  
  
  
|
 |
|
||
  עמי איילון: ''בחיי כל מדינה או אומה יש יותר מאלטלנה אחת''. |
|||
|
|||
מי מוציא שלדים מן הארון? וזה לא רק לחרחר שנאה, אלא להוציאה מן הכח אל הפועל. המשפט הזה מלמד לא רק על שנאת המוות ל''מתנחלים'', כי הם לא מ''שלנו'', אלא אומר גם את האמת על ה''אלטלנה''. העובדות הן - ה''פורשים'' פרשו מן ה''הגנה'' (שנוסדה על ידי ז'בוטינסקי) בגלל ה''הבלגה''. כלומר - בגלל כניעות מוחלטת לבריטים וכל שגעונותיהם האנטישמיים, ובגלל הבלגה מוחלטת על רצח יהודים בידי הערבים. בעברית ארכאית זה נקרא - ''עמידה על הדם''. לאצ''ל מעולם לא היתה מלחמה ביהודים, אלא רק באויב מחוץ. לסוכנות היהודית ולהגנה היתה מלחמה באצ''ל. האצ''ל לחם למען העם והארץ, למען עצמאות ולמען אחדות ישראל, הסוכנות היהודית וצבאה - ההגנה, פעלו נגד האצ''ל. מכיוון שלשלטונות המנדט ולבן גוריון היה אויב משותף, לראשונים אויב אמיתי, ולדיקטטור הפרנואידי אויב מדומה לשלטונו, הרי שיתוף הפעולה בין מדכאי הישוב היהודי בארץ ישראל לבין בן גוריון נעשה הדוק פי שבעים ושבעה. כידוע - לאצ''ל היה האויב מפנים ומאחור, הוא הובא אל בין המצרים. הסיפור על ''מרד'' הוא כל כך מפלצתי בתועבותו ובשקריו, שזה פשוט מדהים (התועבה איננה בעלילת המרד, כי לא היתה שום סיבה שלא יהיה כזה, וחבל שלא היה), אלא משום שזו עלילת שווא, שכל האירועים מזימים אותה. ראשית - עדותו של בן גוריון בספרו. לא נחזור על זה כאן, אפשר למצוא במאמרי. המוסדות לא רק ידעו על הבאת האניה, אלא נתנו את אישורם. על פי ההסכם עגנה האלטלנה בחוף כפר ויתקין, מעוז מפא''י, ושם פורקה יחדיו על ידי אנשי אצ''ל ו''הגנה''. באמת, מרידה מעניינת. האצ''ל היה מאושר. הנה אחדות ישראל. פתאם הגיע אוליטימטום להעביר את כל הנשק בתוך עשר דקות.. ההמשך כבר נכתב. היה הסכם למסירת 20% מן הנשק לידי האצ''ל, לגדודיו בירושלים, כמו כן רצה בגין לצייד את אנשיו ב''נדוניה'' בעת הצטרפותם לצה''ל. האצ''ל היה דל בנשק, והנשק שהיה בידי האנשים, נמסר לידי שלטונות ''צה''ל'' (ה''הגנה'' שהוכתרה על ידי בן גוריון כצה''ל). כבר דובר בהשפלה שלה זכו גבורי ישראל שהצטרפו לצבא מטעם של בן גוריון. ולמה קל כל כך להבין היום שאמנם אלה היו פני הדברים? כי כלום לא השתנה. הם עדיין חוששים שציבור אחר, ציבור עם תודעה יהודית, ישתלט על העם היושב בציון, וזו הסיבה היחידה לרדיפת ה''מתנחלים'' ולהחרבת ההתישבות בחבל קטיף וצפון השומרון. אין שום סיבה אחרת. זו גם היתה הסיבה לכל עלילות תאוות הבצע ועל כמה שעולים לנו המתנחלים, כאילו היה באמת הבדל בין הקמת ישובים באיזה שהוא מקום בארץ ישראל. באלטלנה נעשה רצח בדם קר ובחישובים קרים יותר. אילו היה איזשהו היבט חיובי באירוע ה''אלטלנה'', כאילו היתה פה הצלת הישוב מפוטש, הסיפור היה מככב שנים בכל ספרי ההסטוריה, וחוגג כמו השקרים השפלים והעלובים על רבין, ''טפלון'' המפלגה. אני הייתי כבר אם בישראל, כשנתקלתי בראשונה בסיפור. חיפשתי את ה''סזון'' ואת ה''אלטלנה'', ראשית באנציקלופדיה העברית, לא היה כלום (אולי היום כבר יש, לא בדקתי, שלי ישנה). רק לאחר שלמדתי איפה לחפש, מצאתי חומר בלי סוף, שטואטא מתחת לשטיח הלאומי למען ''אחדות ישראל''. וכך לא ידע איזה מפלצת אורבת לו, ולא במסתרים. והתיקשורת ממשיכה עם הבלוף הרבין'יני. מעלה על נס פושע נגד העם היהודי, וממילא, נגד האנושות. לא נשכח ולא נסלח! | |||
| _new_ |
 |
|
|
||
| עמי איילון: ''בחיי כל מדינה או אומה יש יותר מאלטלנה אחת''. |
|||
|
|||
כנראה החזרתי כבר את הספר ''שייטת 13'' לחתני, אז איני יכולה לצטט לכם את השורות הספורות שמקדיש הספר עב הכרס הזה לנושא האלטלנה ובאיזו רוח. להלן ציטוט השורות אותן מקדיש לנושא אברהם אדן (ברן), בספרו ''עד דגל הדיו'': ''לא נהניתי מהחופשה ההיא בתל-אביב. העיר בה גדלתי נראתה לי זרה. כל חברי היו בנגב, היתר על כן, המעבר מפעילות אינטנסיבית הכרוכה באחריות לחופשה חסרת דאגות, גרם לי תחושת ריקנות. חיכיתי ליום שהחופשה תיגמר. חוויות משעשעות נותרו בזיכרוני מהחופשה ההיא הקשורים בימיה הראשונים של המדינה החדשה ובהפקרות הטבעית ששררה אז. ביום השני לחופשה התדפק המג''ד על דלת בית הורי. הוא ביקש שאשאר בבית נכון לקריאה, מתחוללת לחימה נגד אניית אצ''ל ''אלטלנה''. תיתכן התמרדות של האצ''ל. הוא מקבץ את אנשי חטיבת ''הנגב'' המצויים בתל-אביב בחופשה ונופעל אם יעלה הצורך. המתנתי. חיים שב כעבור, מסר שהבעיה נפתרה בלעדינו. להפתעתי הנעימה הציע שאצטרף אליו. ברצונו לארגן לי ג'יפ, כדי שאוכל לבלות את החופשה כראוי..... יצאתי בג'יפ לשפת הים לראות את ''אלטלנה'' וגם לרחוץ...''. זהו! אגב, האם לא מוזר שמורדים, שלרשותם עומדת אנייה עמוסת נשק הוכנעו מהר כל כך? איזה גועל נפש! מי שרוצה ללמוד בצורה העמוקה ביותר על הצביעות ורוע בשמאל, שיקרא את הספר ''תולעת יעקב ודוד ישמעאל''. הכותב/ים חותם/ים א.ד. בן-עמי. שם עט. ומי שיקרא יבין למה. ספר מדהים! אין הוא רומן ואף לא ספר מתח (ספרות אהובה עלי, וזו הסיבה היחידה שמענינת פרשת רצח רבין, מי רצח ואיך, ומי היו שוכרי הרוצחים) אך קשה להניחו מן היד. אגב, הוא מוגבל לאנשים אינטליגנטיים ובעלי השכלה כללית. אינו מומלץ כלל לסובלים מבעיות בלב או מיתר לחץ דם. הכותב יודע שיש אדם אחד בהוויה שיכול להבין את תיסכוליו, אך הוא מת מזמן, וזה ג'ורג' אורוול. הוא מעלה אותו באוב ומסייר אתו ב''חוות החיות'', הנקראת מדינת ישראל. הוא מפגיש אותו עם עתונאי הארץ ופרופסוריה ועם העתונות שלה, וכן, עם מערכת המשפח שלה. האורח מאזין למכריו החדשים, שמצליחים להפתיע אפילו אותו, מדי פעם הוא משחיל הערה צינית. עניינו של הכותב להפקיד בידי אורוול ניירת, שבעזרתה יוכל לספר את ספור האפיזודה שחלפה - מדינת ישראל - כמילוי צוואת הכותב, שיחלוף יחד עם המדינה המתאבדת הזו. ספר מדהים! כאמור. | |||
| _new_ |
|
|
|
||
| אני חייבת להביא לפניכם קטע מן הספר |
|||
|
|||
''תולעת יעקב ודוד ישמעאל''. זהו קטע מן הפחות פרוזאיים, שאינו מכיל כמעט ציטוטים, שבהם משופע הספר, אלא מין ניתוח פילוסופי-ספרותי: '' - ספרים רבים אפשר לחיות בלעדיהם, אך ספרים אחדים אסור לפרוש מן העולם לפני שקוראים בהם. אחד מהם הוא ''דון קיחוטה''. ''בדברים אלה פניתי אל ג'ורג' למחרת, מבלי שידעתי אם קראו. האגדה הנמכרת ביותר, אחרי אגדת המוח האנליטי, היא אגדת תולעת הספרים. זהו המתאבן המוגש לנו, כדי שנלקוק שפתיים ונגיר ריר לקראת המנה הבאה שתוגש לשולחננו, הלוא הוא ''תהליך השלום''. מותר לי לפקפק בתאבונו האדיר של ש.פ. לספרים. מתי לכל הרוחות הוא מוצא לו זמן? שמא בעת הטיסות ניו-יורק-קהיר-אוסלו-וושינגטון...? מוטב היה לו ולנו שיחשב בהן מהלכי מט, במשחק המלכים שהוא נקלע אליו, כחובב מלכות. ואני, הרי לא אוכל לבוא ולהישבע שאינו שיכור ספרים. לא קרבתי אליו אפילו חצי פעם, ולו ת''ק פרסה, שלא לומר דל''ת אמות. איך אהין? אבל הזכות שלא להאמין, שמורה לי למרות זאת, לא כן? וככל שירבו הלא מאמינים במתאבנים שלו, ירבו הלא מאמינים במנות השלום העיקריות שהוא מאביס אותנו בהן; לדבריו - במקום מנות קרב. כי הרי, מה חשוב לו יותר מאשר אמוננו בו, כדי להיבחר? ומה חשוב לו יותר מאשר להיבחר? ''תהליך חלום דולסיניאה'' שלו המכונה ''תהליך שלום'', אמתי כמוה ממש. נבדתה במוח ההוזה של מאהבה האביר, רק כדי שיהיה אביר כתיקנו. הרי כשראה לאחר זמן איכרה כעורה ונאמר לו על ידי משמשו סנצ'ו, כי היא היא דולסיניאה היפה, אלא שמכשף הטיל בה כישוף; וכשניבהל להכיר, כי בשלה הוא גומא מרחקים וגומע צרות צרורות..... ''(לא ידעתי אז ולכן לא כללתי בנאום זה את עדותו המאוחרת של ד''ר אבישי מרגלית לעורך ה''ניו-יורקר'' - דייויד רמניק, על הרגלי הקריאה של פרס. בשנות השישים נסע דון קיחוטה שלנו עם יצחק רבין לפגישה עם נשיא קניה, ג'יומו קניאטה. בדרכם לפגישה, ניסה פרס, בחניית הביניים בפריז, להשיג את ספרו האוטוביוגרפי של קניאטה, ולא השיגו. בפגישתו עם קניאטה אמר לו, כי זה עתה סיים לקרוא את הספר, שהיה מרגש מאד. בייחוד נגע ללבו הפרק על ילדותו בכפר. דמעות עמדו בעיני נשיא קניה. כשיצאו שאל אותו רבין בגועל ובהערצה, ''איך עשית את זה? הרי לא מצאת את הספר ולא קראת אותו''? ענה לו הלה: ''לא קראתי, אבל על מה הוא כבר יכל לכתוב אם לא על ילדותו העשוקה בכפר''?)... ''בקיץ 1993, באוגוסט, שבועיים לפני טקס החתימה באוסלו''. הזכירו אמנון ברזילי. ''בפרוטוקול הכנסת נכתב: 'תקוותי שהכנסת תאשר (את התכנית) ונביא בשורה לדור הצעיר בישראל, שאחרי מאה שנות טרור, אין חזרה על עוד מאה שנות טרור, אלא יש פתיחה של ... מאה שנות הידברות ושכנות....'' (23.2.1995). ''בשתי קפיצות בטח לא עוברים תהום'', אמר לחברת הכנסת ממפלגתו, דליה איציק], שאז עדיין חששה מן ההסכם. האפשרות לא להתקרב כלל אלי תהום, לא עלתה בדעתו המשובשת. כדון קיחוטה, הוא עדיין תר אחר תהומות ליפול אליהן, כדי להציל מה שלא היה נזקק להצלה מלכתחילה, וגורם בכך לבוקה ומבולקה, עסק ומהומה על לא דבר. בחמלה מבודחת מהולה בסליחה התייחסתי אל חזיונות דון קיחוטה, שלעיתים גרמו לו לצלקות קלות, ולעיתים לשבר עצמות. שלא כחזיונות, זה שלנו, שגרמו לשפיכות דמים רבים. ''אך גם לרווח אישי נאה''! - ידע אורוול..... ''מכבר חדל להיות אדם, הוא תופעה. לפחות מפני כך ייכנס להיסטוריה כמשאלתו. הוא מכריז על ישראל כחברה (או טו טו) בליגה הערבית, ונדחה בבוז ובלעג, כמי שרוצה להשתלט על הליגה לפי תכנית 'הפרוטוקולים של זקני ציון', בדרך של השתלטות היהודים על העולם. לא שמעתיו מכריז: 'אני ירושלמי', כפי שהכריז בגרמנית: 'אני בווארי'.....'' | |||
| _new_ |
|
 |  |
| מערכת פורום ארץ הצבי אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים. |
© פורום ארץ הצבי