|
כלפי כל מחשבה וגישה מקדמת נוצרת גם קאונטר-ראקצייה. האויב הגדול של הפרקסיס הפוליטי המהפכני הם תהליכים של הטלת אקלקטיקה (תפזורתיות), פרור אקט האירגון המתקדם. אנו ניתקלים אז בהתנגדות של מלל מפורר, תכופות כשהמיסוך הזה מסתייע בחפיפה חלקית לעמדותינו.
הדבר מטיל אנטרופייה, כאוס, מביא גם לקריסת הנחישות המחשבתית, לביטול צלילותה ובהירותה של הפעולה המחוקקת (במובן הקנטיאני - אקט האוטונומיה של הרצון הבונה). סיבת הדבר היא בין היתר שממסדים מנסים להנציח את ההגמונייה באמצעות הטלת מורא, והדבר משתקף ביצירת מעין ערבול וקריסה ואנטרופייה פנימית.
יש המתייצבים דווקא ברגע כזה, ומציבים מחדש נידבכים באופן צלול, העוקף את כל גרעיני הסירבול והפילים הלבנים שתוקעים לך. כזה היה מאמרו של לנין מ-1905 ''מה לעשות'', וכזה (מבחינת המהות) הוא גם מאמרך הנוכחי. אני מזדהה עם כל דבריך, אשר לגישת מר ברעם במאמרו המסויים, אף אני בטאתי את התנגדותי בהודעה בשולי אותו המאמר (שלא פורסמה, אולי בדין היא ניתפסה כבעלת נימה חריפה מעט).
מיכאל שרון |
הצבת נידבכים מחדש
