סמרטוט אדום - טור שבועי

גדעון ספירו

התנועה האיסלאמית

למחרת מעצרם של 15 בכירי הפלג הצפוני של התנועה האיסלאמית, פירסמו ארגוני זכויות אדם מודעה, בה נאמר:
''אז מה קורה עם הדמוקרטיה?
* שעוצרת בשלוש לפנות בוקר מנהיג של תנועה פוליטית, בזמן שהוא סועד את אביו בבית החולים.
* שמזמינה את התקשורת כדי להציג לראווה את המעצרים.
* ששולחת 1,000 שוטרים באישון לילה לעצור 14 אזרחים, גורמת לשיבוש שיגרת חייה של עיר שלמה ולהפחדת ילדים ומשפחות.
* שמבצעת מעצרים באופן המזכיר פעולות של משטר צבאי.''

שמחתי שגם האגודה לזכויות האזרח, בה אני חבר, היתה חתומה על המודעה.

מדוע מקצה ממשלת ישראל אלף שוטרים כדי לעצור 14 אזרחים, שאיש מהם לא נימלט, או נעדר, שמגוריהם ידועים, שאפשר לעצור אותם בשיחה טלפונית בה יתבקשו להתייצב בתחנת המשטרה או בשליחת שני שוטרים לביתו של כל אחד מהעצורים ולבקשם להתלוות אליהם?

התשובה המתבקשת: ממשלות ישראל לדורותיהן, בוודאי ממשלת הדמים הנוכחית בראשות שרון, לפיד ואיתם, טרם הפנימו את הרעיון שהערבים הם אזרחי ישראל שזכאים לשוויון זכויות. זה כתוב אמנם במגילת העצמאות, אולם מגילה זו מהווה זה מכבר מסמך בלתי מחייב שאין נוהגים לפיו.

הטקסטים של הכתבים המדווחים למחרת המעצרים היו פחות או יותר זהים. אין פלא, כולם שוכחים מעיתונות חופשית, ומדקלמים כתוכים את מה שהשב''כ והמשטרה מכתיבים. עיתונות מהזן הטוטאליטרי בסגנון סובייטי או סדאמי, של שפה ותמלילים אחידים.

לאחר שהתפזר עשן הכותרות הבומבסטיות של הימים הראשונים, אזיי מי שהטריח עצמו גם לקרוא את מה שהובלע בין השורות, למד שלא דובים ולא זבובים, לא סיוע לטרור, אלא העברת כספים לפעילות חברתית וקהילתית. כך גם טוענת המשטרה. מה לעשות והחמאס הוא קודם לכל ארגון פוליטי חברתי, שממלא ואקום באין שלטון, ומסייע לאוכלוסיה הפלסטינית הנתונה בקשיים אדירים, בפעילות כמו גני ילדים, בתי ספר, טיפול רפואי ותמיכה במשפחות.

תרבות גיוס הכספים מהארץ ומחו''ל מאד מפותחת בישראל, ואין התנועה האיסלאמית שונה מהותית ממאות עמותות יהודיות, החל מאלו של המתנחלים וש''ס, וכלה בקרן החדשה לישראל שמתרימות אוהדים מכל העולם לתמיכה בפרויקטים הקרובים לליבם.

יתכן ואני עושה עוול לתנועה האיסלאמית אם אני מזכיר אותה בנשימה אחת עם עמותות המתנחלים, כי בעוד הראשונה מגייסת כספים לפרויקטים אזרחיים, המתנחלים מגייסים כספים לחיזוק תשתית הטרור הישראלי בשטחים הכבושים, שהרי ההתנחלויות והכיבוש הם הם עוגני הטרור הישראלי שגורר בעקבותיו את הטרור הנגדי של הפלסטינים.

בעוד אני שותף לעמדה שזוכה לתמיכת מרבית העולם, כי יש לחסל ולעקור מהשורש את הטרור הישראלי בשטחים הכבושים הנימשך כבר 36 שנים, אינני מקבל את השיטות האכזריות של פגיעה חסרת אבחנה באוכלוסיה אזרחית, שבאה לידי ביטוי במתאבדים המתפוצצים באוטובוסים או במסעדות.

הנימוק כי גם ישראל טובחת באוכלוסיה אזרחית, ובמספרים גדולים בהרבה, אינו מצדיק העתקת השיטות הניבזיות האלה.
''תן לפלסטינים פגזי פלאשט שהכיבוש הישראלי משתמש בהם להרג אוכלוסיה אזרחית, ולא תראה חגורות נפץ'', אמר לי בחור פלסטיני, ועל כך עניתי לו כי אני נאבק נגד פגזי הפלאשט בדיוק כמו נגד חגורות הנפץ, ואני מצפה ממנו כי יחבור אליי במאבק זה שצריך לחצות גבולות לאומיים וגיאוגרפיים.

אחת התוצאות העגומות של 36 שנות הכיבוש היא, חיזוק והתעצמות הפונדמנטליזם הדתי משני צידי המתרס.
גם בציבור הישראלי, גם בפלסטיני ניכרת אותה מגמה: הדת כגורם הולך וגדל בקביעת סדר היום הציבורי.
יש מיגוון סיבות לתופעה זו, ואבי אבות הטומאה החל באותה קריאה של מפקד הצנחנים במלחמת יוני 1967 מוטה גור, ''הר הבית בידינו''. ההר הזה הפך לקללת חיינו, בצה עכורה הסופחת אליה של כל החלאה הלאומנית-דתית- משיחית - פשיסטית שמאפילה מאז על סדר יומינו.
מלחמת יוני 1967 לא רק החלה את העידן הקולוניאלי של מדינת ישראל, שבנתה בשטחים הכבושים משטר אפרטהייד בנוסח אכזרי יותר מזה שהיה בדרום אפריקה, אלא גם היה תחילתו של תהליך בו אימצה מדינת ישראל קפיטליזם פראי, המרבה עוני מחד גיסא, ועושר טפילי מאידך גיסא.
במקום בו שוררים עזובה, מצוקה ועוני, באה הדת ומנסה לקטוף את הפירות. כך ש''ס והתנועה האיסלאמית בישראל, כך החמאס בקרב העם הפלסטיני הנאנק תחת קלגסי הכבוש הישראלי.

התנועה האיסלאמית לא רק גייסה כספים לסיוע לבני עמם הסובלים בשטחים הכבושים, היא מילאה גם בישראל את הואקום שהשאיר שלטון האפלייה הישראלי. התנועה האיסלאמית בישראל הקימה מערכת של סיוע קהילתי לאוכלוסיה הערבית במצוקה בתחומים כמו בריאות וחינוך. אילו מילאה ממשלת ישראל את חובותיה כלפיי אזרחיה הערבים בתחום השכון, הבריאות, החינוך, התעסוקה ועוד, לא היתה התנועה איסלאמית קוצרת הצלחה כזו.

התנועה האיסלאמית, כמוה כש''ס, היא תנועה חברתית פוליטית שיש להתמודד איתה בכלים של משטר דמוקרטי. מטרתם ארוכת הטווח לכונן מדינת הלכה מוסלמית, לא שונה מבחינת תכניה הלא דמוקרטים, מזו של ש''ס, אגודת ישראל או מתנחלי חברון, שנאבקים על הקמת מדינת הלכה יהודית. אלו הן קריאות תגר על הרעיון הדמוקרטי של מדינה חילונית, רב תרבותית, רב לאומית, רב מפלגתית, מדינת כל אזרחיה, בה מופרדת הדת מהמדינה (אחד הרעיונות של הציוני הרצל שאני מאמץ בחום).
ההתמודדות עם רעיונות הפונדמנטליזם הדתי מן הדין שתעשה באמצעים דמוקרטיים של עימות פוליטי ולא מעצרים בחשכת הלילה בחסות אלף שוטרים.

הדרך להפסקת הפיגועים, כמו זה שהיה ביום א' בבוקר בירושלים, אינו במעצרם של השייח ראאד סלאח וחבריו. הדרך היעילה ביותר להפסקת הפיגועים ולצימצום השפעתה של הדת על חיינו, היא בסיום הכיבוש, בנסיגה מחלומות משיחיים, ובהפניית המשאבים האדירים שמנותבים כיום למכונת המלחמה הישראלית בשטחים הכבושים, ליצירת מדינת רווחה מודרנית שמבטיחה השכלה, תעסוקה ורמת חיים הוגנת לכל אזרחיה ותושביה ללא קשר להשתייכותם הלאומית או הדתית.

האם הביסה ישראל את הפלסטינים?

מעת לעת אני קורא הגיגים של פרשנים צבאיים, כמו למשל זאב שיף, שכבר הודיעו לנו חגיגית, כי ישראל הביסה את ההתקוממות הפלסטינת. זהו, ניצחנו, הם אומרים.
הבעייה היחידה היא, שהפלסטינים טרם שמעו על כך.
אין מחלוקת על כך כי בכל הקשור לעוצמה צבאית, צבא הכיבוש הישראלי זוכה לעדיפות מכרעת. הוא אכן מכה בפלסטינים מדי יום, הורג, פוצע, הורס ועוקר בכמויות אדירות. מספר הנפגעים הפלסטינים מאז החלה ההתקוממות לפני שנתיים וחצי עולה לאין ערוך על זה של הישראלים, ומשקפים את היתרון הצבאי הישראלי בכוח אש, בציוד צבאי, במספר לוחמים.
אבל, האם כל זה מבשר ניצחון ישראלי? האם אפשר לומר כי ישראל הביסה את הפלסטינים?

מתיי תוכל ישראל לומר כי הביסה וניצחה? כאשר הפלסטינים יודיעו כי ויתרו על שאיפתם למדינה עצמאית, כי הם מקבלים את הכיבוש הישראלי, כי תכנית הבנטוסטאנים של שרון בנוסח האפרטהייד של דרום אפריקה מקובלת עליהם, כי הסירו את התנגדותם להתנחלויות, וכל זאת יהיה מלווה בטקס כניעה רשמי עם חתימה על כתב כניעה, בדומה, למשל, לכניעת יפאן בסוף מלחמת העולם השנייה. או אז תוכל ישראל להצהיר: ניצחנו, הבסנו, הפלסטינים ויתרו על שאיפותיהם הלאומיות ומקבלים את שלטון ישראל עליהם.

מה שקרה עד כה, הוא בדיוק ההיפך. הפלסטינים, על אף המכות היומיומיות שהם סופגים מצבא הכיבוש ומהמתנחלים, על אף הסבל של הסגר והמצור, על אף העוני, המצוקה, ההרג, על אף עקירת מטעים ושדות חיטה וחממות פרחים, על אף מעצרם של אלפים, על אף טירטרורים והשפלות מכל זב ומצורע של צבא הכיבוש, על אף כל אלה, הפלסטינים לא הרימו דגל לבן, לא ויתרו על שאיפתם להסיר מעליהם את מארת הכיבוש, לא ויתרו על זכותם להגדרה עצמית, וממשיכים להיאבק בכיבוש, לצערי גם בשיטות נואלות בדומה לאלו של הכובש הישראלי.

אפשר בהחלט לנצח עם הנילחם על חרותו, למשל, על ידי שילוב של השמדה וטרנספר. בגרמניה ניסו את זה, ברואנדה ניסו את זה, ושם זה לא הלך. אבל ייתכן שישראל תמציא שיטות השמדה יותר משוכללות וכך יכניעו את הפלסטינים.

מהו פרופיל המתאבד?

שרותי המודיעין בכל העולם המערבי עסוקים בנסיון לשרטט פרופיל של מתאבד, וטרם הצליחו. מתברר כי אין לו פרופיל אחיד. מי שחשב שרק שכבות מצוקה הם מאגר מתאבדים, התבדה בפעולת קריסת מגדלי התאומים בניו יורק ובהרס הפנטגון ב- 11 בספטמבר 2001. שם מדובר היה במתאבדים אקדמאים, משכילים שהשתלבו היטב באורח החיים המערבי ואיש לא חש בסערה המתחוללת בקרבם.

האמת היא, כי מה שקרוי אצל האחד מתאבד, קרוי אצל האחר איש אמיץ, המקריב חייו למען, המולדת, האידיאולוגיה, ואם הוא עושה זאת על מזבח אמונתו הדתית אזיי היהדות מכנה אותו כמי ''שמסר נפשו על קידוש השם'', ואין לשיטתה דבר נעלה יותר.
יהודה קן-דרור חייל בגדוד הצנחנים בפיקודם של אריאל שרון ורפאל איתן, ''שהתבקש'' לנסוע בג'יפ כדי לגלות את מקורות האש של המצרים במעבר המיתלה במלחמת סיני ב- 1956, מועלה על נס באתר יזכור של משרד הביטחון כמופת להקרבה. הרמטכ''ל דאז רב אלוף משה דיין ציין אותו לשבח על ''התנדבותו, אומץ ליבו וחרוף נפשו הבלתי רגילים'' וכו' וכו'. האם היה יהודה קן דרור מתאבד או גיבור? האם היה ניכנס כיום ''לפרופיל'' המתאבד שששרותי מודיעין עמלים עליו?

האם בעצם לא כל אחד מאיתנו, בסיטואציה ייחודית יהיה מתאבד/גיבור/מחרף נפשו/ מוסר נפשו על קידוש השם? (מחוק את המיותר).
האם הורה לא יהיה מוכן להשליך נפשו להצלת ילדיו? מהו השלב שבו עובר קו הגבול מאומץ הראוי להוקרה להתאבדות הראוייה לגינוי? המתנחלים המוכנים למות למען שוד הקרקעות, בבחינת דם אדמה עדיפים על חיי אדם, הם מתאבדים או מי ''שמוסרים נפשם על קידוש השם''? יהודה קן דרור הקריב את חייו במטרה להציל את חבריו, כך האמין קרוב לוודאי. אני שמעתי פעם חילוני ישראלי אומר, שהיה מוכן לקחת על עצמו חגורת נפץ ולהתפוצץ בישיבת ממשלה אם היה בטוח כי בפעולה זו הוא מאיץ את הפסקת מרחץ הדמים בין ישראל לפלסטינים ומקרב הסכם שלום. האם הוא אידיאליסט או מתאבד, או שמא שילוב של השניים?

הבעייה היא כי כל הקטגוריות האלה, מאמיץ עד מתאבד, הם חלק מתרבות המוות. רק מי שנתן גט כריתות לפולחן המוות, לא יחגור חגורות נפץ מחד גיסא, ולא יתנדב להתנחלויות וליחידות החיסול של צבא הכיבוש מאידך גיסא.

מהי תרבות?

אריה פרלמן, ציר בועידת המפלגה הפשיסטית מולדת, תומך בפשע המלחמה של טרנספר עם שלם ממולדתו, כתב כאן מאמר חביב על תרגום ומוסיקה. הנה הוא מתפייט על סוגיות תרגום מאנגלית לעברית , הנה הוא מהרהר על תווי מוסיקה הבוקעים ממיתרי הגיטרה.
לכאורה, אדם תרבותי. רק לכאורה. כאשר אני קורא רשימות כאלה מפי מי שמחזיקים בהשקפות עולם המגבות פישעי ופושעי מלחמה, אינני מתרשם מתרבותם. תרבות זה לא רק כמות של ידע. שהרי גם גרמנים רבים שתמכו בנאצים היו אנשי ספר, וכך גם קומוניסטים שתמכו בסטלין.
אם כן, אדם תרבותי בעיניי, אינו מיתמצה בהנאה שהוא מפיק ממוסיקה או מספר, אלא הוא כולל גם קודים של התנהגות והשקפת עולם הומניסטית.