טבח הילדים בבית הספר בעיירה בסלאן (צפון אוסטיה, רפובליקה בפדרציה הרוסית) על ידי אנשי המחתרת הצ'צ'נית ביום הראשון לחידוש הלימודים, זכה לגינוי מקצה העולם ועד קצהו, וטור זה שותף לקונסנסוס הבינלאומי בנושא זה. אפילו דרשני מסגדים בארצות ערב ובאיראן, שלא אחת מגלים אהדה למתאבדי החמאס, הבינו כי טבח מאות התלמידים הצעירים ברוסיה חורג אפילו ממצוות המלחמה בכופרים, וגינו את המעשה.
ראש הממשלה הישראלי שרון, טרוריסט בעל מוניטין רב שנים, קפץ כמובן על עגלת הטבח, וגם הוא, כמו דרשני המסגדים, במגנים. הוא, כמוהם, מאוהב בטרור שלו, ומגנה את זה של הזולת.
הטובחים הצ'צ'נים אינם שונים לדידי מהבחינה המוסרית ממתאבדי החמאס המתפוצצים באוטובוסים, בבתי קפה ובשווקים בישראל. בשני המקרים מדובר ברוצחים ולא בלוחמי חרות. יש להם ללא ספק סיבות מצוינות להתנגד לכיבוש ולדיכוי, זה של הרוסים בצ'צ'ניה, וזה של ישראל בשטחים הכבושים בפלסטין, אולם לא באמצעות טבח בילדים ובאוכלוסיה אזרחית לא לוחמת.
כמו אצלנו, גם שם שורש הרע טמון באותה מלה שאין לי ברירה אלא לחזור עליה שוב ושוב, הכיבוש.
פוטין חשב במושגים של שרון, שבמכת גרזן הוא יחסל את שאיפת הצ'צ'נים לעצמאות. פלישת הצבא הרוסי לצ'צ'ניה ב-1999 לא זו בלבד שלא פתרה את הבעיה, אלא הבעירה את אש הטרור הנגדי. וזה לא יודע רחמים.
הפרשנים בישראל עטו כמוצאי שלל רב על הטבח ברוסיה וגייסו אותו מיד ''למאבק העולמי בטרור האיסלאמי'' שישראל היא כמובן חלק ממנו. שמעתי את צהלות השמחה מבין השורות כאשר היתה שמועה כי עם החוטפים הצ'צ'נים נימנו גם ערבים. הידד.
אין ספק שיש רשת בינלאומית של קנאי איסלאם שבוחשת ומלבה בכל מקום בו יש סכסוך לאומי שמעורבים בו מוסלמים. אולם התשתית למאבק היא מקומית. הצ'צ'נים לחמו לעצמאות הרבה לפני ששמעו על אל קאעידה וכך גם הפלסטינים כאן.
הפרשנים והמומחים הישראלים מעטו לעסוק בשורש הרע - הברוטליות והאכזריות של צבא הכיבוש הרוסי בצ'צ'ניה. במשך חמש השנים האחרונות זרע שם הצבא הרוסי מוות והרס במימדים אדירים. הבירה גרוזני נהרסה עד היסוד, מאות אלפי צ'צ'נים הפכו לפליטים בארצם, הצבא הרוסי ביצע שם פשעי מלחמה לרוב כולל מעשי אונס ורצח, ותחושת הנקם השוררת בצ'צ'ניה נגד הרוסים הרקיעה שחקים. טבח הילדים הוא אחד הביטויים הנוראים שלה. אנחנו, מתנגדי הכיבוש, מבקרים בצדק את אכזריות הכיבוש הישראלי, את ההרג שישראל זורעת אצל הפלסטינים (בארבע השנים האחרונות הרגו חיילי הכיבוש הישראלי, טיפין טיפין לא במכה אחת, למעלה מחמש מאות ילדים, פי שניים ויותר ממספר הילדים שנרצחו עתה ברוסיה), אבל בהשוואה להתנהגות הצבא הרוסי בצ'צ'ניה, צבא הכיבוש הישראלי הוא כמעט צמחוני. יש עוד לאן להידרדר, אם זה מנחם מישהו.
עתה מצפים שפוטין יעצים את ידו קשה, סינדרום בוש ושרון. עוד צבא, יותר אש, יותר מטוסים, טנקים, יותר הרג.
מלאכתו של פוטין תהיה קשה מזו של שרון, כי בניגוד לממדים הקטנים של ישראל ופלסטין המקלים על פעולות הדיכוי ומקשים על פעולות ההתנגדות, מרחבי רוסיה האדירים ויכולת המסתור של חברי המחתרת הצ'צ'נית מזמנים להם אפשרויות למכות כואבות שספק אם פוטין יוכל לשרש.
טרור הכיבוש מזין את תנועת ההתנגדות ואת הקנאות הדתית, זו מזינה את את הטרור הנגדי ואת אכזריותו הנוסקת. הפתרון שם כמו פה, ברור לעין כל - סיום הכיבוש והיענות לדרישות העצמאות של העמים.
טלי פחימה
30 ימים היתה טלי פחימה במרתפי השב''כ, נתונה לחקירות ושטיפות מוח של החוקרים והיא לא נשברה, לא חתמה על הודאה במה שלא עשתה ולא הצליחו לעקור ממנה את ההתנגדות לכיבוש ואת ההכרה כי לנכבש מותר להתנגד לכובש. על כך מגיע לטלי חיבוק חם מכולנו. אשת חיל אמיתית.
אין לי ספק שאין לשב''כ כל חומר נגד טלי פחימה, היא לא תכננה ולא סייעה לשום פעילות חמושה של הפלסטינים, שהרי אילו היה לשב''כ קצה חוט, זה מכבר היו מגישים כתב אישום.
היה לי ברור שהשב''כ לא יהיה מוכן לאבד יוקרה ולשחרר את טלי, ועל כן השתמש בנשק החלוד של מעצר מינהלי, שהוא לא יותר מטרור של מדינה. בהיבטים רבים ישראל נוהגת זה מכבר כמדינת שב''כ שעל פיו ישק דבר. שופטים לא מעזים לצאת נגדו וכך גם שרים ושועים. שר הביטחון חתם, פרקליט המדינה החדש שנדר אישר, כולם מתנהגים כחבורת אפסים כנועה אל מול שגיונות השב''כ ומשתפים פעולה במעצר שווא.
אני חושש ששופט בית המשפט המחוזי, מי שלא יהיה, יאשר את המעצר המנהלי, ואנחנו, כל עוד אנו בחוץ ויכולים לפעול, חייבים לעשות את אשר ביכולתנו להביא לשיחרורה. כל מי שיש לו קשרים עם אישים בעולם ראוי להפעילם למחאה נגד ישראל.
לפני שנים ראיתי סרט המשחזר פעולה נועזת של קבוצה יצירתית שחדרה לכלא ושיחררה עציר. אני מפנטז על פעולה כזו כדי לחלץ את טלי, פעילת שלום שלא חטאה, מהכלא הישראלי.
מהיכן הרוע הזה?
אינני מצפה מבעלי ההון שיתמכו במשטר סוציאליסטי שהרי זה עשוי להלאים את רכושם. אבל האם זה חוק טבע שהקפיטליזם יהיה אכזרי, מתאנה לחלשים, דורך עליהם, בועט בהם? כאשר צ'כוסלובקיה היתה עדיין תחת המשטר הקומוניסטי, התרחש הנסיון הידוע של מזכ''ל המפלגה דובצ'ק, שניסה ליצור דגם יותר אנושי של סוציאליזם, קראו לו ''סוציאליזם בעל פני אנוש''. הניסיון דוכא באיבו על ידי ברית המועצות ובעלות בריתה (''ברית ורשה'') שפלשו ב-1968 לצ'כוסלובקיה, הדיחו את דובצ'ק והחזירו לשלטון את סוכני מוסקבה שפעלו על פי תכתיבי הקרמלין. (מזכיר את השופטים והשרים בישראל הפועלים על פי תכתיבי השב''כ).
האם יש דבר כזה כמו קפיטליזם בעל פני אנוש? אני שואל זאת כי בישראל נראה שדגם כזה הוא עולם הולך ונעלם.
כאשר נתניהו פוגע בשכבות הכי חלשות, בנכים, בקשישים, בבעלי ההכנסות הנמוכות, ומאידך מיטיב עם בעלי ההון, הוא לא עושה זאת כי הוא מפחד מסוציאליזם. גם אם יהיו לכל עובדי המדינה שכר נאות, וכל עובדי הרשויות המקומיות יקבלו את שכרם בזמן, והקשישים יקבלו גימלה מכובדת, עדיין יהיה לבעלי ההון די והותר, ושום סכנה לא נשקפת למעמדם מכך שעובדים לא נרמסים. אז למה הוא רומס אותם?
קחו למשל את בנק המזרחי. בנק פרטי. בעלי הבנק מוכנים לשלם לאדם אחד שפורש מניהול הבנק יותר מ-13 מיליון ש''ח. במלים אחרות, אין להם בעיה לתת מכיסם סכום עתק לאיש אחד, אבל בו בזמן הם מפטרים 100 עובדים, שהיו יכולים לחיות מצוין שנים רבות מאותם 13 מיליון ש''ח. אין כאן כל שאלה של סכנת השתלטות של משטר סוציאליסטי, אז מדוע הם מעדיפים לתת מתנה לאיש אחד במקום לשלם משכורת ל-100 אנשים עובדים?
השאלה שלי אינה שאלת תם, כי אני יודע שיש מדינות עם משטר קפיטליסטי בעל פני אנוש, שמכבד אנשים עובדים, שלא מקצץ בתרופות לחולים, שמשלם פנסיות הגונות. מהיכן הרוע הזה של הקפיטליזם הישראלי? וחידת החידות: מדוע הנפגעים מגזירות נתניהו ממשיכים להצביע עבורו? כאילו אמרו: לא רוצים להשתחרר מעבדות, מעוני מדלות. האם הרוע משתלם?
מאבק לא אלים
בעקבות ביקורו בישראל ובפלסטין של ד''ר ארון גנדי, נכדו של המהאטמה, שעשה נפשות למאבק הלא אלים, כתב אורי אבנרי
מאמר בנושא. הוא מדמה שיחה בין שני פלסטינים, אחד אמור להיות בעד המאבק הלא אלים, השני נגדו, ועל פי התמליל שאבנרי שם בפיהם, זה שבעד המאבק האלים נשמע משכנע יותר. הדבר נובע מכך שאורי אבנרי, כמו ישראלים רבים, לא הפנימו נכונה את העקרון הזה. על פי הויכוח שמתפתח בין שני הפלסטינים במאמרו של אבנרי, אומר זה שבעד אי אלימות, ראה, בזמן האסיפה עם גנדי, טיפסו שניים על החומה, הניפו סיסמאות ולא נורו. עונה לו השני, נכון, אבל זה היה רק בגלל שבאסיפה השתתף גנדי והישראלים רצו לעשות עליו רושם טוב, או משהו כזה.
אין לטקסט הזה דבר עם אסטרטגיה לאומית למאבק לא אלים. אילו אימצו הפלסטינים אסטרטגיה כזו, לא היינו בכלל מגיעים לשלב החומה. כי אסטרטגיה של מאבק לא אלים, הוא קודם כל החרמה מוחלטת ואי שיתוף פעולה עם הכובש. פלסטינים לא היו עובדים בישראל, לא היו בונים התנחלויות, לא היו קונים סחורות ישראליות, לא היו מוכנים לקבל תעודות זהות ישראליות, היו מקימים תעשיה מקומית לסיפוק צרכי היום יום, המיליארדים שהוציאה ההנהגה על חימוש ומאבק מזוין היו מנותבים לתמיכה בפלסטינים המחרימים. הפלסטינים היו עורכים מצעדים לא אלימים לעבר התנחלויות, לא היו נשמעים לעוצר, וכך הלאה. הכובש הישראלי היה מנסה לשבור זאת בדרכים אלימות, אבל זה בדיוק כוחו של המאבק הלא אלים, שהוא כובש אהדה הולכת וגוברת בעולם, והכובש הולך ומתקשה בהפעלת כוחו. ממשלת ישראל היתה מתקשה במיוחד כי מספר הישראלים שהיו מגלים הזדהות ותמיכה עם סוג כזה של מאבק פלסטיני היה מגיע למאות אלפים, וגם הסרבנות להשתתף בפעולות הדיכוי היו גבוהות לאין ערוך ממה שהן כיום.
מאבק לא אלים, מתאים הרבה יותר לתנאים הגיאוגרפיים והטופוגרפיים של ישראל. אילו הוחל בו בשנים הראשונות לכיבוש, היינו נתונים היום זה מכבר במציאות של שתי מדינות, שאולי לא חיות באהבה, אבל בדו קיום ובלי מלחמה.
ההיסטוריה מלמדת כי הדמוקרטיות הבודדות שקמו מתוך הקולוניות הבריטיות, היו אלה שמעטו במאבק מזויין נגד הכובש הבריטי. ההודים בהנהגת גנדי, והיהודים בהנהגת הישוב המאורגן, כלומר הסוכנות היהודית וההסתדרות. עיקר המאמצים של הישוב היהודי היה בהקמת תשתית למדינה, תעשיה, חקלאות, קיבוצים, העפלה לא חוקית, ואלה עשו את שלהם. שני ארגוני המחתרת לח''י ואצ''ל, שהתמקדו במאבק צבאי, לא הגיעו לשום הישג בעל משמעות בתקופת הכיבוש הבריטי והישוב היהודי אכן מאס בהם, והדבר בא לידי ביטוי בבחירות לכנסות הראשונות.
הצרה היא שלפלסטינים יש הנהגה שטופה באלימות, מול כובש השטוף אף הוא באלימות, ובעימות הזה, בינתיים הבריון הישראלי מגלה עדיפות ברורה.
''ממה אתה חי''
אילו הייתי צריך לקיים עצמי מההכנסות שיש לי מישראל, דומה כי הייתי נימנה היום עם צרכני בתי התמחוי. זאת אף זאת, אילו קיומי היה תלוי אך ורק בישראל, יתכן בהחלט והייתי נימנה עם הרוב השקט, שלא מאתגר את השלטון, ממלא אחר הוראותיו , ומקבל את גזרותיו.
כאשר אני נשאל ממה אתה חי, אני מרגיש חובה לספר בקיצור נמרץ את הספור האישי להלן, שקוראיי הותיקים אולי מכירים אותו, אבל למען החדשים ראוי לחזור על כך. שידעו כיצד הצלחתי לשמור על קיום מכובד למשפחתי.
בשעתו הייתי עובד מדינה. בתקופת מלחמת לבנון נימניתי עם מייסדי תנועת ''יש גבול '' ופירסמתי בעיתונות ביקורת חריפה נגד מדיניות הממשלה ובמיוחד נגד ראש הממשלה מנחם בגין, שר הביטחון אריאל שרון והרמטכ''ל רפאל איתן, אותם הגדרתי כפושעי מלחמה. לקחתי בחשבון כי הדבר עלול לעלות לי בפיטוריי ממשרתי הממלכתית (משרד החינוך), מה שאכן גם התרחש בפועל.
הייתי עובד המדינה הראשון שהועמד לדין על סעיף בחוק שמעולם לא עשו בו שימוש קודם לכן: איסור על עובד מדינה בכיר לבקר באופן פומבי את מדיניות הממשלה. היועץ המשפטי דאז החליט כי אין לשאת את ביקורתי החריפה ויש להפעיל נגדי את הסעיף הדרקוני הזה. המשפט נמשך לאורך תקופה של שלוש שנים, קודם בבית הדין המשמעתי של עובדי המדינה ולאחר מכן בבית המשפט העליון, והשופטים דנו בסוגיה, כיצד לפרש את האיסור הזה. פרקליטי ואני טענו כי עובד מדינה אינו רכוש המדינה, וזכויות האזרח אינן מופקעות ממנו, ביניהן הזכות לחופש הביטוי, הכוללת כדבר מובן מאליו גם את הזכות לבקר את מדיניות הממשלה. הצענו לבית המשפט לפרש את הסעיף פרוש מצמצם לפיו האיסור תקף רק לשעות העבודה, אבל אינו תופש בשעות בהן אינני עובד. לאחר שעות העבודה מותר לי, על פי פרוש זה, להביע את דעתי הביקורתית על מדיניות הממשלה ולפרסמה ברבים במאמר או באסיפה בלי להיות נתון לסנקציות של איבוד הפרנסה. אין זה הוגן וגם נוגד את עקרונות המשטר הדמוקרטי, טענו, שהמדינה רשאית לכפות על האזרח להקריב את חייו במלחמות שהיא יוזמת ותשלול ממנו את זכות הזעקה ''למה ומדוע''? עוד טענו, כי עובדי מדינה שמותר להם רק לענות אמן אחר מדיניות הממשלה אם ברצונם להתבטא באופן פומבי בסוגיות מדיניות, (אין על כך איסור בחוק), מהווים את מאגר המתקרנפים שמוכנים לשרת משטרי רשע ועריצות. והרי אנו היהודים סבלנו כה רבות מסוג זה של עובדי מדינה. (אייכמן כמשל).
כל הנימוקים היפים האלה לא עזרו, כלה ונחרצה היה עם השופטים להיפרע ממני כמצוות השלטון, וסופו של המשפט שהורשעתי, פוטרתי וניפסלתי לשירות המדינה למשך חמש שנים, אפילו דוור לא יכולתי להיות במשרד הדואר הממשלתי של הימים ההם. וכך קרה שמי שמחה נגד הרשע והפשע פוטר ונפסל לשרות ומי שעסק ברצח והרג אלפים היו כשרים לשרות הציבורי. פסק הדין חסם למעשה כל אפשרות של עבודה בכל מוסד שמקבל תמיכה מהממשלה, כמו אוניברסיטאות, עיריות, ועוד גופים ציבוריים לרוב.
חזרתי לעבודה עיתונאית, אלא ששכרו של עיתונאי חופשי המקבל שכר לפי רשימות וטורים אין בו די כדי לפרנס בכבוד משפחה עם שני ילדים קטנים.
צחוק הגורל הוא שמה שאיפשר ומאפשר לי להרים קול ולהיאבק נגד הברבריות הישראלית, מבלי להיות נתון לחנק כלכלי, הם הפיצויים שקיבלה משפחתי יוצאת גרמניה בגין הברבריות הנאצית.
הזורע רוח קוצר סופה
