  
  
  
|
 |
|
||
  למיכאל: ההונאה הקונקרטית שבתרבות אוסלו |
|||
|
|||
גם הפסאודו אינטלקטואלים שהשתמשו ומשתמשים בצחות לשונם וכתיבתם כדי להפיץ את בשורת אוסלו ושלום עכשיו לנצח, מבקשים לשרוד. הרי אין הם בוגדים במודע בעמם ובמולדתם, וכפי שכתב מיכאל גם אינם טיפשים מן הממוצע. מדוע אם כן, הם גייסו ועדיין מגייסים את אונם הרטורי למען משיחיות השקר של אוסלו? משום שהם מאמינים כי מערכת הביטחון הישראלית כל כך חזקה עד שהיא מסוגלת ליטול את סיכון אוסלו מבלי לסכן את מדינת ישראל ומבלי לגרום לקורבנות רבים מקרב הישראלים. אמונה זאת יסודה בהונאה הקונקרטית המניעה את הסכם אוסלו. ניתוח פאתולוגי של תהליך אוסלו מלמד שהניע אותו קריסת מערכת הביטחון במלחמת יום הכיפורים במלחמת לבנון ודרום לבנון ובאינתיפאדה הראשונה. איך הפכה הקריסה הזאת לעוצמה-מגבה-סיכון? התהליך מורכב מערכת שקרים והונאות של ראשי מערכת הביטחון שבקשו להתחמק מאחריות וממסקנות אישיות על כשלונותיהם ומחדליהם. שני האישים המרכזים במסכת שקרים והונאות אלה הם יצחק רבין ואהוד ברק - גם רמטכ''לים כושלים שבקשו להסתיר את כישלונותיהם, גם ראשי ממשלות וגם שרי הביטחון שבקשו להפוך את קריסת מערכת הביטחון שהם היו אחראים לה , להישג היסטורי: סיום הסכסוך עם הפלסטינים. אם הם היו משיגים את מטרתם היו נמחקים מן הזיכרון הלאומי העתידי, מעשי הכסילות הביטחוניים שלהם. בגידת אינטלקטואלים מסוג הפרופסורים זאב שטרנהל, עמנואל סיוון, איתמר רבינוביץ אניטה שפירא,ברוורמן, ודומיהם לא היתה רק בכך שהם העמידו את מיומנותם הלשונית לרשותם של רבין וברק ונגרריהם, אלא בכך שהם לא השקיעו אנרגיה אינטלקטואלית להבין את הווית הצבא והמלחמה ואת המציאות האמיתית של מערכת הביטחון. מחדל אישי זה של ראשי האוניברסיטאות בארץ צימח דור של בעלי תארים אוניברסיטאיים שאינם מבינים מה מתרחש בישראל.המניפולטורים שביניהם היו לדור ההמשך באוניברסיטאות. כך סייעו האינטלקטואלים הבוגדים לא רק להסכם אוסלו אלא גם הפכו את הפקולטאות למדעי הרוח והחברה באוניברסיטאות הישראליות לכור היתוך לקרנפים. זהו נזק בלתי הפיך וניתן לתקנו במקצת על ידי הקמת מערכת אקדמית חדשה בישראל. זה לא יעשה. | |||
| _new_ |
 |
|
|
||
| לאורי -קלעת! גניאולוגיית השגב, התעלמות וההתקרנפות |
|||
|
|||
אכן, כגישתך, צורך ההישרדות האישית פעל כאן פעולתו, ואוסיף ברוח גישתך כי הדבר התגבר ביתר שאת בגלל הכשלון הקטלני בפועל. נושא ההשרדות האישית אינו תלוי כל העת במוקד הכרתנו, אלא במיוחד קופץ מרקע ההכרה למוקד שימת הלב והמוטרדות האישית הגבוהה, נוכח כשלונות גדולים. ומדוע האינטלקטואלים מתעלמים מנושא ההוויה הצבאית, שהיא במרכז חיינו? והרי הסקרנות האינטלקטואלית הינה מאפיין חשוב של בעלי אוריינטציה אקדמית? אז לו רק בגלל סקרנות טהורה, אם לא למטרה אחרת. דומה שיש כאן הדחקה והוצאת תחום שלם מחוץ לטווח מה שראוי להבחן על ידי הרוח. ומדוע ההתעלמות? בדיוק הדבר שציינת - הכשלון בתחום זה. אינטלקטואלים הינם תכופות אנשים רגישים בתבונתם ובעלי אינטואיציות מהירות, וסביר שאף אם פרט זה או אחר ניסתר מהם, הרי שיכלו לחוש בכשלון אותו אתה חושף בעבודה ממושכת וקשה לפרטי פרטיו. כך, גם אם לא ידעו באופן מלא את פרטי הכשלון, הרי יכלו לפחות לחוש בחושיהם החדים באווירת ההונאה והבלוף, ומוחם והאינטואיציות שיגרו להם התראות בסגנון -יש כאן איזו בעיית ענק והונאת ענק. אז אם כך הדבר, שומר נפשו (האינטלקטואל, שגם הוא, לא פחות מאיש המערכת, מעוניין לשרוד) המריח שמשהו כאן רקוב עד למאוד, נוקט במדיניות שלושת הקופים: לא רואה, לא שומע, ולכן גם לא בעמדה ''לדבר''. ובורח כמפני אש מכל אינפורמציה בנושא: ''יש לו הרי משפחה לפרנס, וגם הישקיע בתחומו את עיקר חייו, ומדוע לסכן כל זאת''? יוצא שאינטלקטואל השררה, לא רק מעמיד את כלי עבודתו המצויינים לרשותה, אלא נזהר כאש לא להתעסק ולשאול שאלות מיותרות סביב בעיות העשויות למלכד את שרידותו. כאן הוא עשוי להפעיל מדיניות הדחקה ואי עיסוק בתחום שלם, ולמרבית האבסורד, תחום חשוב ביותר, דהיינו כזה שהסקרנות והחקר הטבעי ננעלים עליו באופן ספונטני: תחום הבטחון. האם הדחקת תחום זה הינה הסיבה לתנועה מנוגדת כלפי מגמה הפוכה - פציפיזם, שאינו כלל עניין ריאלי המשרת את בוחן המציאות? כך, עקב התעלמות שרידותית, צומח לו תחום שגב מנותק, המנותק מבעיות ממשיות. זה המפחד לשאול שאלות (ויש סיבות מצויינות לפחד) יוצר מרחב הכרה מלאכותי ונשגב, מציב מטלות ופרוייקטים מלאכותיים, ושואל שאלות מנותקות, ומבחין הבחנות מושגיות מיותרות. זהו האקדמיזם העקר במיטב רהבו הרע לתפארת. כך צומח לו ידע מנותק מממשות, המעסיק חוקרים והוגים רבים, ומגייס תקציבים לשרותו. וההתקרנפות - עיקרה בכך שהאינטלקטואל מודע היטב להוויתו הפנימית, שהרי הוא מנטר ברמת מטה-מודעות -רמת ביקורת הכרתית ברמה אחת מעל המתרחש בהכרה - את המתרחש בהכרתו ואת תפניות ההכרה, למשל תפנית בכוון של התעלמות. כך, הוא יודע במודע - שלא תמיד בדומה לתלמידיו הצעירים - העשויים אמנם להיות ציניקנים ומקורנפים, אך גם עוורים למתרחש - שהוא עוסק כאן בפרוש בזנות רוחנית. כאן התקרנפותו של האינטלקטואל אינה דומה להתקרנפותו של שרדן ואמביציוז המערכת, בכך שהאינטלקטואל אינו משלה את עצמו. חשיבתו וכלי מחשבתו אינם מאפשרים לו את נחמת העניים של האשלייה העצמית. כך, הוא הופך ציניקן כבד מתוך הכרה מלאה. אכן, ציניות ומקייאבליזם האוכלים כל חלקה טובה, השתלטו על מרחבי עשייה רבים באקדמייה, וכמובן בתקשורת ההמונים - המעוצבת על ידי אינטלקטואלים בוגרי מדעי החברה והרוח. וכפי שניתחתי זאת במאמרי למעלה, בגידת האינטלקטואל הינה בראש וראשונה בגידה בכלי עבודתו הוא. חשיבה מושכלת מתדרדרת למתודה רטורית (חד קוויות). הדבר משליך כמובן על הכשרתם של בוגרי מדעי הרוח והחברה, האמורים להשפיע על הרוח בארצנו, ולעצב את דעת הקהל. את התוצאות אנו רואים יום יום בטלויזיה, בקולנוע המופק כאן, ברמת המאמרים והפרשנות בעיתונות, ובכל מרחב הרוח הישראלי החילוני. | |||
| _new_ |
|
|
|
||
| מיכאל:התבהמות חברה לוחמת |
|||
|
|||
קוד ההתנהגות של האינטלקטואל הוא ביקורתיות. אבל כדי לבקר נושאים רלוונטים ורגישים צריך אומץ לב. לרוב האנשים אין אומץ לב כי אומץ הוא מאפיין אנטי-שרידותי בטווח הקצר, שהרי הוא מגביר את הסיכונים, דהיינו את האיומים. לפיכך גם רוב האינטלקטואלים הם נמושות, ומכאן שאין הם אינטלקטואלים בפועל אלא רק בכוח. בבריחתם מן הרלווטריות מוצאים האינטלקטואלים שבגדו, מפלט ברטוריקה ולעתים מגיעים עד הסופיסטיקה. אך לא רק הם מתקרנפים, בתהליך בריחתם מיעודם הם הורסים את התשית האינטלקטואלית של החברה ומבהמים אותה. זה המצב כאשר אינטלקטואלים בוגדים בתפקידם בחברה לוחמת. | |||
| _new_ |
|
|
|
||
| אורי: ספרטה מול הסתאבות הצלבנים. אין כאן מערכת |
|||
|
|||
מבודדת. במוחי עולה כמעט מבלי משים אך בהתמדה אובססיבית הדוגמא של הסתאבות מדינת הצלבנים, שהיתה בשלביה ההתחלתיים מדינת אבירים ואצילות ספרטנית. ספרטה התקיימה בנסיבות של תרבות שלא היתה מהותית שונה ממנה - העולם היווני. מתוך מרחב תרבות זה נעשתה התפתחות נוספת תוך התפצלות והתקדמות התצורה החברתית/תרבותית בכוון של טיפוס טהור/אידאלי (במובן של הסוציולוג היהודי הגדול מאקס וובר - דהיינו הצורה האידאלית הטהורה בקצה הרצף בעולם הממשי ''הפגום'' בגווני ביניים), הן בכוון הספרטני, והן בכוון האזרחי של רינסנס הרוח של אתונה, במאה החמישית לפני הספירה. מרחבנו אינו כזה, אלא מרחב תרבות/הוויה מוסלמי/ערבי ענק. לכן, מרחב ההוויה והתרבות הישראלי אינו מערכת סגורה, ולא מערכת הנמצאת במרחב דומה מהותית, ממנו היא יכולה לנסוק הלאה בהתפתחותה, תוך אי סתירה מהותית למרחב הבסיס. בניגוד לציויליזציה היוונית, הרי שהמרחב הישראלי הינו בבחינת אי המעומת כל העת על ידי מגמות תרבות/הוויה הנוגדות אותו בעליל. מצבנו אף בעייתי יותר מזה של מדינת הצלבנים: שכן זו היתה הומוגנית בתרבותה ובאופן בסיסי באוכלוסייתה. אוכלוסיית הצלבנים היגיעה למזרח כשהיא נושאת מסורת תרבותית/הוויתית הומוגנית, שהשתרשה והתפתחה באירופה בכוון אחיד למדי מאז התקופה הרומית, עד השלב של תרבות רומית-קתולית, ופאודליות בעלת קוד ערכים צבאי אבירי. אף על פי כן הלכה מדינת הצלבנים והסתאבה, הלכה ונרקבה, בהשפעת עינוגי האוריינט, כשהאליטות שלה הולכות ונעשות נרפות, נהנתניות, מנוונות וחסרות אופי (עד כדי בוז של צלאח א-דין לרכיכותו של המלך הצלבני) כשהדבר שנותר הוא הרטוריקה האבירית בלבד, שהבליטה את גודל הסתירה בין האנשים לערכיהם. יוצא שהצלבנים הפכו עם חלוף השנים דומים לאויביהם תוך מגמת ירידה ואימוץ אותו חלק בתרבותם שהביא אצלם להאצת האנטרופיה התרבותית/הוויתית. זאת בעוד הערבים נעשו אף הם דומים לאויביהם, אך תוך אימוץ בכוון הפוך של אותו חלק מתרבותם, שהגדיל את רמת הסדר והאירגון, והעלה את הערבים באופן זמני לכוון אבירי אצילי, כפי שהתבטא הדבר בדמותו של צלאח א-דין. ניתן לדבר אם כן במפגש הצלבנים עם תרבות האיסלאם המנוגדת לתרבותם בסימביוזה תרבותית/הוויתית תוך כוונים סותרים של כל צד בהשוואה למשנהו: ירידה והאצת האנטרופייה אצל הצלבנים, לעומת השתכללות והיפוך זמני של מגמת האנטרופייה אצל המוסלמים. מאידך, החברה הישראלית היא בסיסית הטרוגנית הרבה יותר ממדינת הצלבנים בראשיתה, ומורכבת מגרעינים תרבותיים ואתניים שונים מאד זה מזה. לכן, בין השאר דומיננטיות כאן שתי מגמות הוויתיות, החזקות משום שהם הומוגניות (אחידות) : הפרוייקט הראשיתי היזום של יצירת אדם חדש ברוח סוציאליסטית/ניטצ'יאנית, שאיפיין את הזרם המייסד הציוני , וכן תרבות היהדות המסורתית, שדוכאה על ידי הזרם המייסד שנגד אותה, ולמעשה נוצר ונוזם כריאקצייה לה. מתוך תרבות האדם החדש המרקסיסטית/הגליאנית ניטצ'יאנית (ראה מאמרי אודות מיתוס ביתניה), התפצל זרם ניטצ'יאני מובהק יותר, בסינטזה עם הליברליזם האירופי - אבא אחימאייר, וז'בוטינסקי, שאף הם חרתו את האדם החדש על דיגלם: איש הדר, גאון , נדיב ואכזר. זאת בהשוואה לגלישה נוספת של מגמת הציונות המרכסיסטית לכוון ''האדם הקטן מן המציאות'' בשנות ה- 50 ברוח מאוד קולקטיביסטית, כשכל פקיד ועכברוש ממוסד נעשה מלך בגדוד. מגמה זאת לבשה כוון נוסף ברוח האנטי-גיבור נוסח דסטין הופמן בשנות ה- 60 . דבר זה פעל את פעולתו לדכא גילויי מצויינות אינדיוידואליים. כאן אנו רואים כיצד מתגברת ההטרוגניות אך במידה רבה בגוונים של הגברת האנטרופיה: מתעצמת גישה תרבותית העויינת מצויינות ואינדיוידואליות, ושואפת להרכין קומתו של כל אינדיוידואל בעל כושר תרומה, לא במעט בדומה לסטליניזם (שהשמיד בפועל אינדיוידואלים בעלי רוח חופשית באופן המוני) ולא למשל בכוון הסוציאליסטי/ הרווחתי המתון השוודי או האנגלי, המטפח ומקדם את כלל משאבי האנוש במדינה. ניתן אם כן לאמר שהולכת ומשתלטת כאן רוח ברבריות מזרחית, לא מעט בהשפעת המרחב בו אנו שרויים, העויינת את האינדיוידואל והאוטונומייה האישית. זאת בעוד הערבים, בדומה לתקופה הצלבנית, נמצאים בסימביוזה איתנו, והולכים ומתחשלים ומתעצמים במיטב רכיבי הסדר האירופי. זאת תוך אימוץ יסודות של התרבות האירופית שלמדו מאיתנו, אך הימשיכו מעבר לנו תוך פנייה ישירה למקור האירופי - ראה אינטלקטואלים ערבים פלשתינים ואיזוריים כיום, בהשוואה לשנות ה- 20. | |||
| _new_ |
|
 |  |
| מערכת פורום ארץ הצבי אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים. |
© פורום ארץ הצבי