|
מאמר שפוגע בצורה ישירה באחת הבעיות הקשות ביותר במצבה הבינלאומי של מדינת ישראל בימים אלו. אם בעבר היה המוסר המשולש רק סוג זול ומבייש של דמגוגיה שמזיל את ערך השואה ומעיד על סוג של קיבעון יהודי שחדר לנפש המדינה, הרי כיום הוא הופך לאחת מהסכנות הקיומיות המרחפות מעל המדינה.
ההבדל בין המוסר הכפול והמוסר המשולש (ובכך אני מתייחס לטענתו של לייבוביץ בתגובה 'לא משולש אלא כפול (כמו כולם)' הוא שהפלשתינאים לא עשו את הטעות הקשה של להטיף מוסר לעולם כולו על בסיס חויית הנכבה ולא שמו עצמם שופטים צדיקים לאומות העולם כולן. אם היו עושים זאת, היה מצב מדינת ישראל היום טוב ללא הכר וגם הם היו נעמדים לצידנו על דוכן הנאשמים.
אין ספק שההשוואות בין ישראל לנאצים נובעות במידה רבה מהחשק האירופאי בכלל והגרמני בפרט לבצע סוף סוף את ההיפוך של מענה-קורבן ומתוך Schadenfreude (שמחה לאיד) לצפות במדינת ישראל תופשת את תפקידם בתור המענה. הציפיה היא לרגע שבו לא תוכל עוד ישראל להטיף לגרמניה מוסר, מפני שמוסרה שלה יהיה מוכתם בצורה כזו שתצטנף עם גרמניה בפינה השקטה של המדינות המעדיפות להותיר את עברן היכן שהוא שייך, היינו, בעבר.
יש לציין כי גם תעשיית השואה ותאוות ההנצחה המופרזת שהתפתחה בגרמניה (בחלקה באשמת היהודים, ובחלק רב גם לא) אשמה ביצירת אנטגוניזם לנושא כולו. התופעה הנוצרת היא תופעה הדומה למה שניתן לזהות לעיתים אצל בני נוער במערכת החינוך הישראלית שסבלו גם הם מהרעלת יתר בנושא השואה: זעם אילם כלפי הקורבן.
על מדינת ישראל לשקול ברצינות את ההיגיון והתועלת שבשימוש העתידי במוסר משולש, לנוכח הנזקים שזה גרם למדינה ולעם היהודי לאורך השנים.
בברכה,
עידו הרטוגזון |
המוסר המשולש
