להלן קישורים לחלק א' ולחלק ב'.

בשני החלקים הראשונים של המסה התבררו העובדות הבאות:

1. שהשקפת השאננות לציון הגיחה לעולם כתגובה לתוצאות מלחמת תש''ח.
2. שיזהר סמילנסקי היה מראשוני השאננים לציון בספרות הישראלית הצעירה.
3. שמול ההשקפה של ס. יזהר הציב משה שמיר השקפה מנוגדת.
4. שהיחס המספרי בין סופרי המשמרת של שניהם, משמרת ''דור בארץ'', לא העיד שבין השנים 1973-1967 עלה מספר אוהדיה של השאננות לציון בנוסח יזהר בקרב הסופרים על מספר התומכים בהשקפה המנוגדת ששמיר טען לה, ורק ממלחמת 1973 ואילך גדל המחנה של השאננים לציון בהתמדה עד שצבר תמיכה של רוב סופרי המשמרות שהצטרפו לספרות הישראלית אחרי משמרת ''דור בארץ''.
5. שהשאננות לציון הסתפקה בתחילה בהכתמת צחותו המוסרית של דגלנו, דגל החרות הלאומית שהונף בתש''ח, אך ההכתמה, שהתחילה בטענת הנישול שהדביק יזהר למלחמת השיחרור, התרחבה ממלחמת ששת-הימים ואילך לתיאור זוועות ''הכיבוש''.

בחלק הנוכחי של המסה יעבור הדיון מההתחשבנות של סופרי השאננות לציון עם אירועי-ההווה (בששת העשורים שבין השנים 2009-1948) לגיחותיהם אל המיתוסים שלנו מהעבר ואל תמונת מצבינו במזרח-התיכון בעתיד. מטרתם בגלישה לעבר היא לנתץ מיתוסים המוכיחים את זכותו הבלעדית של העם היהודי על ארץ-ישראל בשלמותה. ומטרתם בפלישה לעתיד היא להציע פתרונות אוטופיים למזרח-התיכון, שתוכנם זהה: השתלבות היהודים בצורות חַלופיות למדינת-ישראל, מדינת הלאום הקיימת.

הגיחות לעבר ולעתיד ניתנות להסבר באופן הבא: סופרי השאננות לציון לא נועזו להשיב בשלילה מפורשת והחלטית – לפחות בתקופה שבין מלחמת ששת-הימים למלחמת יום-כיפור – על שלוש השאלות שעליהן התקיימה המחלוקת בין סופרי שני המחנות, סופרי ''מחנה השלום'' וסופרי ''המחנה הלאומי'':

1. שאלת תוקף הזכות של העם היהודי בארץ-ישראל.
2. שאלת ההיקף של הנחלה הלאומית של העם היהודי בארץ-ישראל.


3. והשאלה שעמדה על הפרק: האם נבון למצות את הזכות על מלוא ההיקף של הנחלה הלאומית ולהקים יישובים ישראליים גם מעבר לגבולות שביתת הנשק משנת 1948 (''הקו הירוק''), או שכדאי להשהות צעד כזה ולהחזיק במרחבים ששוחררו במלחמת ששת-הימים מידי מצרים, ירדן וסוריה כקלף-מיקוח בשיחות שלום, בתקווה ששיחות כאלה ימוטטו את חזית הסירוב שגיבשה הליגה הערבית ויביאו לסיום ''הסכסוך''.

עד מלחמת 1973 הניחו סופרי השאננות לציון – ובכך צדקו – שתשובה שלילית מפורשת מפיהם על שלוש השאלות תקומם את הציבור, שעדיין זכר, שמדיניות הערבים כפתה על ישראל את מלחמות 1948 ו-‏1967. פרט לתמהונים בודדים ובפרובוקטורים-להכעיס לא נמצא אז סופר רציני שהיה מוכן לומר לציבור הישראלי, שהזכויות ''דה-פקטו'' של הערבים בארץ-ישראל, שהן זכויות בנות שמונה מאות שנים בלבד (מאז כבש צלאח א-דין את הארץ מידי הצלבנים במחצית השנייה של המאה השתים-עשרה), גוברות על הזכויות ''דה-יורה'' של העם היהודי בארץ-ישראל, שהן בנות יותר משלושת אלפים שנה. אך מטעמים פרגמטיים גם לא היו מוכנים סופרי השאננות לציון להשיב תשובות חיוביות על השאלות שהיו בוויכוח בינם ובין סופרי המחנה האחר. לכן עברו מההתחשבנות עם ההווה לניתוץ מיתוסים מהעבר ולהעלאת פתרונות אוטופיים להשתלבות שונה של היהודים במזרח-התיכון בעתיד, ובכך ביטאו במרומז את עמדתם, שאי-אפשר לאמץ את ההשקפה הלאומית-יהודית-ציונית כמוצא יחיד ל''מצב הישראלי'' וכפתרון הבלעדי שישראל יכולה להציע לערבים לסיום ''הסכסוך''.

---

ניתוץ מיתוסים

מיתוסים הם סיפורים שהתגבשו סביב אירוע או דמות אמיתיים בהיסטוריה, ואשר על הגרעין העובדתי שבהם העטה העם במשך הדורות את ייחוליו לדמויות מופת ולמעשים הראויים לתהילה. מכאן חשיבותם של המיתוסים, המעבירים לדורות המאוחרים הֵדים מהעבר ומחוכמת הקדמונים – מורשת לחייהם בהווה. בשאלת היחס למיתוסים כדאי להזכיר את התשובה הנבונה שהציע אחד-העם במסה ''משה'' לשאלת אמיתות הסיפורים שבמקרא על גדול מנהיגיה וראשון נביאיה של האומה העברית. למפקפקים באמיתות הסיפורים על משה בתנ''ך, השיב אחד-העם, שהסיפורים על משה משקפים את חזונו של העם לדמות המנהיג האידיאלי, ומאחר שגנוזה בהם אמת היסטורית, אין טעם לתבוע הוכחות ארכיאולוגיות לאמיתותם. סופרי השאננות לציון לא היטו אוזן לתבונת אחד-העם, אלא נהו אחרי הגחמה ''המחקרית'' של קומץ היסטוריונים, שפתחו ב''עליהום'' על המיתוסים של עמנו.

שנים לפני ש''ההיסטוריונים החדשים'' התארגנו כאופוזיציה ל''היסטוריונים הציונים'', כבר פעלה במרץ באקדמיה שלנו מגמת הניתוץ של מיתוסים שהעם היהודי ביטא באמצעותם את געגועיו לצמיחת גיבורים בהווה בדמותם של לוחמי חרות מפורסמים מהעבר. הנפגעים של מגמה זו היו אלעזר בן יאיר – גיבור מצדה, בר-כוכבא – גיבור מרד בית שני, ויוסף טרומפלדור – גיבור תל-חי. אחרי הניצחון הגדול במלחמת ששת-הימים כבר לא מצאו הסופרים במחנה השאננים לציון טעם להמשיך בהתנכלות לתהילת הגיבורים המאוחרים האלה, שהפגיעה בהם לא הניבה הרבה תועלת להשקפתם בנושאי ''המצב'' ו''סכסוך'', ולפיכך פנו לנתץ מיתוסים מתקופת האבות, שבהם השתמרה המסורת, שארץ-ישראל היא נחלתו הלאומית רק של העם היהודי, מאז הובטחה בלעדית לאבות האומה ולצאצאיהם בשחר ההיסטוריה.

הבולט מבין הסופרים, ששקד במיוחד על ניתוץ המיתוסים שבהם הונצחו הזכויות בארץ-ישראל לעם היהודי מימי האבות ועד קץ הימים, הוא ללא-ספק מאיר שלו. ודֵי אירוני, שדווקא הוא, שיש לו ''יחוס אב'' בספרות הישראלית, נמשך ליבו לנתץ בספריו מיתוסים בתנ''ך, שבתקֵפותם האמין בכל מאודו אביו, המשורר יצחק שלו, והתבלט בשקדנותו לבטל ''יחוס אבות''. יתר על כן: מאיר שלו הוא מהיותר בקיאים בספר הספרים מבין הסופרים. ולפיכך אין לחשוד בו שרק בהיסח-הדעת היפנה את הקורא ברומאן ''עשו'' (1991), לשני קטעים בספר בראשית, המתארים כיצד נפתרו בתקופת האבות סכסוכי הירושה על אדמת הארץ בין היורשים.

בקטע הראשון המוריש הוא אברהם, שעוד בחייו קבע את העיקרון ליישוב סכסוך כזה: וַיִּתֵּן אַבְרָהָם אֶת-כָּל-אֲשֶׁר-לוֹ, לְיִצְחָק. וְלִבְנֵי הַפִּילַגְשִׁים אֲשֶׁר לְאַבְרָהָם… (וישמעאל בכללם), נָתַן אַבְרָהָם מַתָּנֹת; וַיְשַׁלְּחֵם מֵעַל יִצְחָק בְּנוֹ, בְּעוֹדֶנּוּ חַי, קֵדְמָה, אֶל-אֶרֶץ קֶדֶם. מזרחה לנהר הירדן (בראשית כ''ה). בהתקרב המועד לבצע את חלוקת הירושה בין צמד האחים הבא, כבר היתה ברורה לשניהם הנוסחה שעל-פיה יפעלו: וַיִּקַּח עֵשָׂו אֶת-נָשָׁיו וְאֶת-בָּנָיו וְאֶת-בְּנֹתָיו, וְאֶת-כָּל-נַפְשׁוֹת בֵּיתוֹ, וְאֶת-מִקְנֵהוּ וְאֶת-כָּל-בְּהֶמְתּוֹ וְאֵת כָּל-קִנְיָנוֹ, אֲשֶׁר רָכַשׁ בְּאֶרֶץ כְּנָעַן; וַיֵּלֶךְ אֶל-אֶרֶץ, מִפְּנֵי יַעֲקֹב אָחִיו... וַיֵּשֶׁב עֵשָׂו בְּהַר שֵׂעִיר, עֵשָׂו הוּא אֱדוֹם..., מזרחה לנהר הירדן (בראשית ל''ו).

שני הקטעים משקפים את הפתרון של אבותינו למצבים שבהם לשני אחים ישנן זכויות-ירושה בנחלת-האבות. במקרים כאלה, נקבע במקרא, אין מחלקים את הנחלה, אלא אחד האחים זוכה בכל הנחלה ונשאר להתגורר בה והאח השני עוזב ומחפש לעצמו ולצאצאיו נחלה במקום אחר. וכדאי להטות אוזן לנימוק שניתן להכרעה זו בפרק ל''ו: ִּי-הָיָה רְכוּשָׁם רָב, מִשֶּׁבֶת יַחְדָּו; וְלֹא יָכְלָה אֶרֶץ מְגוּרֵיהֶם, לָשֵׂאת אֹתָם--מִפְּנֵי, מִקְנֵיהֶם. אילו בוצע פיצול של הנחלה – הפתרון שלמראית-עין מצטייר כצודק יותר – היו משפחות שני היורשים מתקשות להתקיים ברווחה במחציות מהנחלה השלמה, ומצוקתן החומרית היתה מלבה סכסוכים בלתי-פוסקים ביניהן.

אף שבשני ראיונות שקיימתי עם מאיר שלו, במרחק זמן זה מזה, השיב שרק במקרה בחר להפנות דווקא אל קטעים אלה, אין ספק שלא במקרה בחר בהם ברומאן ''עשו'', המספר על סכסוך ממושך בין יעקב לבין אחיו, המכנה את עצמו ''עשו'' מתוך זהות גורל עם נפגע ה''נישול'' מתקופת האבות. הרומאן מתפענח כאלגוריה המגיבה על הסכסוך על ארץ-ישראל כיום בין צאצאי יעקב לצאצאי עשו. ועל-ידי שילוב שני הקטעים בהקשר נלעג בעלילתו, ביטא מאיר שלו את התנגדותו ליישום הפתרון מימי האבות ביישוב ''הסכסוך'' על ארץ-ישראל בימינו (ראה הפירוש לרומאן בספרי ''העט כשופר פוליטי'', 1992). לכן בחר לנתץ את שני הסיפורים המיתיים האלה, שמהם משתמע, שפתרון ההנעה של אוכלוסיה ממקום למקום במצב של סכסוך-דמים שאיננו נפתר לאורך שנים – פתרון הטרנספר – איננו נחשב לבלתי-מוסרי ביהדות ולא אמור להיחשב לבלתי-קביל במשפט הבינלאומי.

גם אם טרנספר אינו הפתרון האידיאלי, אין לשלול אותו, אם כתוצאה מיישומו פותרים סכסוכים קשים בין עמים וחוסכים בחיי אדם משני הצדדים. יישומו של פתרון הטרנספר ב''סכסוך הערבי-ישראלי'', על-פי הנוסחה מימי האבות, הוא לפיכך ההגיוני והטוב שאפשר להציע. ומאחר וארץ-ישראל היא המולדת היחידה שיש לעם היהודי ורק לו זכויות בלעדיות ומוכחות עליה מקדמת-דנא, ואילו לערבים מרחבים ענקיים ואמצעים חומריים עצומים, אין לדחות את פתרון הטרנספר על הסף.

לוא היו ארצות הליגה הערבית שוקלות את הפתרון הזה בכלי התבונה, אחרי תבוסתם במלחמת 1948, והיו משכנעות את הפלסטינים להסכים לפתרון הטרנספר מרצון וגם מסייעות להם לבצעו, היה ''הסכסוך'' נפתר מזמן. אך מאחר ועמי ערב הסתמכו על יתרונם המספרי, עושר הנפט שלהם וכוח השפעתו, שימרו את הפלסטינים כפליטים בארצותיהם, במקום להטמיע אותם במדינותיהם באופן מלא, טיפחו בהם את ''זכות השיבה'' ושיסו אותם נגד מדינת היהודים הזעירה, לא נפתר ''הסכסוך'' מאז 1948 ועד היום.

---

''קחו מהר זהות!''

בחמישה מספריו, מ''רומן רוסי'' (1988) ועד ''פונטנלה'' (2002), שקד מאיר שלו על ניתוץ מיתוסים צעירים יותר בתולדות העם היהודי, המיתוסים על החלוצים שנאחזו בראשית המאה העשרים באדמת המולדת והקימו יישובים חקלאיים ברחבי הארץ, שהוחזקה במשמורת של התורכים העות'מאנים, כי היתה אז ארץ דלילת תושבים, שלתושבי הקבע הערבים בה לא היתה זהות לאומית כלשהי וששטחיה לא היו מזוהים כמדינת עם כלשהו. בחמשת ספריו אלה שב מאיר שלו ותיאר את קריסת ''הכפר הציוני'' ואת ההסתלקות של הנכדים מהגשמת חזונם של המייסדים, להיאחז באדמת ציון ולכונן עליה בבוא העת את הריבונות המחודשת של העם היהודי (ראה הדיון ברומאנים אלה של מאיר שלו בספרי ''ספרות וריבונות'' 2006, עמ' 70-63).

בשישי מספרי סדרה זו, ברומאן ''יונה ונער'' (2006), התקדם שלו כמעט לימינו אלה, במטרה לנתץ את המיתוס שנרקם סביב קרב-הגבורה על ירושלים במנזר סן-סימון במלחמת תש''ח. ברומאן הזה סיכם את ההשקפה הרעילה שביטא בספריו הקודמים, לפיה אמנם היו בהתחלה הצלחות להגשמה של החזון הציוני בארץ-ישראל, אך במשך השנים התברר, שכל המפעל עמד על כרעי תרנגולת, ומשנחשפו יסודותיו הרעועים, החלה כעבור דורות בודדים הנטישה של החזון, ומכל הסיפורים ההרואיים על הגשמתו נותר אצל הנכדים רק העניין בנדל''ן (ראה פירוש לרומאן זה בספרי ''משבר ערכים בסיפורת הישראלית, 2007, עמ' 46-31). בלהיטות הנדל''נית של הנכדים עוסקים גם סיפוריו של עמוס עוז בקובץ ''תמונות מחיי הכפר'' (2009).

א.ב. יהושע, לעומתם, בחר לכרסם במיתוס הריבונות היהודית על ארץ-ישראל מנקודת מבט הפוכה, על-ידי ליווי נלהב של התעוררות הרגש הלאומי וצמיחתו אצל הפלסטינים. ברומאן ''מר מאני'' (1990) שתל בפיו של יוסף מאני, השישי בשושלת המשפחה, עצה לערבים מהכפרים, בעודו מחזיק בידיו – וכמובן שלא במקרה - עותק מהצהרת בלפור משנת 1917: ''תתעוררו בטרם יהיה מאוחר - - - קחו מהר זהות! - - - זאת האדמה שלכם ושלנו, חצי לכם וחצי לנו - - - קחו זהות, בכל העולם לוקחים העמים זהות, אחר-כך יהיה מאוחר, אחר כך יהיה אסון, הנה אנחנו (היהודים) באים - - - כמו ארבה - - - עכשיו חונה במדבר ופתאום הוא מתנפל'' (188-186). ואחר-כך ב''אש ידידותית'' (2007) נטע דווקא בפי פלסטינית עצה מקבילה ליהודים : ''לקחתם אדמות, לקחתם מים, ואתם שולטים בכל תנועה שלנו, אז לפחות תנו אפשרות גם להצטרף אליכם - - - זאת אף-פעם לא תהיה בשבילכם מולדת אם לא תדעו להתמזג עם כל מה שיש בה'' (322). לביאור הרעיון הכנעני שהצפין א. ב. יהושע בדבריה אלה של הפלסטינית נחזור בהמשך המסה.

מבין היצירות המעטות שהתפרסמו בעשור האחרון – ואשר סיפרו את הסיפור המהימן של חלוצי העליות ואת סיפור ההתערות הקשה אך המוצלחת בארץ ברוח הרומאן הציוני – כדאי להזכיר שני רומאנים המפריכים את התמונה הפוסט-ציונית שציירו מאיר שלו וא. ב. יהושע בספריהם. והשניים הם הרומאן ''אדום עתיק'' (2007) של גבריאלה אביגור-רותם, המספר על היאחזות משפחה אחת בגליל, והרומאן ''עת דודים'' (2008) של מירי ורון, המספר על תלאותיה של משפחה אחת בעיר תל-אביב המתפתחת בין שתי מלחמות העולם. ובשתי העלילות המצוינות האלה מנהיגות את מימוש הזכות של העם היהודי לחזור ולהיאחז במולדת שתי נשים חזקות ועצמאיות, האימהות הגדולות של כל שבט. שתי הסופרות פסעו בספריהן, כמובן, במסלול הרעיוני שסלל משה שמיר מול השאננות לציון.

• יוסף אורן הוא חוקר, מבקר ומרצה לספרות. השנה הופיע בהוצאת ''יחד'' ספרו ''צו-קריאה לספרות הישראלית'', שהוא הכרך התשעה-עשר בסדרה המחקרית-ביקורתית ''תולדות הסיפורת הישראלית''.

---