, נשתמש ביסודות תורתו להבהיר את עמדתנו. בשאלה אם התוקפנות הינה תכונה מולדת או תכונה מוקנה דנות אסכולות שונות של חוקרים . מאחר וההיסמכות על התוקפנות כתכונה מולדת הינה דטרמיניסטית באופייה, וככזאת - היא מטילה ספק ביכולתו של האדם להיות אחראי לגורלו (בניגוד לגישת ההשכלה ובתואם לגישה הרומנטיקנית) היא עוררה ביקורת על ממצאיה. הקביעה שהטורפים הגדולים אינם הורגים את בני מינם, נמצאה כבלתי נכונה. הפרימאטים, הגורילות והשימפנזות אינם תוקפנים. ארתור קסטלר מצא הסבר אבולוציוני להתפתחות ה- neocortex האחראי להתפתחויות התרבותיות של האדם, כשפה ואומניות, בעוד שב- cortex נשמרו התכונות החיתיות הבסיסיות. לפי תורה זו השליטה על התכונות הבסיסיות ניתנה ל- neocortex. נקודת המוצא של עבודה זו היא מתבססת על הנחה מטא-ביולוגית שתכלית לידתו של האדם היא קיומו . אישיותו של האדם בנויה לספק לו את הכלים להתמודד עם הסכנות הקיומיות. ננסה לבדוק שנים מהכלים העיקריים במכלול אישיות של הפרט: המרכיב הרציונלי והמרכיב הרגשי. המרכיב הרציונלי הינו מנגנון המשא והמתן עם הסביבה שמשמעותו - התפשרות; ויתור על נכסים שחשיבותם משנית לקיום, תמורת נכסים בעלי עדיפות קיומית גבוהה יותר. ההיבט הרציונלי סוקר את מרחב המחיה, ובמסגרת של ''קח ותן'' יוצר את ההתפשרות המאפשרת קיום בסביבה נתונה. הרגש צופה אל מעבר לאופק. הוא שואף לעולם בו מרחב המחיה אינו מכיל סכנות קיומיות. מנגנון ההתפשרות הרגשית אינו מכיר במונח ''ויתור''. הוויתור הרגשי משמעותו דחיית הגשמת המאוויים למועד מאוחר יותר. מצבים בלתי נסבלים מרוככים ע''י הרגש באמצעות התקווה לעתיד טוב יותר, גם אם אין כל בסיס מציאותי לתקווה זו. הרציו מהווה עבורו כלי להשגת מטרותיו - קיום ברמת סיכון נמוכה יותר, כאשר כל התפשרות עם הסביבה על רמה נמוכה יותר אינה אלא התפשרות עם העיתוי. אם הנחת הקיום כפרימאט, ופעילויות הפרט והחברה מעוגנות בה, כיצד נסביר את ''מלחמות הברירה'', הג'יהד, הדו-קרב, או כל הקרבה שהיא הגובלת בהתאבדות? מתי יפעלו הפרט והחברה בניגוד לחוק שמירת הקיום שהוא חוק טבע? הבדיקה תעשה בהצלבת שני המרכיבים - הרציו והרגש. מאחר ובמרבית המקרים הרציו ימנע מנטילת סיכונים הכרוכים באובדן הקיום, יש לחפש את התשובה במונחים השאובים מעולם הרגש, בשדות הקטל הפוריים בהיסטוריה - אתניות, לאום ודת. ''דת'', ''דגל'' אינם מונחים רציונליים אלא מונחים השאובים מעולם הרגש הכולל בתוכו את האידיאות ואת האמונות, המעלות את סף ההתפשרות על צורת הקיום, בתנאים מסוימים, עד שלילת הקיום (''ייהרג ובל יעבור''). שיקול של חיים בצל כניעה יידחקו ע''י שיקולי כבוד; מוות יועדף על פני אובדן הריבונות. כאשר היחיד משייך עצמו לחברה חוברים יחד הרגש והרציו, ומתועלים לזרם הקיבוצי. ההשתייכות לחברה מקטינה את הסיכון האישי ובתמורה מאצילה החברה את עצמתה על הפרט . תמורת הוויתור על מידת חופש הבחירה האישי זוכה הפרט להגנת הקבוצה המשפחתית/האתנית לאומית/ הדתית/ האידיאולוגית, לפי סדר העדיפות של הצגת ההתאגדויות. מידת הקרבה הרגשית קובעת את סולם הזדהותו של הפרט עם קבוצת הייחוס. חוק הטבע הביולוגי, המגדיר את המשך המין כחוק יסוד, מעלה את קרבת הדם האתנית לראש סולם העדיפויות הקיומית. האידיאה, למעט חריגים, לא הצליחה להתגבר על גבולות אתניים. הדת הופכת בעת משבר לדת לאומית והעם הופך להיות ל''עם בחירה'' בעוד האויב הינו בהכרח כופר. החוק הביולוגי ''טרוף או ברח'' תורגם בחברה האנושית לשני מצבים קיצוניים: מדכא ומדוכא. אין מקרה בהיסטוריה בו מיעוט נשלט שהפך לשליט, שינה את יחסו למיעוטים האחרים שתחת שליטתו, בעקבות ניסיונו כמיעוט. מלחמות השחרור של השחורים נגד הלבנים באפריקה הסתיימו, כולן ללא יוצא מהכלל בטבח שבטים שחורים ע''י השבט השחור שתפס את השלטון. הסרבים טהרו את שטחי שלטונם ''טהור אתני'', 50 שנה לאחר הבסת הנאצים. המפלגות הלאומניות באירופה מצליחות להגביל את ההגירה ואת המהגרים, על רקע הגדלת הסיכון הכלכלי (קיומי) לאזרחים הותיקים. יש בסדר עדיפות זה, המהווה חותם הזיכרון ההיסטורי של כל קבוצה אתנית, כדי להאיר אירועים היסטוריים בזוית שונה מהמקובל. מעבר לכך, אם נשכיל לשקלל את חשיבותם של המרכיבים הרציונליים והרגשיים בזמן נתון בחברות שונות, ניתן יהיה להבין משברים בהיסטוריה מהיבט נוסף וכן את המעברים משלבים שונים של אי יציבות למצב של שיווי משקל חדש. האם ניתן להרחיק מעבר למניעת המלחמה ולהגיע לשלום בתהליך רציונאלי? הנחות יסוד כדי לנסות ללבן את הבעיה, מן הראוי לנסות להניח מספר הנחות עליהן ייבנה הדיון. הגדרה : שלום הינו מצב בו נשללת אפשרות לפתרונות אלימים לקונפליקטים בין מדינות. השגתו של השלום מותנית בתקפותן על ההנחות הבאות: הנחה ראשונה: שמירת החיים הינה הערך הגבוה ביותר בחיי כל אדם. הנחה שניה: הסבירות לאבדן חיי אדם בפתרון לא אלים לקונפליקט הינה הנמוכה ביותר בין כל הפתרונות האפשריים. הנחה שלישית: הסיכוי למציאת פתרון לא אלים לקונפליקט מותנה במציאת פתרון המבוסס על התפשרויות רציונאליות, המקובלות על הצדדים המעורבים בקונפליקט. למעט ההנחה השניה, המובנת מאליה, שתי ההנחות האחרות מחייבות בדיקת קיום. האם שמירת החיים הינה תמיד הערך הגבוה ביותר בחיי אדם? (החוק הביולוגי) הנחה זו קובעת את האולטימטיביות של העדפת הקיום בכל תנאי. על פניו נראה שמספר היוצאים מן הכלל, מחייב הגדרת התנאים בהם להנחה זו יש תוקף. אדם מקריב את חייב עבור דגל, עבור ''חירות'', ''כבוד'', ''גבריות'', ''מולדת'' ''…איזם'' כזה או אחר, ''אלוהים''. די ברשימה החלקית כדי לעורר ספק חמור בנכונות האמרה ש''הערך הגדול ביותר של החיים הם החיים עצמם''. ננסה להתחיל מהבסיס - מהקיום. האם הטבע עצמו מספק הוכחות שהקיום הוא אכן פרימאט? מה המשמעות הדארווינסטית שהקיום מוקנה למי שמתאים ביותר לשרוד בתנאים השרירותיים לכאורה של הטבע? קיימת תיאוריה בביולוגיה האומרת שקיים חוק ראשוני של התאמת ''קו הייצור'' של המינים השונים לתנאי הסביבה המשתנים. הממצאים, התומכים תיאוריה זו, מורים ש''קו הייצור'' הזה, מטעמי יעילות, בנוי כדי לשמר את עצמו, בלי להתייחס למוצר הבודד. ההוכחה לכך מצויה בכושר הקיום הפוחת והולך ככל שיכולתו של הפרט להתרבות קטנה. השעון הביולוגי מפעיל לכאורה אמצעים להשמדה עצמית של הפרט ע''י פגיעה במנגנון החיסוני, כפונקציה של ירידת כושר הרפרודוקציה, בעוד שהמינים מפתחים מוטציות המאפשרות את שרידותן בתנאים משתנים. מכאן לכאורה קיים חיזוק להנחה הבסיסית - הקיום הוא חוק טבע; אולי לא קיומו של הפרט אך סביר יותר להניח שקיומו של המין (Specimen) הוא אכן חוק טבע. נקודת המוצא זו, גם אם יש חולקים עליה, מאפשרת להמשיך לבדוק אם אכן לדיון יש ערך. במילים אחרות האם למושג ''שלום'' יש משמעות, בהתייחס לערך היסודי והערום - שמירת הקיום. אם אכן הקיום הינו חוק טבע, ואם נכונה ההנחה, שהטבע מצייד את ''מוצרי קו הייצור'' שלו בכלים הבסיסיים המאפשרים להם לשרוד, האם ''שלום'' הינו מצב טבעי, או מנוגד לפירוש של חוק הטבע הבסיסי? אם הוא אכן תואם את המצב הטבעי, כיצד ניתן להסביר את ההיסטוריה המלחמתית שכללה השמדת עמים? אם הוא סותר את החוק הבסיסי, אולי אינו אלא אידיאה שהומצאה ע''י מי שמנסה לכפוף את חוקי הטבע לטובת מי שאינו מסוגל לשרוד בתנאים שהטבע יצר? צורת הצגת השאלה מרתיעה, במיוחד על רקע הקונוטציות ההיסטוריות ששאלות מסוג זה מעוררות. האם התשובות לשאלות אלו הן תלויות מוסר? אידיאולוגיה? או אולי משטרים ''אידיאולוגיים'' יתנו תשובות מסוג מסוים והמשטרים האחרים יתנו תשובות אחרות? האם התשובות שהמשטרים ''האידיאולוגיים'' נותנים מעוגנות בהשקפת עולם או שאינן אלא הקצנה של השימוש בכוח עירום שכיסה עצמו באידיאולוגיה? האם תשובות אלו פוסלות קיומו של תהליך רציונאלי לפתרון סכסוכים או שקיומו או אי קיומו של תהליך כזה מותנה בתשובות על השאלות האחרות? בדיקת שאלות אלו כרוכה בהוכחת קיום (או אי קיום) להנחה השלישית שהנחתי, בדבר אפשרות קיומו של פתרון רציונאלי לסכסוך בין מדינות. אם פתרון סכסוך ללא אלימות הינו אכן פתרון רציונאלי, האם הוא רציונאלי תמיד? אם אמנם כך הדבר, האם ניתן להאשים אידיאולוגיה שלטונית בהיעדר רציונאליות כאשר היא מעדיפה את התוקפנות האלימה? בדיקת הנחת האפשרות לפתרון רציונאלי לקונפליקט ההנחה בדבר האפשרות לפתרון רציונאלי מעוררת את שאלה בסיסית יותר: כיצד נדע שפתרון שהושג לסכסוך הוא אכן פתרון רציונאלי? אם נשפוט אותו רק לפי התוצאה הרי שבכך אנו מניחים את המבוקש. אמנם יש לנו דוגמה לסכסוך שנפתר ללא שפיכות דמים אך האם כל פתרון שאינו כרוך בשפיכות דמים הוא פתרון רציונאלי? בהתייחס למעשה אוגוסטוס, הרי שאמנם הדגלים הוחזרו לרומא, והפרתים בחרו להחזירם ללא קרב, אך מהם הקריטריונים לפיהם תישפט התוצאה כמעשה כרציונאלי? עלינו לברר איפה שתי שאלות שמעוררת ההנחה השלישית: מהם הקריטריונים המאפשרים לנו לקבוע שפתרון מדיני כלשהו הינו פתרון ''רציונאלי''? גם אם הפתרון לא היה כרוך באלימות, האם די בנטרול הסכסוך כדי לכנות את המצב החדש שנוצר כ''שלום''? התשובה לשאלה השניה חורגת מתחום הדיון בפרק זה ומחייבת דיון נפרד (ראה פרק ז' להלן). מהו פתרון רציונאלי לסכסוך? הרציונאליות מוגדרת ככלי אפיסטמולוגי שהלוגיקה הינה הכלי המייצג אותה. הבעיה המוצגת אינה בבדיקת הקריטריונים של הרציונאליות האפיסטמולוגית אלא בתרגומם למעשה אותו נכנה ''פתרון מדיני''. הטיעון הקאנטיאני שכאשר אדם רוצה משהו הרי שהוא מביא בחשבון גם את האמצעים להגשמת מטרותיו, אינו תואם את תנאי הבעיה, מאחר וקאנט עצמו טוען שטענתו הינה אנליטית. כאשר מנתחים את עמדות הצדדים במשא ומתן ומשווים את השיקולים שהנחו אותם (לפחות לפי ניירות העבודה הגלויים) אין בעמדת קאנט סיוע להסבר החלטות המוסקות בצורה מנוגדת לניירות העבודה. הקשיים שעומדים לפנינו בניתוח הקריטריונים הרציונאליים לתוצאות של פתרון מדיני (הזהים לניתוח כל מעשה היסטורי) עשויים להיות בכמה מישורים: העמדות המוצגות בניירות העבודה המדיניים נראות כרציונאליות, קרי - כמסכת של היסקים, אך ההחלטות שהתקבלו אינן נראות כהיסק של אותן עמדות. האם ההחלטות אינן רציונאליות? ההחלטות נראות כמסקנה של עמדות הצדדים אך התוצאות אינן נראות כהיסק של אותן החלטות, האם ניתן לכנות את התוצאות כלא רציונאליות? קיים כאן קושי בהקניית מעמד של שלב בתהליך אפיסטמולוגי למעשה. ניתן להדגים את הקושי הזה בהצגת מודל של ''רציונאליות מעשית'', שתתייחס למעשה ההיסטורי, ולשלבים שקדמו לו. הגדרה: מעשה רציונאלי הוא מעשה שנגזר ממטרה רציונאלית ושנעשה לפי החלטה רציונאלית. ההחלטה הרציונאלית היא החלטה שהתקבלה כמסקנה ממערכת סברות רציונאלית שנערך לפי כללי ההיסק הרציונאליים ומהקדמות הכולל רציות (מטרות) רציונאליות וסברות רציונאליות. מטרה רציונאלית - זהה לרציונאליות תכליתית. מערכת סברות רציונאליות - זהה לרציונאליות הכרתית. מסקנה מעשית - רציונאליות ההחלטה. ביצוע רציונאלי - רציונאליות מעשית. רציונאליות תכליתית רציונאליות תכליתית הינה העדפה רציונאלית של סידור התכליות השונות לפי סולם עדיפויות המחושב ברציונליות ההכרתית (ראה להלן) שעיקרה עקביות. בכך קשורות שלש תכונות לוגיות: קשירות - לכל תכלית יש מקום בסולם מוגדר של המטרות. אסימטרייה - (אם א' חשוב מ- ב' לא ייתכן ש- ב' חשוב מ- א'). עוברות - אם א' חשוב מ-ב' ו-ב' חשוב מ-ג' אז א' חשוב מ-ג'. סולם העדיפויות מביא בחשבון את עלות השגתה של כל מטרה בפועל ואת מידת הפגיעה ההכרחית בכל אחת מהמטרות האחרות. רציונאליות הכרתית שיקול דעת של מעשה רציונאלי חייב לכלול את החלופות האפשריות ואת תוצאותיהם. כמו''כ נדרש ידע בדבר התרומה של כל אחת מהתכליות שהמעשה המתוכנן אמור לשרת ובכלל זה ידיעת תוצאות הלוואי ומידת פגיעתן במטרות השונות, קרי - עלותה של כל פעולה אפשרית. להגדרה זו נוסיף את ההסתייגויות הבאות הנכללות כולן בתחום ההגדרה של הרציונאליות ההכרתית : - ההחלטה על סיווגה של המטרה בסולם הערכים של הפועל מתבססת על ההערכה של הפועל שאמנם סדר עדיפות מחושב זה הינו האופטימלי להשגת כל מטרותיו, בהתאם לשקלול האישי שלו. - טעות בשקלול לא תחשב כחשיבה אי-רציונאלית. לו היה הפועל מודע לטעות, וודאי שהיה מתקנה. - הידע בדבר התרומה של כל אחת מהתכליות הינה ידע המבוסס על הערכות מנקודת מבטו של הפועל בזמן הנתון. חלק ניכר של הערכות אלו מבוסס על קבלת החלטות בתנאי אי וודאות. במקרה זה שוב נכנסת ההערכה האישית של הפועל לגבי שקלול אי הוודאות שבידיעת העובדות ולגבי מידת ההשפעה שתהיה לטעות בהערכה על התוצאה הסופית. הפסיכולוגיה טוענת שבחיי היום-יום האדם הסביר רחוק מלהפגין רציונאליות הכרתית. בהסקות מהעבר לעתיד קיימות הטיות (biases) שונות כגון: נוח לדבוק בדעות קדומות (Wishful thinking); יש נטייה ליחס לאירוע הקרוב בזמן שקלול גבוה יותר מהרחוקים; ''קונספציה'' שאינה משתנה עם השתנות העובדות. רציונאליות ההחלטה החלטה רציונאלית חייבת להביא בחשבון את כלל המטרות של הפועל כפי שהוצבו בסולם העדיפויות שלו. כללי הבחירה הרציונאלית אמורים להבטיח את הבחירה האופטימאלית. זאת בתנאי וודאות, סיכון או חוסר וודאות. כל בחירה תלויה באופיו של הפועל. זוהי במפורש הגדרה אובייקטיבית, האמורה לנטרל את הנטיות האישיות של הפועל שלא שוקללו, או לחילופין, את אלה שאינו מודע להן. רציונאליות מעשית רציונאליות מעשית פירושה שהפועל ביצע את החלטתו כאשר התנאים בשלו לכך, קרי - הוא נהג לפי המסקנות שנבעו משיקול דעתו. מי שפועל אחרת - אינו רציונאלי בהתנהגותו. כשל מודל הרציונאליות המעשית המודל המוצע יישאר תמיד מודל תיאורטי. הקביעה שמעשה אינו רציונאלי אם הופרו תנאי הרציונאליות באחד מהשלבים הינה קביעה חמורה מדי. מסופקני אם ניתן בכלל למצוא מעשה אחד שיעמוד בקריטריונים כה חמורים. הפועל עשוי לטעות בצורת הסקת המסקנות, או שלא פירש נכון את העובדות או שלפני החוקר לא פרושות כל העובדות שאינן כלולות במסמכים. הדגם המוצג אינו של רציונאליות מעשית אלא דגם תיאורטי שישמש אותנו לייחוס. אך גם התייחסות זו הינה בעייתית. במקרה הטוב המודל עשוי להצביע על שתי דרכים להשוואת מעשה למודל: התייחסות לרמות שונות של רציונאליות, לפי שלבי המודל. התייחסות נורמטיבית למודל. הפתרון הראשון נראה, על פניו, כבעייתי במיוחד (כיצד ייקבעו ''הרמות'' לרציונאליות והיכן יעבור הגבול בין הרציונאלי ללא רציונאלי?) ואילו הפתרון השני נראה מבטיח יותר. במדעי הטבע, המבוססים על מתמטיקה, הרציונאליות משמשת ככלי אפיסטמולוגי, המופעל ע''י כלים אפיסטמולוגיים (לוגיקה). האקספרימנט אינו מהווה בשום שלב אקדמה בשיקול הלוגי, במילים אחרות - אי התאמה בין האקספרימנט לניתוח בשום שלב אינו מעמיד בספק את ההליך הרציונאלי שקדם לו. לכשל בביצוע האקספרימנט תהיה השלכה על בחינת הנחות האמת לגבי אחת ההקדמות או יותר (בחינת תנאי השפה), או לגבי תנאי ביצוע הניסוי; אך במקרה של הרציונאליות המעשית - המעשה נכלל בהליך של ההיסק הרציונאלי ועל כן המנגנון הלוגי המופעל בו שוב אינו תואם את הלוגיקה בה נעזר המדע. נראה שיעילותו של כלי זה לצורך בניית כלי מוסכם להערכת פעולותיהם של בני אדם מוטלת בספק, או לפחות מחייבת הזדקקות לכלים נוספים. אנו נאלצים איפה להסכים שהרציונאליות המעשית היא נורמטיבית; וככזאת הינה מותנית בסולם הערכים של הצדדים המדיינים או במטאפיסיקה של המעריך. אך כבר בשלב עלינו לעצור, מאחר וליבון הבעיות של ''הרציונאליות המעשית'' לא יקדם את נושא הדיון. נהיה מוכנים להסכים לכל שלום גם אם אינו ''רציונאלי'' או שהושג בדרכים שאינן עונות לקריטריון הרציונאליות. ניתן לקבוע כבר עתה, שההנחה לגבי הרציונאליות של הפתרון הינה בעייתית. עצם הקביעה שהפתרון הוא רציונאלי או שאינו כזה היא נורמטיבית ואינה מספקת לנו מדדים אובייקטיביים שיענו על השאלה שהוצגה בכותרת, האם ניתן להגיע לשלום בתהליך רציונאלי? בדיקת קיום להתפשרות רציונאלית בשלב זה עלינו לחזור ולבדוק את הנחה מספר 3) מחדש. הנחה זו מכילה למעשה את לב לבה של הבעיה - ההתפשרות. ''הסיכוי למציאת פתרון לא אלים לקונפליקט מותנה במציאת פתרון המבוסס על התפשרויות רציונאליות…' עלינו להנהיר - התפשרות מהי, מאחר וההנחה המובלעת היא שללא ההתפשרות אין שלום. הגדרה: ''התפשרות הינה ויתור על נכס בתמורה לקבלת תמורה שוות ערך לנכס שנמסר'' כאשר המסגרת הינה רציונאלית (וזאת אם נתעלם לרגע מהבעיות שהוצגו בדגם הרציונאליות המעשית) ניתן לכמת את ערכו של נכס שמוותרים עליו ואת תמורתו ולקבוע את מידת השוויון ביניהם. משמעות השימוש בהגדרה זו שאכן ''הנכסים'' המועמדים לחילופים ניתנים לכימות. אם מדובר בחילופי שטחים לדוגמה, כיצד ניתן להעריך את הדם שנשפך לכיבוש פיסת אדמה כזו או אחרת? כיצד קובעים אם ערך ''הריבונות'' שווה בחילופי השטחים? כיצד מתמודדים עם הערכים הסימבוליים של ''הנכסים'' העומדים למשא ומתן? האם אותם סימבולים לא ערערו על עצם הקביעה הגלומה בהנחה הראשונה שאין ערך גבוה בחיים מהחיים עצמם? אין אנו יכולים להטיל ספק באפשרות להתפשרות. ההיסטוריה מלאה דוגמאות של סכסוכים שהסתיימו בפשרה שהתקבלה על שני הצדדים, גם לאחר קרבות עקובי דם לאורך דורות (דוגמת מערכת היחסים הנוכחית בין צרפת, גרמניה ובריטניה). השאלה היא מהם תנאי הקיום להתפשרות, והאם כל פשרה הינה בהכרח רציונאלית? הנחת מודל קיומי: רציונאליות ואמוציונאליות כמרכיבים קיומיים המבוי הסתום אליו נקלע הדיון מחייב לשוב על עקבותינו לנקודת המוצא של העבודה, שהתבססה על הנחה מטא-ביולוגית לפיה תכלית לידתו של האדם היא קיומו. הכוונה היא לנסות לבנות מודל שיתמודד גם עם הדוגמאות שהעמידו בספק את האפשרות שהקיום עומד בראש סולם העדיפויות של האדם, ומתוכו להגדיר את מגבלות ההתפשרות. אישיותו של האדם בנויה לספק לו את הכלים להתמודד עם הסכנות הקיומיות. ננסה לבדוק שנים מהכלים העיקריים במכלול אישיות של הפרט: המרכיב הרציונלי והמרכיב הרגשי. המרכיב הרציונלי הינו מנגנון המשא והמתן עם הסביבה שמשמעותו - התפשרות; ויתור על נכסים שחשיבותם משנית לקיום, תמורת נכסים בעלי עדיפות קיומית גבוהה יותר. ההיבט הרציונלי סוקר את מרחב המחיה, ובמסגרת של ''קח ותן'' יוצר את ההתפשרות המאפשרת קיום בסביבה נתונה. הרגש צופה אל מעבר לאופק. הוא שואף לעולם בו מרחב המחיה אינו מכיל סכנות קיומיות. מנגנון ההתפשרות הרגשית אינו מכיר במונח ''ויתור''. הוויתור הרגשי משמעותו דחיית הגשמת המאוויים למועד מאוחר יותר. מצבים בלתי נסבלים מרוככים ע''י הרגש באמצעות התקווה לעתיד טוב יותר, גם אם אין כל בסיס מציאותי לתקווה זו. הרציו מהווה עבורו כלי להשגת מטרותיו - קיום ברמת סיכון נמוכה יותר, כאשר כל התפשרות עם הסביבה על רמה נמוכה יותר אינה אלא התפשרות עם העיתוי ו/או עם המרחב. ''דת'', ''דגל'' הינם מונחים השאובים מעולם הרגש הכולל בתוכו את האידיאות ואת האמונות, המעלות את סף ההתפשרות על צורת הקיום, בתנאים מסוימים, עד שלילת הקיום (''ייהרג ובל יעבור''). שיקול של חיים בצל כניעה יידחקו ע''י שיקולי כבוד; מוות יועדף על פני אובדן הריבונות. לפי מודל זה עולמו של הרגש אינו כולל מונחים של זמן ומרחב. לצורך הדגמה נעזר בדת, המייצגת האופיינית של מעמד עולם הרגש. אין דת טרנסצנדנטית ששפתה אינה מכילה מונחים כ: ''נצח'' או ''העולם הבא'', או ''אחרית הימים''. עולם כזה מוציא את האקספרימנט אל מחוץ לשפתו. האמת שלו היא אחת, נצחית ולעולם אינה עומדת למבחן. ''העולם הרציונאלי'' הינו העולם של המרחב והזמן ואשר בו פועלים חוקי הפיזיקה. עולם הרגש מייצר את התכליות והרציו מארגן אותם בהתאם ליכולתו להגשימם וליכולות הבקרה שלו (עלויות, אמצעים, שיטות לוחות זמנים). במקום שאינו מסוגל להשיג את המטרה בשלמותה, הוא מתפשר עם תנאי הסביבה. ''התפשרות'' אינה קיימת בשפה האקספרסיבית, אך היא כלי חיוני בשפת הרציו. ההנחה של מודל זה, שהמשא והמתן עם העולם החיצוני מנוהל ע''י הרציו, המשמש במו''מ בתפקיד סוכן לעולם הרגש. כאשר קיים איזון פנימי, השרידות והקיום מכתיבים את צורת הפתרונות שהרציו חותר אליהם. כאשר לעולם הרגשי עליונות, קטן מרחב הפעולה של הרציו במגעיו עם המציאות הריאלית. במצבים קיצוניים משתבשים ממדי הזמן והמרחב. דרישה אולטימטיבית כ''שלום עכשיו'', שאינה מביאה בחשבון את תנאי הזמן והמרחב בעולם הפיסיקלי, משמעותה - מלחמה. הדרישה ''משיח עכשיו'' כמוה כוויתור מוחלט על הסוכן הרציונאלי וכביטול טוטלי של הזמן והמרחב הפיסיקליים. בדיקה ראשונית של המודל הקיומי נראה לי שלמודל הקיומי יש יתרונות על פני המודל של ''רציונאליות מעשית'' מהסבות הבאות: משום שהוא מניח כלי אחד להדברות עם המציאות - הכלי הרציונאלי המסוגל להסיק סיבתית מצבים של סיכון קיומי במרחב שניתן לפרש בו את האירועים בצורה סיבתית. משום שהוא מוציא מהשיח את המתרחש בהכרה הפרטית. הגענו לדרך ללא מוצא משום שהיה עלינו לעבור את הסף מן החשיבה הרציונאלית אל המעשה הרציונאלי. במודל הקיומי אין אנו מתעניינים באפיסטמולוגיה. אנו מתבוננים במעשים ובשיח בין הצדדים המעורבים בקונפליקט, כאשר הנחת היסוד היא קיומו של שיח רציונאלי. השאלה המוצגת אינה עוד לגבי השיפוט הרציונאלי של הדרישות במו''מ או של תוצאות המו''מ יחסית לניירות העבודה אלא לגבי מציאת המינוח של המכנים המשותפים במסגרת של שיח רציונאלי. קל יותר להגדיר מצבים המובילים להתפשרות ולשלום מול מצבים טעונים העשויים להידרדר לפעולות איבה. ניתוח רציונאלי מבוקר כנראה יכלול את כל המצבים המאפשרים פתרון לא אלים. במסגרת המודל הקודם היה עלינו להניח אפשרות קיומה של שפה פרטית. האדם משוחח עם עצמו ומגיע למסקנות שיש להם שרשרת סיבתית המותנית במבנה עולמו הפנימי של האדם המחליט. המודל הקיומי אינו שולל את קיומו של העולם הפנימי אך אינו מתעניין בו. עניינו הוא במשא ובמתן בין הצדדים ובמגבלותיו של משא ומתן כזה. ההנחה ש שלום הינו פרי של התפשרות רציונאלית, מקבלת מובן של תקשורת בין צדדים. כאשר שני צדדים מסוכסכים ביניהם על נושא שהוא בעל ערך לשניהם, יש צורך להסכים בראש ובראשונה על ערכו של הנושא, על מרכיביו השונים; אחרת אין על מה להתפשר. בנקודת המוצא של המו''מ ערכם של הנושאים בפלוגתא יכולים להיות בעלי ערכים שונים התלויים במטרות של כל אחד מהצדדים ובציפיותיו מהמו''מ. בסופו של המו''מ, על שני הצדדים להגיע לכלל הסכמה שהמחיר עליו התחייבו אכן הינו שווה ערך להישג. הצגה זו של הדברים מנסה להעניק לרציונאליות - משמעות של שפה. כאשר הרציו מועמס בערכים סימבוליים מעולם הרגש, ניתן לדבר על שפה ענייה יותר, מוגבלת יותר מול שפה עשירה יותר בפתרונות יצירתיים ומוגבלת פחות במטענים סימבוליים. בהצגה הקיצונית - בשפה נעדרת סימבולים, כמעט ולא ניתן שלא להגיע לפשרה. בשפה סימבולית המושג ''פשרה'' לא קיים בכלל. אם שני הצדדים ידברו באותה שפה, או לחילופין תרגום הערכים יהא זהה בשפות השונות, יקל עליהם לשכנע האחד את השני. מאחר ואין מטבע לשונית אחידה במו''מ, השכנוע יעשה או בעזרת טיעונים המובנים לצדדים או בהסכמה על ערכם של הנכסים שיוחלפו ביניהם, כדי לבסס את הפשרה. שפות שונות יובילו בהכרח לנתק שמשמעותו עשויה להיות - פתיחת מעשי איבה. האם ניתן בכלל לדבר באותה שפה? האם ניתן לתרגם ערכים סימבוליים של תרבות אחת לשניה? השאלה מתעוררת גם לגבי עצם החלוקה במודל הקיומי בין עולם הרגש (החוויתי), שהוא בחזקת עולם וירטואלי חסר ממדים של זמן ומרחב (לפחות כך הגדרתי אותו) לעולם הממשי (הרציונאלי) המוגדר במונחי זמן ומרחב ושפועלים בו חוקים פיזיקליים? מהו השיח המתנהל ביניהם? כאמור, לצורך פשטות הצגת המודל, עלינו להבדיל הבדלה מוחלטת בין שפת הרגש - האקספרסיבית לבין שפת הרציו - שהיא הטיעון הסיבתי. הפרדה זו מטילה על הרציו את תפקיד הסוכן המתורגמן, המסוגל להעריך נכוחה את התרגום של ערך סימבולי אקספרסיבי לערך מדיד או בר החלפה, דוגמת החלפת קרקע מולדת בנכס שווה ערך לאותה פיסת אדמה; או מהו מחיר הדמים של הגנה על כבוד לאומי מול ערכו של התחליף המוצע שאינו כרוך באבדן חיים. המונח הבסיסי הקיים בכל שפה שהיא - הוא הקיום. בעיית מיקומו של ''הקיום'' בסולם הערכים של כל אחד מהצדדים הינה בשפתו של ''המודל הקיומי'' - מידת ההעדפה הניתנת לעולם הרגש על הרציו או העדפת עולם הרציו על עולם הרגש. את העדפתם של ערכים אחרים על פני הקיום יפרש המודל בתנאים אלה כהעדפת עולם הרגש על עולם הרציו. אין הכוונה לקבוע שבמשחק הכוחות בין ''הרגש'' ''לרציו'' ההעדפה של כוח אחד על השני הינה קבועה. אני מניח, ויש צורך לאשש הנחה כזאת (לא במסגרת החבור הזה), שההעדפה היא תלוית נסיבות. | |||
| _new_ |
|
|
|
||
| שרידות ואנטי-שרידות |
|||
|
|||
בספרו ''ידיעה אוביקטיבית - גישה אבולוציונית'' (1972) כתב קרל פופר: ''כל הסבר ניתן להסבר נוסף על ידי תיאוריה או השערה בעלת רמת אוניברסליות גבוהה יותר. לא יתכן הסבר שאינו טעון הסבר נוסף''. להסברים שניסחת בתגובה לתגובתי ניתן לתת הסבר אוניברסלי יותר שאותו נתתי, אם גם מאוד בקצרה, בתגובתי הראשונה: 1. בניגוד למה שכתבת במאמרך הראשי, אין לדעתי שקילות בין מושג ''הקיום'' שלך ומושג ''השרידות'' שלי. בתגובתך לתגובתי הוספת ביסוס לטענתי בכך שקשרת את טיעוניך לתוקפנות בעלי חיים אליבא דקונרד לורנץ, ולמושג הרציונליות לגווניו ולמימושיו. 2. אבל מושג השרידות אוניברסלי יותר ונוגע לעצם היש. המושג שרידות הינו רציונלי משום שהוא אבן יסוד בתיאוריה שיש בה שלמות לוגית. 3. כבר כתבתי לך בשעתו בויכוח קודם בינינו שנקודת המוצא שלי היא אונטולוגית ולא אפיסטמולוגית.לדעתי הגישה האונטולוגית אוניברסלית יותר מן הגישה האפיסטמולוגית. תורת היש מניחה את התנאים הבסיסים לאפשרות ההכרה. 4. שני הממדים היסודים של היש הם שרידות ואנטי-שרידות. בממד השרידות מנטרלים איומים, במימד האנטי-שרידות קורסים. 4. שום פירוש של שלום אינו יכול להיות שייך לממד השרידות כי ניטרול איומים משמעו מלחמה. ואם שלום שייך לאנטי-שרידות, דהיינו לקריסה, איש לא יבחר בו אלא מי שויתר על שרידותו, דהיינו: העבדים, המתים וכו'. 5. ביקרת אותי פעמים אחדות על גישתי החד משמעית (''שחור ולבן''). ביקורת זאת נעימה לי שכן מאפייניה של תיאוריה טובה הם פשטות, קשיחות, אוניברסליות, עקביות ועמידה בעקרונות הסימטריה. אני סבור שכזאת היא תיאוריה שלי בעוד שמערכת הטיעונים שלך מסובכים, מבולבלים, ובלתי קשיחים. | |||
| _new_ |
|
|
|
||
| שרידות היא כוח יסוד; מלחמה היא השמדת סימטריה |
|||
|
|||
מכיוון שאיש בפורום לא התיחס לרעיון ''שרידות ואנטי-שרידות'', שניסחתי, גם לא דוד פלד, אגיב לתגובתי ואוסיף היבט בסיסי יותר לתיאוריית השרידות: שרידות היא כוח יסוד המפעיל אנרגיות מסוגים שונים כדי לנטרול איומים, על מנת להתקיים. נטרול איום הוא הפעלת אנרגיה מספיק חזקה על האיום על מנת לשחלפו באנטי-שרידות, דהיינו על מנת לשבור את הסימטריה שלו. זאת שבירת סימטריה מאולצת הנכפית מהחוץ. היא מתרחשת כאשר מתערב גורם חיצוני כלשהו ומשנה את המערכת באופן המשמיד את הסימטריה שלה.השמדה זאת היא מלחמה.במצב של אנטי-שרידות איום מומר לשרידות לא מאיימת. | |||
| _new_ |
|
|
|
||
| לאורי מילשטיין: ברוך שובך, חסרת מאד. |
|||
|
|||
| _new_ |
|
|
|
||
| עדיין לא שבתי, רק ביקור קצר |
|||
|
|||
| _new_ |
|
|
|
||
| אורי מילשטיין: ברוך שובך. |
|||
|
|||
שאלה: אם אנשי אש''ף, כהנא, גוש שלום, יוסי שריד ו''אנשי המערב'' הם כולם לוחמים, היכן ההבדלה המוסרית בין טוב לרע? | |||
| _new_ |
|
|
|
||
| שיפוטים מוסריים קימים בתוך המחנה ולא ביחס |
|||
|
|||
למחנות אחרים. שיפוט מוסרי ביחס לאחרים הוא אמצעי להגביר את המוטיבציה! | |||
| _new_ |
|
|
|
||
| מילשטיין - אתה מאד צודק. שלום הינו אמצעי אחר של |
|||
|
|||
מאבק. המאבק של היום בין הארצות הדמוקרטיות הינו מאבק כלכלי חריף, מאבק על הסחר, על ההגירה , החוקים, השלטון ועמדות כח לאומיות ובינלאומיות ועוד. השאלה שאני שואל אותך - האם מאבקים נוסח זה אין עדיפות ורצויות בעינך על פני מלחמה בפועל שיש בה הרוגים, פצועים, הרס וכדומה??? | |||
| _new_ |
|
|
|
||
| לראובן: ראה תשובתי לקובי ''על הפרדוקס'' |
|||
|
|||
| _new_ |
|
|
|
||
| גם במאבקים כלכליים יש הרוגים: ילדים מתים לאחר |
|||
|
|||
היוולדם בגלל חוסר תרופות ומזון, לדוגמא. עבור התינוק המת אין זה משנה אם הוא מת ממחסור או מרסיס פצצה וגם לא עבור הוריו. הם יצאו למלחמה של ממש כדי לנטרל את האיום הכלכלי על שרידותם. תרבות הוא סגנון של שרידות. הסגנון האמריקאי הוא לא להרוג או להרוג הרבה כמו בהירושימה. | |||
| _new_ |
|
|
|
||
| מילשטיין מסכים, אך כנראה לא הבנתי ולכן לא מקבל את |
|||
|
|||
את ההתיחסות לארה''ב. ההסטוריה שלהם - פנימה (ביחס לזכויות האזרח) וכלפי חוץ הנה הסטוריה רווית דמים, אכזריות ואנוכיות The Ugly Amrican | |||
| _new_ |
|
|
|
||
| ההיסטוריה של כל העמים רוויית הדמים ובייחוד |
|||
|
|||
ההיסטוריה של עמים שהגיעו לרווחה, כמו הדנים הבלגים וההולנדים שהם מגדולי מבקרינו היום. | |||
| _new_ |
|
|
|
||
| לאורי מילשטיין:ברוך שובך. ולעניין סוגית השלום |
|||
|
|||
נראה לי, מהמקורות וגם מדבריך שהשלום הוא אנרגיה של מלחמה אבל בפן השקט שלה. החזון האוטופי של הנביא ישעיהו:''וגר זאב עם כבש ונמר עם גדי ירבץ ועגל וכפיר ומריא יחדיו ונער קטן נוהג בם: ופרה ודב תרעינה יחדיו ירבצו ילדיהן ואריה כבקר יאכל תבן: ושעשע יונק על חור פתן ועל מאורת צפעוני גמול ידו הדה''.(ישעיה פרק י''א פסוקים ו-ח) אינו אלא משלי חכמים וחידותם. וכדברי הרמב''ם וזה תורף דבריו בערך, ולא יעלה על הדעת שחיות אלו יגורו זה אצל זה אלא שאלו משלים על האומות וכו' (סוף הלכות מלכים בענין אחרית הימים). מכל אלו נמצאנו למדים שנסיון להראות סימני פיוסים על מנת לקנות הסכמה של האויב ינחל כשלון חרוץ ולו בגלל הסיבה שהתרפסות מראה חולשה. נכון ששלום עושים מעמדה של כח אבל אל לנו לשכוח שגם להכנה לשלום יש חוקים. כמו שנאמר בספר דברים: ''כי תקרא אל עיר להלחם אליה וקראת אליה לשלום''.הרי זה פאראדוקס מיניה וביה. אם נלחמים למה שלום ואם עושים שלום למה נלחמים? אלא שלום אינו דבר פאסיבי אלא אקטיבי. נלחמים על שלום, שומרים על שלום,ודואגים שכל מי שמפריע לשלום יבין את ההשלכות של הפרעה זו ו''עושים לו את המות'' עד שיבין. הרי סתירה. נמצאנו למדים שעל מנת להביא שלום צריך הרבה כח וסייעתא דשמיא, בלעדי אלו המרכיבים זה פשוט לא ילך. בזמנו, עליו השלום, יצחק רבין אמר ''שלום עושים עם אויבים''. גם באמירה זו טמונה תפיסה שהאויבים נשארים אויבים ואולי גם ייתכן שלום אבל הם לא ייהפכו לאוהבים. זהירות וכח, מדיניות ענישה חייבים מכורח המציאות להשאר בעינם כמו שמדיניות הרתעה חייבת להיות מרכיב חשוב בהכנה לשלום. כל חריגה תביא בעקבותיה תגובה חריפה מאד ואי אפשר לומר שבגלל ''דבר קטן כזה'' נתחיל מלחמה עולמית. יראו האויבים וייראו! עוד נדבר. | |||
| _new_ |
|
|
|
||
| שלום משמעו ניטרול קל של איומים |
|||
|
|||
שלום משמעו: ניטרול קל של איומים עלינו. שרידות היא כוח המפעיל שדות רבים של אנרגיה: אסטרטגית-צבאית, מדינית, מפלגתית, מדעית וכו'. שדות אנרגיה אלה מיועדים לנטרל איומים מסוגים שונים וגם איומים מצד אויב לאומי-מדיני-דתי חיצוני. כדי לנטרל בקלות איומים דהיינו להגיע לשלום יש להכין מאגרי אנרגיה מכל הסוגים. | |||
| _new_ |
|
|
|
||
| אורי ידידי: אז אנחנו מסכימים בקשר לאנרגית השלום. |
|||
|
|||
ועל דרך ההלצה בא נעביר את כל נושא שיחות השלום לשר האנרגיה. מה אתה אומר? אולי שר התשתיות. טוב..מפרס לא יצא כלום בינתיים.שינסו אנרגיה חיובית ושאר תרופות מספר הרפואות של הומיאופטיה..אולי.מה? | |||
| _new_ |
|
|
|
||
| אנרגיית השלום היתה היתה אמצעי לתפוס את |
|||
|
|||
השלטון בישראל למשך כמה שנים, ולהבטיח את טובות ההנאה לקבוצות השררה לעוד כמה שנים, כאשר התברר לרבין-פרס-ביילין שאינם מסוגלים לחסל את האינתיפאדה הראשונה ואת החיזבאללה בדרום לבנון. על כמה שנות שלטונם ''על כולנו במחיר החיים לשלם'' (רחל בשירה ''יונתן'') | |||
| _new_ |
|
|
|
||
| אורי ידידי: לא התכוונתי אנרגיית שלום במובן השלילי |
|||
|
|||
כזו שמסאבת את כל נושא קיום המדינה. מה שהתכוונתי הוא אנרגיה המעידה על כח ועמדה של בעל הבית, סוברניות, שליטה וכו'. מצב כזה ''משחרר'' אנרגיה שמצידנו היא חיובית ומצידם יכולה להיות שלילית אבל במצב בשטח הוא נורמלי. עובדים,יוצרים,יש תפוקה חיובית וכוון של תיקון העולם. על דרך משל רמזור אדום אמנם מגביל אבל עם כל ה''עצבים'' שהוא מביא לזה ש''לא מבין'' למה דוקא הוא חייב ל''התקע'' ברמזור האדום ולא זה מהצד. ואם כבר ברמזורים וברמזים עסקינן, יש מדינות,כמו קנדה וערים ביונייטד סטייטס המתירות פניה ימינה אפילו באדום (כל עוד שאין הולכי רגל במעבר החציה. לעולם לא תהיה פניה שמאלה מותרת אפילו כשאין הולכים במעבר החציה. נמצאנו למדים שלפנות ימינה מותר ולפנות שמאלה אסור בכל מצב אלא אם כן יש חץ או תמרור המתיר פניה כזו.(צריך להסביר את זה לביילין..) מהפיקנטריה הנ''ל,אני חוזר לעניין של אנרגיית השלום. אני לומד את הפסוק בתחילת פרשת בחוקותי (סוף ספר ויקרא: ''וחרב לא תעבור בארצכם וישבתם על הארץ לבטח''. חזון אחרית הימים שכזה הרי ממחיש את המצב האוטופי הזה שבו אין אפילו איום של חרב בארץ ומכל שכן מלחמה. והשתא דאתינא להכי,אוסיף קצת מיסטיקה גם כן. הרי לך מדת הרחמים במלחמתה במידת הדין שהיא לא מראה סימני חולשה ,להיפך,גוברת מידת הרחמים על מידת הדין. נמצאת למד שלמידת הרחמים צריך להיות כח כדי לגבור על מידת הדין ולא ל''התפייס'' עם מידת הדין. ומה שאמרתי אנרגית של שלום היא חוזק של שלום ולא פיוס של שלום דהיינו שהשלום אינו מושג פאסיבי. עוד נדבר. | |||
| _new_ |
|
|
|
||
| הפרדוכס של אנרגיית השלום |
|||
|
|||
באנרגיית השלום מתקיים פרדוכס: אם אינך כופה שלום על אויבך הוא יזום מלחמה. ואם, לעומת זאת, אתה כופה שלום על אויבך אתה יוזם את המלחמה. בשני מצבי שלום אלה מתקיימת מלחמה. לפיכך מוטב לוותר על המושג המשיחי (שלום) ולעסוק במושגים ריאליים. | |||
| _new_ |
|
|
|
||
| אורי: כלומר, כושר הרתעה מעולה והבנת המפה לאשורה |
|||
|
|||
ולדעת עם מי ועם מה יש לנו עסק. חבל שאנחנו לא עושים ''חברותא'' לדון בסוגיות האלו.ממש מאלף. כי מי שמבין שהחלום האוטופי של השלום הוא ממש בלתי נתפס,בפרט בתובנות של ממשיות השלום,מניעיו,גרורותיו ושובליו למיניהם,לא יתפוס שבכדי לשבת במנוחה צריך להבין את הווית הצבא ברמה הגבוהה ביותר. עוד נדבר.. | |||
| _new_ |
|
|
|
||
| אכן כן! |
|||
|
|||
| _new_ |
|
 |  |
| מערכת פורום ארץ הצבי אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים. |
© פורום ארץ הצבי