|
במהותה וסובבת סביב השאלה מה היא בעצם המטרה של ועדת חקירה/בדיקה. בזמנו העליתי כאן, כמוך, את השאלה מה מחפשים שופטים בועדה כזאת ומאיפה יש להם הידע והכישורים הנדרשים לחקור את הנושא. נעניתי ע''י משפטן שראשית זה החוק, ושנית שלשופטים, במסנרת עבודתם השוטפת, נתנה סמכות לדון בכל נושא בלא שתהיה להם מומחיות ספציפית.
זה מעלה ביתר תוקף את שאלת המטרה. שופטים עוסקים בשפיטה. כאשר מי שהוא עומד למשפט ישנן שתי אפשרויות או שהוא אשם או שהוא זכאי. למעשה ה''למה'' או ה''איך'' לא מעניין את השופט --- אלה יכולים להיות גורמים מקילים בעת מתן העונש, אבל לעצם ההרשעה או הזיכוי הם לא משנים כהוא זה. ככה זה בבית המשפט. כאשר אותו שופט יושב בוועדת חקירה, זו סיטואציה שונה כי כאן המטרה איננה להרשיע או לזכות (בפועל זה אולי כך, אבל לא זאת הכוונה אם רוצים להפיק לקחים ולהבטיח שהדברים לא יחזרו על עצמם). קשה לראות שופט, במיוחד אם מדובר בשופט עם נסיון של הרבה שנים, הופך בן לילה את עורו. עדיין הגישה הבסיסית שלו היא להרשיע או לזכות.
כל הקונספט צריך לעבור רוויזיה יסודית כשמתחילים מהסוף --- הגדרה ברורה מה המטרה אותה רוצים להשיג.
המצב היום הוא שוועדת חקירה היא בפועל בית דין שדה (אני שופט בהסתמך על ועדת אגרנט ו/או ועדת כהן), ושעל מסקנותיה אין אפשרות להגיש ערעור.
זה לא מצב בריא אם הכוונה היא הפקת לקחים ומניעת הישנות התקלות, מפני שהדבר הראשון עליו יחשוב כל מי שיוזמן לעמוד בפני ועדה כזאת הוא הכסת''ח. זה גם יביא למצב בו מקבלי החלטות יחשבו קודם על מה שיהיה להם לאמר לוועדת החקירה וימנעו מלקבל החלטות הכרוכות בסיכונים. |
הבעיה שאתה מציג היא בעיה עקרונית
