|
קראתי חלק מהתגובות ומצאתי לנכון להגיב לכמה מתוכן שנראו לי ענייניות, תוך כדי התעלמות חלקית מתגובות קטנוניות.
ראשית, לגבי דבריו של מר אדרי, אכן עובדה מצערת שהליכוד שולט בדימונה 15 שנים והציבור ממשיך לתמוך בו למרות שהממשלה בוחרת שלא להקצות תקציבים לעיר. הבעיה הרצינית באי-הקצאת המשאבים היא לא רק בגלל שיש מקומות שיותר חשוב לליכוד להשיג תמיכה בהם, אלא דווקא כיוון שהוא יודע שהוא מבוסס חזק בדימונה, הוא יכול לבחור להקצות משאבים למקום אחר. והרי חיזוק הפריפריה מעולם לא היה בסדר יומה של מפלגת השלטון; זו מעדיפה את הסוחרים הבורגנים הזעירים שנמצאים בהתנחלויות. אלה אינם פועלים ואינם בעלי השפעה ויכולת לתרום מחדש למפלגה ולשלטון.
לימור לבנת אכן נמצאת בדיסוננס קוגניטיבי. היא מודעת לעובדה שכפל תפקידיה, ראשית כראש הות''ת ושנית כמחנכת הלאומית, מחייבים אותה לנאמנות כלפי הציבור; החופש האקדמי הוא לא הדעה עצמה שמובאת לסטודנטים, אגב, אלא המתודה אותה המרצה מלמד עת שהוא מעביר את דעותיו. ואכן, יכול להיות מצב שפרופסור זה או אחר יבחר להעביר את סוגית מחקרו, שתוצאותיה אינן מקובלות, אולם דרכה היא האקדמיה.
הדיסוננס עצמו הוא העובדה שאין כסף, מצד אחד, לתקצוב אוניברסיטת ת''א (והגרעון אכן נובע משחיתות, ואין כל חולק על זה, אך האם הסטודנטים הם אלו שצריכים להענש???) מבלי להפיק לקחים ולהדיח את בעלי התפקידים שסרחו (ומדיניות האי-תקצוב גורפת בכל המדינה) לעומת התקצוב שיובא לאוניברסיטת אריאל.
ואגב, ההבדל בין אוניברסיטה למכללה הוא בעיקר רמת התקצוב, בעוד שבמכללה (מסובסדת) התקצוב הוא עבור ההוראה בלבד, ולכן ניתן ללמד סטודנטים (ללא מחקר) בעלות נמוכה יותר מאשר אוניברסיטאות, באוניברסיטה בה מתקיים מחקר התקצוב לתלמיד הוא גבוה יותר בכמה רמות. מימון המחקר הוא זה שמבדיל בין טכנאי הוראה שקיימים במוסדות מסויימים לבין חוקרים אמיצים ואמיתיים. |
תגובה לתגובות
