|
מערכת ההשכלה הגבוהה בישראל לא שוקעת. יש לה תקציבים ראויים לפרוח. בחלק מהמקומות ההתנהלות באוניברסיטאות אינה תקינה וצריכים מנהלים ראויים ולאו דווקא פרופסורים מן המניין למשהו (למדו את זה גם באונ' חיפה שמינו את איש העסקים עמוס שפירא לנשיא). אין הדבר סותר את הצורך להגדיל את תקציב המחקר התיאורטי והמעשי באוניברסיטאות בין אם מתקציב המדינה (כשהמדינה תהיה חלק מבעלת הזיכיונות של הפיתוחים וההמצאות) ואם מתקציב חברות כלכליות (שהן תהיינה חלק מבעלות על רווחים מפירות המחקר). אפשר להגדיר כללי התנהלות מחייבים בחוק. כמובן שלא צריך לסמוך רק על תרומות ומבצעי גיוס כספים. לישראל יש פוטנציאל גדול של סטארט-אפים מדעיים (ולא רק בתחום המחשב) וישראל בהחלט יכולה להיות הראשונה שמקימה מרכזים מדעיים למחקר ולפיתוח, מרכזי מדע יישומי ומחקרי שפועלים יחדיו ומהווים את חזית הקידמה המדעית והטכנולוגית בעולם.
לגבי האקדמאים היורדים מהארץ, הללו תמיד היו קיימים. שאלת היקף היורדים רלוונטית לגודל האוכלוסיה, מספר הסטודנטים היחסי בה ויכולות המשק והאקדמיה לקלוט אותם עם קבלת התואר. כיום מספרם היחסי של הסטודנטים בישראל עלה וישראל הפכה ליצרנית האקדמאים הגדולה יחסית בעולם. אם ישראל לא תמצא דרך לעודד הקמת חברות מחקר ופיתוח סטארט-אפים מדעיים שיהפכו לתעשיות אז תמיד יימצאו אלה שינדדו לחו''ל. לכן צריך למצוא דרך, כמו פרוייקט הממשלתי להחזרת אקדמאים שהחל ב-2010 והאט את פעילותו לאחרונה בשל היעדר משאבים בתקציב. הפרוייקט החזיר לארץ למעלה מ-200 אקדמאים יורדים. מספר זניח ביותר. הקמת חברות מחקר, יישום וייצור באמצעות שילוב של הממשלה, התעשייה והאקדמיה היא הדרך הנכונה לשמור את רוב האקדמאים בארץ.
לגבי פרס הנובל בכימיה, אריק ורשל הוא ציוני בנפשו, והוא לא קודם במכון וויצמן לפי יכולותיו ולכן עשה נכון כשהלך לחפש את עתידו בחו''ל. אריה ורשל לא הכפיש לרגע את ישראל ולהיפך אפילו החמיא לה. את תחילת מחקרו, מידול קיפול החלבונים,עליו זכה עם פרופ' מיכאל לויט ומרטין קרפלוס הוא עשה בישראל. אבי תורת התיאוריה שעליה הם זכו בפרס היה פרופ' שניאור ליפסון ז''ל שמת לפני כמה שנים, ואם היה חי אז הוא הישראלי המלא, היה בין מקבלי הפרס. פרופ' אריה ורשל ופרופ' מיכאל לויט החלו את שיתוף הפעולה המדעי שלהם במכון ויצמן למדע כאשר ורשל היה סטודנט לתואר שלישי במכון, בסוף שנות ה-60 של המאה ה-20. שניהם עבדו עם פרופ' שניאור ליפסון המנוח במחלקה לפיסיקה כימית. מייקל לויט היה ראש המחלקה לכימיה במכון וויצמן 8 שנים במהלך שנות ה-80, ושם עשה את רוב מחקרו בעניין. מאז הוא מגיע לארץ בכל שנה לענייני הוראה ומחקר. אליהם הצטרף השלישי, פרופ' מרטין קרפלוס, עוד יהודי, שעשה שנת שבתון במכון וויצמן ועסק בתיאוריה הזאת גם שם. בכל זאת האסכולה שעליה זכו שלושת היהודים בפרס נולדה באקדמיה הישראלית. אבל לכל הרוחות, מה חשובה האמת אם אפשר לא לכתוב אותה? |
כן, יש עתיד, אבל לא זה של יאיר לפיד
