  
  
  
|
 |
|
||
  איזה עם מקים מדינה משותפת עם האוייב? |
|||
|
|||
על איזה בסיס של ערכים, הסכמות ויעדים תוקם מדינה כזאת? שלום לא עושים עם אוייבים! שלום עושים עם אוייבים לשעבר שרוצים להשלים!!! הפלסטינים לא רואים את השלום ממטר, כל מה שהם רוצים זה כמה שיותר שטח מישראל. ואחרי זה יבוא שוב המבול וחוזר חלילה. הדיבור על ''מדינה דו-לאומית'' הוא חלק מטקטיקת הלוחמה הפסיכולוגית של הפלסטינים. הם מעריכים שיותר דיבורים על מדינה דו-לאומית ייצר יותר לחץ לויתורים ישראליים משום שיותר ישראלים יפחדו מהאפשרו הרעה וירצו לקדם אפשרות טובה יותר, לכאורה, ולסגת. ומסתבר שהפלסטינים צודקים בטקטיקה שלהם. השמאל הקיצוני הרים את דגל המדינה הדו-לאומית, מיעוטם מתוך אמונה אמיתית שזהו הפתרון (שמסתדר להם גם עם התפיסה הקומינסטית שלהם שמדינה היא מכשיר בלבד לבצר את מעמד הפועלים), אבל רוב אנשי השמאל היותר מתונים והציונים מרגישים מאויימים, ולכן מתגייסים יותר לנסיגה, בהסכמה או חד-צדדית, לגבולות 67' (תוואי הגדר הוא בעצם מעשית, עם תיקונים קלים, של קו הפסקת האש 1949). גם בימין השורשי יש מיעוט שמוותר ומדבר על מדינה יהודית עם עוד מיליון וחצי-שני מיליון ערבים בתוכה, אבל הם אינם נותנים הסבר מספק מה יהיה מעמדם של הערבים שיסופחו למדינה. חלקם מנסים להסביר שיוקמו פדרציות מרחביות חצי-עצמאיות על בסיס הפריסת העירונית ביו''ש ובכך ישראל תוכל לעקוף את הצורך לאזרחם באופן מלא. כמובן שזה קישקוש, ולו רק משום העובדה שהסדר כזה דורש את הסכמת הערבים ואחר כך את שיתוף הפעולה שלהם עם ישראל. לצערי איני רואה שום פתרון ממשי לסכסוך לא בנסיגה לגבולות 67' ולא בהישארות ביו''ש או בחלקה. פשוט אין לנו פרטנר לשלום - הפלסטינים לא יכולים ולא רוצים לעשות שלום, להשלים עם קיומה של ישראל, הישות הלא-אסלאמית היחידה במזרח התיכון האסלאמי. אבל גם אילו רצו הם לא היו יכולים, בשל הפיצול השיבטי-תרבותי בתוכם, ובשל התנגדות רוב העולם הערבי. אבו מאזן מייצג חבורה קטנה יחסית מתוך אש''פ. יש לו אופוזיציה פנימית ויש לו אופוזיציה חיצונית גדולה וחזקה ממנו - החמאס והג'יהאד האיסלאמי ועוד 14 ארגוני טרור (עד כה). וכמובן סיוע חוץ של אל-קעידה ועוד כמה ארגוני טרור אסלאמיים מהמרחב הערבי. אבל לא רק בגלל זה אבו מאזן לא יכול להתקדם לפשרה עם ישראל, הסיבה העיקרית היא שאבו מאזן לא רוצה בשלום ולא רוצה להכיר בזכותה של ישראל להתקיים (להבדיל מהאמירה שהם מכירים בקיומה של ישראל בפועל כעובדה שנכפתה עליהם). הכרה בזכות ישראל להתקיים כמדינת העם היהודי משמעותה הפסקת הסכסוך ומחיקת ''אסטרטגיית תורת השלבים לחיסולה של הישות הציונית''. שום פלסטיני לא מוכן, לא רוצה ולא יכול להגיע למקום הזה. גם מה שנקרא ''היוזמה הסעודית'' לא מביא אותנו לחיסול הסכסוך, אלא רק לקידום בתוכנית אש''פ להדיפת היהודים לכיוון הים, בלי שום בטחונות להכרה במדינת ישראל ולהשלמה איתה. צר לי לומר שעד היום רובנו לא מכירים אתהאוייב ואת מהות הסכסוך ואנחנו מתנהגים כמובסים, כחלשים, כאשמים. וכשכבר כבשנו שטחים חיכינו לטלפון, במקום לספח אותם ולמנוע את חזרת הערבים שברחו אל מעבר לירדן (מעניין שדווקא אז מפ''ם והקומוניסטים היו נגד מדיניות ''הגשרים הפתוחים'' שאיפשרה לבורחים הערבים לשוב ליו''ש). אנחנו לקחנו לערבים את תפקידם, והגשנו להם על מגש הכסף את זכויות המנצחים. אינני זוכר כעת שום מדינה שניצחה במלחמות, אבל מיד התחננה מהאויב שלה לעשות שלום עטוף בשלמונים כי אחרת יהיה לה גדוע יותר, והצד המפסיד מכריז שהוא רוצה הכל או לא כלום ועד אז שנתבשל במיץ הטרור שלו. עד היום נוהגים אצלנו הכסילים לומר פעם אחר פעם ש''עכשיו זה הרגע האחרון שאנחנו יכולים לעשות שלום, כי אחר כך כבר לא יהיה יותר סיכוי''. הערבים יושבים מנגד וצוחקים. נקודת המפנה העיקרית הראשונה ביחסים פת'ח – ישראל, לדעתי, היא התקופה של 1970 - 1974. אז תנועת הטרור הערבית פלסטינית ששימשה חיל החלוץ של מדינות ערב במלחמה נגד ישראל מ-1965 שידרגה את עצמה לחיל שחרור של עם פלסטיני וגיבשה את האסטרטגיה ל''המשך המאבק'', על בסיס המוצא הגיאוגרפי של הנתינים הערביים. הטבח של ''ספטמבר השחור'' (שיאו בספטמבר 1970) ניתק את הפת'ח / אש''ף מהעטינים של מדינה בסיס ערבית צמודה לישראל. הפת'ח בנה את כוחו בלבנון, שהיתה מדינה לא-מדינה. ב-1974 הגדירו ערפאת ואבו מאזן את התוכנית האסטרטגיית להשמדת ה'ישות הציונית' במסמך שנקרא ''תורת השלבים''. המסמך קובע את דרך הפעולה למחיקת ישראל ולהקמת ישות ערבית אסלאמית בכל פלסטין מהים למדבר. התוכנית שילבה פעילות טרור ולראשונה הגדירה גם יעדים מדיניים והסברתיים במטרה להיכנס לפוליטיקה הבינ''ל. לגבי הטרור קבעה הנהגת הפת'ח שיש לארגון זכות מוסרית לפגוע בכוח בכל יהודי כדי לשרת את המטרה: להפחיד ולהשמיד את היהודים בישראל. בחלק המדיני התקבלו החלטות שהתוו את הדרך לכניסה לרב-שיח המדיני ויש לומר שהם הצליחו והניעו: א. דה-לגיטימציה של ישראל; פעולות כמו: ''החלטת או''ם ''הציונות היא גזענות'', 1976), ועידת דרבן הראשונה 2001 שנשדדה ודנה רק ב''סוגיית פלסטין''. ועוד פעילויות בסברתיות, תרבותיות ברחבי העולם המערבי. ב. לבניית היסטוריה חדשה וחלופית לארץ ישראל, לעם היהודי (שלילת קיומו של העם היהודי) ול''עם הפלסטיני'' (רוורס אינג'נירינג - העם הפלסטיני קיים מזה 10,000 שנים וחי בארץ לאורך כל השנים מאז ועד היום). חדירה לאקדמיה המערבית, בעיקר בארה''ב, והכנסת התכנים החדשים למערכות הלימוד בעיקר בפקולטות למדעי המדינה, היסטוריה של המזרח התיכון, לימודי אסלאם וערבים וכו'. לתוך המערבולת הזאת של ''ההיסטוריונים החדשים'', שחידשו בעיקר באידיאולוגיה ממנה הם יצאו ובפרשנות עכשווית של אירועי עבר נגררו כמה היסטוריונים מאוניברסיטת תל אביב/חיפה (שמחה פלפן, אילן פפה, אבי שליים שנפלטו לחו''ל ובני מוריס שברא את הכינוי הספיק מאז לתקן את דרכו וכמובן שלמה זנד שהצטרף כבר בשלהי תקופת ה''הסטוריונים החדשים'' וכתב יותר פמפלט אידיאולוגי אישי ברוח תנועת ''מצפן'' מאשר עבודות חקר היסטוריות) וכמה אוניברסיטאות מובילות במערב, בעיקר בארה''ב (ידועים לשימצה הזוג . ג. שידרוג מעמד הפת'ח בעולם וראייתו כמייצג את הפלסטינים וכניסת נציגיו למנגנונים מדיניים עולמיים בעיקר תחת כנפי האו''ם. ד. הישענות על קואליציות המדינות הערביות ומדינות ''העולם השלישי'' כבעלי ברית למלחמה מדינית ותועמולתית נגד ישראל ומאמץ להכניס לקבוצה הזאת כמה שיותר מדינות מערביות. ה. ניהול משא ומתן עם ישראל במטרה למצות את הויתורים המדיניים, להשיג בצורה ישירה את המקסימום הניתן עד המשא ומתן שיבוא אחריו, ותוך שילוב הטרור בזמן ובמקום שזה יהיה אינטרס פת''חי. בינתיים נוספו לפת''ח ארגוני טרור שפועלים מחוץ למטרייה שלו, והמדיניות שלהם היא ללכת על הקו הטרוריסטיולא המדיני. אפשר לראות שהעקרונות האלה נמשכים עד היום. אין לאש''פ כוונה להכיר בזכות קיומה של ישראל ומנגד הם תובעים בעלות על השטחים הישראלים (הביטוי המעשי הבולט ביותר היא עמידה על קיום ''זכות השיבה'' ותביעה שישראל לא תהיה 'מדינת העם היהודי'' אלא ''מדינת כל אזרחיה''). מה על ישראל לעשות? ה''אביב הערבי'' טרם נגמר. קרוב לודאי שהוא יימשך עוד שנים, גם כאשר הקרבות הקשים יתחלפו למאבקי כוח מינוריים יותר. אבל המזרח התיכון לא יהיה כמו זה שהיה לפני ''האביב הערבי''. ''העמים הערביים'', הסורי, העיראק, הלובי ובקרוב הירדני התפרקו והם משאירים חלל ריק. הערבים חזרו לנקודת ההתחלה של שבטים, עדות דתיות וקואליציות מזדמנות. השיעים בלבנון הולכים עם העלאווים בסוריה, כנגד הסונים בסוריה (ובלבנון); הסונים בסוריה מקבלים סיוע מהאסלאם הווהאבי (סעודיה והמפרציות); איראן חיזקה את הברית עם ההנהגה העיראקית שעיקרה היא שיעית, וסעודיה כמובן מסייעת לסונים בעיראק; מכאן שהסונים בעיראק גם הם מסייעים לסונים בסוריה; הנוצרים האשורים שנותרו בסוריה חברו לנוצרים המרונים. הנוצרים מרגישים חוסר ביטחון משני הצדדים הנלחמים בסוריה. האשורים חברו גם למיעוט הארמני ששונאים את המורדים הסונים, כי המורדים הסונים נתמכים ע''י תורכיה. והרי הארמנים שונאים את התורכים ולא לחינם; הכורדים בעיראק שפועלים כמעט כמדינה עצמאית חברו לכורדים בסוריה, שיושבים בצפון-מזרח המדינה ובצמוד לאחיהם בעיראק. מי יודע? אולי הם יכריזו על מדינה כורדית בעתיד הנראה לעין?; אסד ניהל טבח בסונים שיושבים בערי החוף בסוריה שנמצאים במרחב העלאווי, כנראהמתוך כוונה להבטיח לעצמו מקלט במידה ולא יוכל להמשיך לשלוט בדמשק, ויהיה חייב לברוח לעירו קרדחה שבהרי אנסריה שבמקביל לחוף הסורי; בירדן מתארגנים התנועות הפלסטיניות שמהווים כבר קרוב ל-80% מאזרחי ירדן למאבק להשגת זכויותיהם. כבר היום עבדאללה מרגיש את האדמה מתחממת וארה''ב וישראל נותנים לו חיבוק דוב שוב, כמו ב-1970; הרוב בבחריין הוא שיעי אבל השלטון הוא סוני ומוגן בחסותה של סעודיה. בסעודיה יש מיעוט שיעי גדול שמחכה לרגע שיוכל להרים ראש בעזרתה של איראן; לוב מורכבת מ-150 שבטים מסוגים שונים: שיבטי ערבים שונים בחוף, ושבטים אפריקאים במרכז ובדרום. המאבקים חוצים קבוצות שבטים. אז אתה מציע עכשיו שישראל תיסוג לגבולות 67' ותחזיק ''גושי התנחלויות''? למה? לעורר את האלימות הנצברת במדינות ערב ולתעל אפילו את חלקה ליו''ש? לדעתי עלינו לנהוג בדיוק להיפך. לדבר עם אבו מאזן כאילו אנחנו רוצים להתקדם איתו לשלום (אפילו שברור לנו שזאת לא כוונתו של אבו מאזן), למשוך את הזמן, לייצר סטגנציה מול הפלסטינים. ושיעשו הם באו''ם מה שהם רוצים. העיקר שנמשיך לדבר שלום ונתכונן למלחמה. כי היא תבוא. במקום לבנות גדר מסביב ליו''ש הפלסטינית, ראוי לבנות גדר לאורך נהר הירדן. כי ירדן תהיה במוקדם או במאוחר מדינה ערבית פלסטינית, חלק מארץ פלסטיין, שתכיל את אזרחיה הפלסטינים ותבנה מוסדות פלסטינים. והגבול צריך במרכז פלשתינה, הוא נהר הירדן. ישראל תהיה בין הנהר לים. אנחנו נוכל להגיע למצב הזה כש''האביב הערבי'' יבשיל בירדן, הפלסטינים ישתלטו ויקימו שם ממשלה. יתכן שהדבר יעורר את לוחמי הפת''ח ביו''ש לחדש את הטרור. בודאי שארגוני הטרור מחמאס ודרומה יחזרו ויפעלו ואנחנו נהיה חייבים להחזיר מלחמה. במלחמה הזאת נצטרך להשתלט מחדש על כל יו''ש תוך טיהור האזור מקיני מחבלים (שרובם בודאי יספיקו כבר לברוח למדינתם בירדן). סביר שרוב האוכלוסיה תעדיף גם היא לברוח במהלך המלחמה או להגר אחריה. ישראל צריכה לעודד את התהליך הזה אך לא לכפות אותו על אזרחים. יתכן שבמקומות מסויימים ניאלץ להזיז אוכלוסיות למקומות חלופיים, כמו למשל ממזרח ירושלים שחלק גדול מאוכלוסיה הערבים הם מהגרים חדשים שהגיעו לשם ב-30 השנים האחרונות. לדעתי המטרה צריכה להיות הקמת שתי מדינות – האחת ליהודים הפלסטינים והשניה לערבים הפלסטינים. ישראל תהיה מדינת היהודים, וירדן תהיה מדינת הערבים. היהודים וערביי ישראל 49' יהיו אזרחי ישראל. ערביי יו''ש שעדיין יישארו בישראל יהיו אזרחי ירדן ותושבי ישראל. כלומר, הם יהיו חופשיים לעסוק בכל דבר חוקי, אבל את הצבעתם הם יעשו במדינת ירדן. בצורה כזאת נוכל לנטרל את ''האיום הדמוגרפי''. יתכן בהחלט שתימצא דרך שגם ערביי 48' יצביעו לפרלמנט בעמאן ולא לכנסת בירושלים. | |||
| _new_ |
 |
|
|
||
| איזה עם מקים מדינה משותפת עם האוייב? |
|||
|
|||
יש בדבריך יותר מאווים מאשר עובדות. המצב הבינלאומי, לפחות ב-3 השנים הבאות לא יאפשרו לישראל לחמוק כליל מצעדים ביו''ש שייצרו איזו שהיא יישות פלשתינאית מוכרת וחברה באו''ם. לגבי העתיד בירדן זו משאת נפש אך ללא שום בסיס. איני חושב שערביי יו''ש ירצו להצטרף לירדן. אולי להשתלט עליה. כמו-כן איני רואה, לפי המנטליות הערבית המצוייה, שערביי ירדן מקבלים את ערביי יו''ש כשווים . הצעד החד צדדי שאני מציע יקבע עובדות שהעולם לא יוכל להתעלם מהן כצעד רציני לקראת הסדר הגיוני ומציאותי. | |||
| _new_ |
|
 |  |
| מערכת פורום ארץ הצבי אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים. |
© פורום ארץ הצבי