  
  
  
|
 |
|
||
  ההזדמנות ההיסטורית היתה בשנת 1979 |
|||
|
|||
אריה יקירי, אתה טועה. מדוע האמריקנים לא יישמו את החלטת הקונגרס ? כי הם פוחדים מן התגובה הערבית. אבל ההזדמנות שאתה מדבר עליה, פספס אותה מנחם בגין, בהסכם השלום עם מצרים. אבל מנחם בגין לא היה אמיץ מספיק כדי להלחם על כך. ''הסכם'' השלום שסאדאת יזם, היתה לו מטרת אחת עיקרית: להחזיר את סיני לידים מצריות. הוא חשש, שאם השנים יעברו וסיני יישאר בידי ישראל, סופו של דבר העולם יתרגל למציאות הזו, וסופו של דבר שחצי האי סיני יהיה ישראלי. כיון שמלחמת יום כפור הוכיחה לו שבמלחמה הוא לא יוכל לעולם להחזיר את סיני, אז הוא נטש את ''שולחן החול'' ופנה אל ''השולחן הירוק'' - הדיפלומטי. סאדאת אמר לאמריקנים ולבגין, כי הוא לא יוכל לחתום על שום הסכם שלא יחזיר למצרים את כל סיני. על אותו משקל בגין יכול היה להתעקש: אתה רוצה את סיני, בתמורה לכך, אתה תהיה הראשון שיכיר בירושלים כבירת ישראל. אחרת אני איני יכול לחתום על שלום שמחזיר לך הכל ואנחנו לא מקבלים דבר. המענין, שמנחם בגין טען שלאורך כל הדרך במאבק על הסכם השלום, הוא דאג לארץ ישראל. אבל להלחם על לבה של הארץ, הוא לא עצר כח. סוגיה נוספת בנושא זה, היא שאלת רפיח. סאדאת התעקש שהגבול בינינו יעבור בדיוק בתואי של הגבול הבינלאומי. אבל אז התברר, שהגבול הזה חוצה את רפיח לשניים. ובגין העלה את הסוגיה הזו בפני סאדאת, ואמר לו: חלו התהפתחויות בשטח. מדוע להפריד משפחות ? ובגין הציע לסאדאת את כל רפיח. אבל סאדאת דחה זאת. בגין לא הבין שבהתעקשות שלו על חצי רפיח, סאדאת טומן לו מלכודת בענין חציית ירושלים לאחר מכן. אבל הוא נרצח בינתים.גם כאן בגין היה יכול להתעקש, שחציית רפיח אינה באה בחשבון. שלוש שעות לאחר החתימה על הסכם השלום, מנחם בגין התחרט על המעשה - לפי עדותו של עזר וייצמן. | |||
| _new_ |
 |
|
|
||
| ההזדמנות ההיסטורית היתה בשנת 1979 |
|||
|
|||
לְגַבֵּי הִמָּנְעוּת הָאָמֶרִיקָנִים מִיִּשּׂוּם הַחְלָטַת הַקּוֹנְגְּרֶס אַתָּה צוֹדֵק. הֵם אָכֵן חָשְׁשׁוּ ''לִפְגֹּעַ בְּתַהֲלִיךְ הַשָּׁלוֹם''. הַטַּעֲנָה שֶׁלִּי לֹא מֻפְנֵית נֶגְדָּם - אֶלָּא נֶגֶד מֶמְשְׁלוֹת יִשְׂרָאֵל. עַל עִנְיָן בֶּגִין לֹא יָדַעְתִּי, לְעֻמַּת עִנְיָן רָפִיחַ, שֶׁעָלָיו אֲנִי יָכוֹל לְהוֹסִיף שֶׁהַמִּצְרִים אַף כָּפוּ עַל יִשְׂרָאֵל הֶסְכֵּם טְרַנְסְפֶר לְעַרְבִיֵּי רָפִיחַ הַמִּצְרִית אֶל עֵבֶר רָפִיחַ הַיִּשְׂרְאֵלִית. הֵם לֹא אוֹהֲבִים צָרוֹת... הֵיכָן הֵעִיד עֵזֶר וַיצְמַן עַל חֲרָטָתוֹ שֶׁל בֶּגִין? | |||
| _new_ |
|
|
|
||
| בתכנית רדיו |
|||
|
|||
עזר וייצמן נשאל על ידי המראיין: ''האם זה נכון ששלושה חודשים לאחר חתימת הסכם השלום עם מצרים, בגין התחרט ? ואז וייצמן ענה בתדהמה: שלושה חודשים ? שלוש שעות אחרי החתימה בגין התחרט על מה שעשה. ההתייחסות של סאדאת להסכם השלום לאחר שחזר לקהיר, מחזקת את הרגשת החרטה של בגין. כאשר חזר סאדאת למצרים הוא התבקש לתאר את הרגשת על חתימת הסכם השלום והוא אמר כהאי לישנא: ''מסכן מנחם, אני קבלתי את סיני, והוא קבל פיסת נייר'' (مسكين مناحيم, انا استلمت سينا وهو استلم حطة ورقة = מסכין מנחם, אנא אסתלמת סינא, והוו אסתלם חטת וורקה). מדוע אתה חושב שסאדאת פיזר את הפרלמנט שלו בטענה, כביכול, שזה פרלמנט של מלחמה. צריך לבחור פרלמנט של שלום ? זה היה תרוץ כלפי ישראל וארה''ב. לבחירות האלה סאדאת התעקש שנציג מצפון סיני, שנמצא עדיין בשליטה ישראלית, יציג מועמדות לפרלמנט. כל הדרגים שללו את הרעיון - רק בגין הכריע לחיוב. ואז השיח' ח'לף ח'לפאת, בדואי עוכר ישראל, נבחר לפרלמנט. בכך סאדאת רצה לסנדל את בגין להשלים את הנסיגה הכוללת מסיני. סאדאת עצמו חש שהוא הצליח להכניס את מנחם בגין למלכודת, בסיועו הישיר של ג'ימי קרטר. | |||
| _new_ |
|
 |  |
| מערכת פורום ארץ הצבי אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים. |
© פורום ארץ הצבי