פורום ארץ הצבי Enter the forum
Articles
Discussions
About FAZ
FAZ people
columns
Links
Previous page
Bulletine Board

SearchFeedbackAdd to Favorites
RSS Feed
מה זה?
מולך הדמים בציויליזציה הערבית
מיכאל מ. שרון (יום חמישי, 28/11/2002 שעה 11:12)


מולך הדמים בציויליזציה הערבית


מיכאל מ. שרון




''הבה ישפך במלחמה דם טהור, שכן זהו מס הכבוד, והמס לטיהור האדמה הזכה מידי גזלניה''.

דברים אלה לא נאמרו בימים אלה, אלה נכתבו ב''צאות אל ערב'' המצרי, ב- 13 יולי 1970. למעשה, דברים אלה רואים בזה הרגע אור, לראשונה בארץ או בעולם המערבי, לאחר שעבודתי ''שלטון ונחשלות - אספקטים של השלטון והחברה במצרים כפי שהודגמו במלחמת ההתשה'' נגנזה על ידי דובר צה''ל עם הסכם הפסקת האש עם מצרים של נאצר, באוגוסט 70.

''הבה ישפך במלחמה דם טהור, שכן זהו מס הכבוד, והמס לטיהור האדמה הזכה מידי גזלניה'' ובהמשך ''כאשר המלחמה הנה צורך של שחרור אדמה מקודשה, הרי הבריות מקדמים אותה בערגה מפליאה למוות. המוות כאן הינו חיים ונצח''. (צאות אל ערב, 13 יולי 1970).

וכתבתי אז את הדברים הבאים בין היתר:
שחרור פלשתין כמטרה הומר בשפיכות הדמים לשמה. המוות הפך להיות כור המצרף, הקטרזיס המטהר אשר שחרור פלשתין מותנה בו באורח מיסטי. הציפייה הפרועה להקזת דם עצמית ללא גבול הפך לתחליף המשיחי והפטליסטי לכל יוזמה בעלת השלכות מעשיות (עמ' 10).

ועוד: ''דרך הנצחון מלאה דם, יגע ומוות (נאום גמאל עבד-אל נאצר, אוניברסיטת קהיר, 26.7.69).

ואני כותב אז: מולך הדמים של קיום מלחמת ההתשה תובע קרבנות ללא הרף, והנכונות להקריבם מטופחת ומועלית על נס.
''בקונפליקט מסתמנת אמת מהותית - הבאה לידי ביטוי בהסכם המוחלט בין ההתנגדות ובין כוחות הכיבוש הישראלים סביב מה שנקרא מעגל האלימות והדמים. ככל שהכיבוש מגביר את דמות הדמים האלימה - (לא היו אז שום פעולות כיבוש אלימות -אך אנו כאן רואים את הטרמינולוגיה העויינת בשלבי היווצרותה הראשוניים ללא כל זיקה למציאות בשטח, טרמינולוגיה הקיימת עד ימינו, ושאומצה בינתיים גם על ידי חוגים שונים בארץ. הערת מ.שרון, 28.11.2002) - ככל שהכיבוש מגביר את דמות הדמים האלימה, כן גוברת מבחינה איכותית וכמותית האלימות המחזורית של ההתנגדות'' (אל אהרם, 23.2.69).

''אנו מוכנים למות, וכל אחד מוכן להקריב חייו'' (29.4.68 נאום נאצר).

''הבה וידע האויב שאנו עם שההקרבה למען החירות ערבה לחיכו'' (איסמעיל צברי עבדאללה, אל טליעה, אוגוסט 69).

ואני כותב אז, נער בן 20, התוהה בחוסר אמון על מה שנגול לפני כאן לעומת עולמי הסדור והמובן:
הסגידה לשפיכות הדמים, פסיכוזת ההרס העצמי, ומגמות התאבדות הגובלות בטרוף הרסני וסוחף אותם מציגים לפנינו המצרים, כל אלה יש בהם כדי להביא כל מחשבה רציונאלית לסבך מתסכל, החסר מוצא ופשר.

(שהרי מאז אריסטו אנו יודעים שכל פעולה אנושית מוכוונת לתכלית כלשהי, ולא מציבה אופקי להבות ודם כתכלית לכשעצמה. הערת מיכאל, 28.11.2002)

ואני כותב אז:
העמדה ההתאבדותית המצרית מוצאת את ביטוייה ב''קרב על הקרב'' בחזית התעלה. אופייניות הנן התבטאויות אדריכלי ההרג המצריים אשר נתנו ''הכשר רשמי'' לטבח לוחמיהם בתעלה, על מזבח שגיונות חסרי פשר:

''כל אחד, חייל כקצין היוצא לקרב, צריך לקחת בחשבון שסיכוייו למות הם 90% וסיכוייו לחזור הם 10% (נאום נאצר, 29.4.68).

''הבה וידע האויב שיש בכוחנו להתמודד איתו במלחמת כלייה כוללת'' (איסמעיל צברי עבדאללה, אל טליעה, אוגוסט 69).

מצרים תלחם עד לישראלי האחרון או עד המצרי האחרון'' (נאום נאצר, 1.5.69).

ואני כותב, בנימה של תדהמה אמיתית, על תופעה ביזרית ולא מוחוורת כלל לאדם המערבי, ושלא נתקל בדומה לה מעודו:

מצוייה פסקה בנאום נאצר, בפתיחת מושב מועצת האומה, 6.11.69, המדגימה בצורה מחכימה שאין למעלה הימנה את מהותה, הגובלת באיבוד עצמי לדעת, של הלוחמה המצרית, והיותה קשורה בנכונות, בציפייה פראית, לשפיכת דמים מרובית והרס מקיף, וזאת כאשר המציאות וההגיון משחקים תפקיד שולי ביותר:

אומר נאצר: ''אין דרך לצאת מן המצב שאנו נמצאים בו, אלא על ידי כך שנפלס דרכנו כלפי מה שאנו רוצים בו --- בכוח הזרוע, מעל לים של דם, ומתחת לאופקים אחוזי להבות''

תופעה זו כיניתי בפרק נפרד ''מקסם הדם'' והשקיקה לאופקי דם מומחשת בנאום נאצר בעליל.

''לאחר ה- 5 ביוני 67 גילתה האומה הערבית שהדרך לפלשתין חסומה על ידי ים של דם'' (אל טליעה, סורייה, 11.1.69).

ואני כותב אז, המום מבחינות רבות, נוכח הלא יאומן הנגלה לי כאן:

מקסם הדם והקטל העצמי בצד הערבי הינם תופעה המבליטה את סגוליות הקונפליקט ויחודיותו. הצד השני מערטל וחושף כאן בפנינו, באורח מדהים, מגוון מצבי גבול נפשיים הכרוכים בעימות: שכרון הדם, איבוד עצמי לדעת (תנטוס), מוטיב המוות אשר הצגתו גובלת בפרוורסיה מכלימה, כל אלה מהווים גלישה תהומית לפרספקטיבות הרחוקות מרחק רב מהשכל הישר.

''לעיתים אני חש רק בדמעות העולות בעיניים ולעיתים רק במרירות העולה בפי - אך בהיעדרם של הדמעות והמרירות אני חש את עצמי נקרע לגזרים, ומוצא עצמי שוקע במעמקי ההיסטוריה של האדם המצרי שלא ידע אלא את הסבל, את הפחד ואת הכאב.
אף על פי כן אני מגיע למצב שבו נעלמות הדמעות, נמוגה המרירות, שותק הכאב, כי מצאנו את הדרך ''לנצח את התבוסה'' ולא נותרה בפנינו דרך זולת: מוות ועוד מוות'' (מחמד ג'לאל, עורך השבועון אל אזאעה, מצרים, 5.4.69).

וכן: ''התופעה הבולטת ביותר בחברה הערבית היא הנפת ''סיסמת המוות'' נגד הנאציזם החדש ופרצופו המזוהם הספוג שנאה... על כן התחולל נס וצצה תופעה חדשה שהיא ''הרצון למוות'' ו''סיסמת המוות'' (מחמד ג'לאל, אל אזאעה, 4.1.69).

וכך הלאה והלאה. לא אחת תהיתי אם ההצצה לתוך האימה שנחסכה מרוב הבריות לא עלתה לי בגהינום אישי, באשר הוקצה כסף ערבי להפיכת חיי לגהינום ולנידויי, תוך ניכוס עבודותי. לא אחת אמרו לי ערבים ''מידה-מידה'' או ''היה לצידנו והענינים יסתדרו, לא מאוחר מדי''.




קישורים:
מאמר חשוב ביותר של דורון רוזנבלום ''הארץ'' היום: התאולוגיה והדיאלקטיקה של הטרור


חזרה לפורום

הצגת המאמר בלבד
הדפסת המאמר קפל תגובות פרוש תגובות תגובה למאמר
 
 


אכן, תמימים היינו...
נושא הארון (יום חמישי, 28/11/2002 שעה 15:09) הדפס תגובה/פתילקישור ישיר לתגובה זו

_new_ הוספת תגובה



ואיוולת השאננות המאמינה ש''זה לא יקרה''.
מיכאל מ. שרון (יום חמישי, 28/11/2002 שעה 19:02) הדפס תגובה/פתילקישור ישיר לתגובה זו

''כוחותינו המרוכזים באיזור התעלה הינם מינימליים ככל האפשר, כדי לא להתיש את כוחות ההלם שלנו המוכנים וממשיכים בהכנות לשחרור'' (שר המלחמה המצרי, פאוזי, בדו''ח למועצת האומה, 31.5.69 ).

''דור שלם מבני השואה הנושא את המוות על כפיו קם לחסל את חשבון הדורות שקדמו לו. זהו חגנו, חג המליונים הזועמים'' (מחמד ג'לאל, אל-אזאעה, 1.3.69)

כתבתי אז, במילים המזכירות להפליא את מציאות הלוחמה הפלשתינית כיום:

''הצד הבולט בלוחמה זו, בה מוכה מצרים שוק על ירך, הינו היעדר הסקת המסקנות הסבירה שהיתה צריכה לבוא במוקדם או במאוחר. דומה כאילו המציאות השואתית בשטח --
------------------------------
את אחד האספקטים הבולטים של נזקי המלחמה הצגתי אז כדלקמן :

מלחמת ההתשה מתגלית כהרסנית והרת שואה במישור הכלכלי: תוך פרק זמן קצר ביותר פגעה הלוחמה באושיות הכלכלה המצרית וגרמה להצטמקותה העקבית והמתמדת. מאמצי ההמונים המצריים במשך שנים להתנער מהמורשת הפאודלית ולהזניק קדימה את כלכלתם המפגרת הולכים ונפגעים. כך שותק במהלך מלחמת ההתשה איזור התעלה התעשייתי ונעקרו 800,000 תושביו (הפסד שנתי של 700 מיליון דולר). וכן ירדו רווחי התיירות מהמערב (50 מיליון דולר [מדובר בערך המטבע ב- 1970. מ.ש. ]). הצמיחה הכלכלית שאיפיינה את מצרים בתקופת תוכנית החומש 60-65 (כ-‏6% בשנה) נבלמה ולא עלתה מאז מלחמת ששת הימים על 2% לשנה (היינו קיימת ירידה בהכנסה הממוצעת לגולגולת בשיעור של אחוז לשנה).
כחצי שנה לאחר סיום הקרבות בתעלה הודה סגן נשיא מצרים דאז, עלי סברי בראיון באל-אהרם (6.3.71) כי ''היקף ההשקעות המצרי נופל כיום ב- 115 מליון דולר לעומת 1965 , וכי לולי המלחמה היו ההשקעות במצרים גדלות פי- 3 ומגיעות ל- 1.3 מליארד דולר.
-----------------------------

- דומה כאילו המציאות השואתית בשטח לא זוכה להתייחסות הרציונאלית הראוייה, אלא להיפך, היוזמה המצרית מנוקזת מכל בחינה והיסק הגיוניים. יתר על כן, הצורך לבדיקה והערכת מצב מחודשת נוכח חומרת המצב לגבי מצרים מוטמע בים של פטליזם וקבלת הדין:

''השלב הבא יהיה רווי קורבנות גדולים ורבים. זוהי גזירה משמים ואין מנוס ממנה'' (חסנין אל הייכל, אל-אהרם, 28.3.69 ).
_new_ הוספת תגובה



למיכאל שרון: למה לא פנית לבית הדין נגד הצנזור??-
רפי אשכנזי (יום חמישי, 28/11/2002 שעה 19:44) הדפס תגובה/פתילקישור ישיר לתגובה זו

הרי אי פירסום האמת על פניהם האמיתיות של המצרים אז, נבט לעץ ענק ואדיר של הכחשות כאשר עמדנו עם שותפנו באוסלו.

אם אז היית מיירט את נסיונות ההכחשה על דמותם האמיתית של אויבנו ממערב{-מצרים}, אולי ההכחשות של קברניטי אוסלו אודות פני בני שיחם היו חלשות יותר, ופני הפארטנר היו מיתגלים הרבה יותר מוקדם.

אנחנו עם שכמיהתו לשלום כה גבוהה עד שאנו נוטים למהלכים אובדניים ממש כדי להשיג כביכול יעד פריך זה.
_new_ הוספת תגובה



העבודה נכתבה במסגרת דובר צה''ל , הינה מקיפה
מיכאל מ. שרון (יום שישי, 29/11/2002 שעה 7:16)
בתשובה לרפי אשכנזי
הדפס תגובה/פתילקישור ישיר לתגובה זו

ונסמכת גם על הדרמה והספרות המצרית, ועוסקת במציאות השלטונית של תקופת נאצר. ברם, נאצר נפטר בסביבות ספטמבר 70 מהתקף לב (הסכרת שלו התגברה בשנה האחרונה), לשלטון עלתה דמות ''אנונימית'' למדי בצמרת הממשל המצרית שנראתה לרבים כדמות חוורת , המהווה פשרה בין קבוצות כוח מנוגדות - אנוור אל-סאדאת. אחד מצעדיו הראשונים היה לחסל את קבוצות הכוח האחרות, והוא התגלה באורח לא צפוי כמנהיג בעל שיעור קומה. מדיניות דובר צה''ל היתה אז לא לפרסם עבודה זו.
_new_ הוספת תגובה



מיכאל, אולי תפרסם כאן את העבודה שלך? נשמע מענין.
יעקב יזרעאלי (יום שישי, 29/11/2002 שעה 9:17)
בתשובה למיכאל מ. שרון
הדפס תגובה/פתילקישור ישיר לתגובה זו

_new_ הוספת תגובה



לרב יעקב: קרוב לוודאי שהעבודה תפורסם.
מיכאל מ. שרון (יום שישי, 29/11/2002 שעה 11:24)
בתשובה ליעקב יזרעאלי
הדפס תגובה/פתילקישור ישיר לתגובה זו

_new_ הוספת תגובה



שתי הערות
מי שזוכר (יום שישי, 29/11/2002 שעה 9:35)
בתשובה למיכאל מ. שרון
הדפס תגובה/פתילקישור ישיר לתגובה זו

1. נאצר לא נפטר אלא מת. רק יהודים נפטרים
2. באמת מעניין לדעת מאיפה הם שלפו את הרעיון של כיבוש אחרי שכבשנו את סיני
_new_ הוספת תגובה



למי שזוכר: נאצר יזם את הפרת הסכמי שביתת הנשק
מיכאל מ. שרון (יום שישי, 29/11/2002 שעה 10:23)
בתשובה למי שזוכר
הדפס תגובה/פתילקישור ישיר לתגובה זו

והסכמי 56 . מדובר באחד ממנהיגי העולם השלישי ומנהיג ערבי הנחשב לדגול, וניתן לפעמים לחלוק כבוד ליריב עקש, כשם שנהג צלאח א-דין בצלבנים.

נאצר לא היה ''צורר'', שכן יהודי מצרים חיו עד 56 בכבוד וחלקם בעושר תחת שלטונו. מכרים שלנו בעבר, משפ' זיתוני, אבי המשפחה אף שיחק טניס עם המרשל עמאר. האיש אימץ גישות סוציאליסטיות והוא שייך לעידן קודם - עידנם של נהרו ואחרים. משה דיין נפגש עם נאצר בפלוג'ה במלחמת השחרור, ויחד דיברו על שחרור עמי האיזור מהקולוניאליזם.

בן גוריון ניסה להשתלב במנהיגות העולם השלישי (דהיינו בגוש המדינות ה''לא מזדהות''), בין השאר היה ידיד אמיץ של מנהיג בורמה, אחד ממנהיגי עולם זה, אך אפשרות זאת אבדה לאחר מלחמת סיני. יתכן שבשנות ה- 50 ניתן היה להגיע לחוזה שלום עם נאצר ולמנוע התפתחות בעייתית מאד למפעל הציוני.

יתכן שניתן היה אז לגייס מפעל בינלאומי בהשתתפות מסיבית של ארה''ב, גרמניה של אדנאואר, ובריטניה ליישוב הפליטים בארצות ערב, בטרם פורענות. בריה''מ שאפה לחדד מתיחות אזורית מטעמיה שלה, והחל מסוף שנות ה- 50 עם איחוד מצרים עם סורייה, מונף דגל הפן ערביזם על ידי נאצר, כאשר החל מתחילת שנות ה- 60 כפי שכתבתי כאן בעבר, מופר למעשה הסטטוס קוו ששרר מאז 49 : הטיית מי הירדן, ססמאות שמד והקמת אש''ף בקהיר, תעמולת רצח, גם בעברית, ברדיו קהיר, מפעל טילי הקרקע -קרקע המצרי תוך שכירת מדענים גרמנים ששרתו את היטלר ועוד. היה מדובר בתפנית חד משמעית המוכוונת להשמדת ישראל.
_new_ הוספת תגובה



שתי הערות
אחד העם (שבת, 30/11/2002 שעה 14:32)
בתשובה למי שזוכר
הדפס תגובה/פתילקישור ישיר לתגובה זו

א. נפטרנו מנאצר. זו אמת היסטורית.

ב. אף פעם לא כבשנו את ישראל, אז למה נאצר רצה להחזיר אותה?
למה ערפאת רוצה להחזיר אותה?
_new_ הוספת תגובה



למיכאל שרון: יצאתי נגד המדיניות הספקולאטבית-
רפי אשכנזי (יום שישי, 29/11/2002 שעה 14:21)
בתשובה למיכאל מ. שרון
הדפס תגובה/פתילקישור ישיר לתגובה זו

--של דובר צהל שהיו לה בהמשך השלכות הרות גורל בזמן אוסלו. כיום מתפרסמים הניירות של הרשות הפלשתינאית ''מימי אוסלו העליזים''עוד מ 1995 . הניירות מראים שכל מהלך''השלום'' היה שקרי מתחילתו ורק כוחותינו {המפולפלים והמתוחכמים} הם שנפלו במלכודת. אם היו מפרסמים אז את מה שכבר היה ידוע אך נשמר בבטן כי לא רצו לקלקל ההצגה, והדברים מתפרסמים רק היום, אני מניח בזהירות שלא היינו נמצאים כה עמוק בבור.
שלא בהקשר זה אך בהמשך לו, אני חושב שהרוגז של השמאל על אהוד ברק, חלקו לפחות בכך שהלה שבר את המראה שמולה עשינו תנועות של שלום,וחשף את הבלוף הפנטאסטי שאין איש בצד השני, או במילים פשוטות-
שאין פארטנר.
_new_ הוספת תגובה



מיכאל, האם אינך מבין את הסיבה
שמעון מנדס (יום חמישי, 28/11/2002 שעה 21:47) הדפס תגובה/פתילקישור ישיר לתגובה זו

קראתי את רשימתך ואינני מבין מדוע אתה תוהה. ניחא,
כאשר היית עלם צעיר, לא הבינות את משמעות הדברים, אבל היום? גם גולדה מאיר לא הבינה. בשנת 1970 הצהיר
נשיא מצרים דאז, אנוואר אל-סאדאת, כי הוא מוכן להקריב מליון חיילים, כדי לשחרר את סיני. וגולדה מאיר , הגיבה בפליאה רבה: איך אפשר לדבר כך? איך
בכלל מנהיג יכול לזלזל כל כך בחיי אדם?

במצרים של 1980, הריבוי הטבעי של אוכלוסייתה היה,
מליון איש נוספים כל עשרה חדשים. אין היכן ליישבם, ואין איך להאכילם. ולכן אם במלחמה ייהרגו מליון
חיילים, זה יאט במקצת את הריבוי הטבעי - במלים
אחרות, זה יאפשר למצרים לנשום קצת אוויר.
_new_ הוספת תגובה



שמעון, הפעם אתה לא נשמע רציני.הרי תרבות ההתאבדות
יעקב יזרעאלי (יום חמישי, 28/11/2002 שעה 22:34)
בתשובה לשמעון מנדס
הדפס תגובה/פתילקישור ישיר לתגובה זו

עליה מדבר מיכאל ,בצדק,קיימת גם באוכלוסיות ערביות ללא בעיית התפוצצות אוכלוסין.

מה הם השרשים התרבותיים של הפנומן הזה.מישהו יכול להסביר?
_new_ הוספת תגובה



תסלחו לי, אנשים יקרים
ניר שטרן (יום שישי, 29/11/2002 שעה 0:56)
בתשובה ליעקב יזרעאלי
הדפס תגובה/פתילקישור ישיר לתגובה זו

אבל התפיסה שתרבות ההתאבדות המצרית היא משהו שלא נתקלו בו במערב קודם היא פשוט לא נכונה.
לא נאצר המציא את התפיסות האלה. אם כבר אז המתאבד ההיסטורי הראשון היה שמשון הגיבור שלנו ואל תשכחו את מתאבדי מצדה אבל גם אם תנסו לאמר שזה היה לפני 2000 שנה (ואף יותר), אז יש דוגמאות קרובות יותר, הקאמיקאזה היפנים (ובכלל המנטליות היפנית המעדיפה התאבדות על כישלון), גם בצבא הנאצי היו אלמנטים דומים והוא נכנע רק בשלבים שבעלות הברית כבר ממש חיסלו אותו. ואל תשכחו את האידאליזם שנעשה במדינה שלנו לגיבורים שאמרו ''טוב למות בעד ארצנו''.
בקיצור, להציג את זה כתופעה ייחודית ערבית, זה קצת פשטני.
_new_ הוספת תגובה



מדובר בגישה אובדנית טוטלית המקדשת את המוות
מיכאל מ. שרון (יום שישי, 29/11/2002 שעה 7:00)
בתשובה לניר שטרן
הדפס תגובה/פתילקישור ישיר לתגובה זו

ומביאה אותו בפרט כלפי אוכלוסיה חסרת ישע. הקאמיקזה ודוגמאות אחרות שהבאת הינם בנבדל קוטבי מכך, פעולות הקרבה של לוחמים שכוונה כנגד הזרועות הלוחמות של האוייב. שמשון אינו הופך את הגישה האובדנית לאידאולוגיה גורפת הדוחה את החיים: קרא נא שוב מה אומר הכתוב באותו עניין: ''ויקרא שמשון אל-יהוה ויאמר אדוני יהוה זכרני נא ו*חזקני נא אך הפעם הזה* האלהים ואנקמה נקם אחת משתי עיני מפלישתים'' (טז', כח).

זאת היתה פעילות מוכוונת-מטרה, ולא מעוגנת בטוטליות של ראיית המוות ככור מצרף מטהר, המוות וזריעתו כדרך חיים, ניתן לאמר.

גישות דומות אנו יכולים לראות אצל החששינים במאה העשירית וה- 11 - האלהת המוות, קידוש העריצות וזניחת האוטונומיה של הרצון.
_new_ הוספת תגובה



מיכאל מ. שרון: מה דעתך על הטאמילים?
אריה פרלמן (שבת, 30/11/2002 שעה 17:59)
בתשובה למיכאל מ. שרון
הדפס תגובה/פתילקישור ישיר לתגובה זו

ה''נמרים הטאמילים'', נדמה לי שכך הם מכונים - משלחים מתאבדים בסרי-לנקה לא פחות מאשר הג'יהאד האיסלאמי, לא כן?

והם הרי לא מוסלמים, והם מתאבדים בקרב אוכלוסיה אזרחית.

מה דעתך על התופעה?
_new_ הוספת תגובה



התאבדות טבח באוכלוסיה: מדובר בתצורה מניכאיסטית
מיכאל מ. שרון (שבת, 30/11/2002 שעה 18:59)
בתשובה לאריה פרלמן
הדפס תגובה/פתילקישור ישיר לתגובה זו

או בברבריות מניכאיסטית, ולא בתצורה הלוחמת/אבירית.

קישורים:
התצורה הלוחמת/סמוראית מול התצורה המניכאיסטית: תגובה 18812
_new_ הוספת תגובה



ההתאבדות כתופעה פסיכוטית-דתית-לאומית
כהן אפרים (יום שישי, 29/11/2002 שעה 8:31)
בתשובה לניר שטרן
הדפס תגובה/פתילקישור ישיר לתגובה זו

טבועה עמוק במורשת המוסלמית. אומנם האסלאם המקורי מייחד אותה למתי מעט המיועדים למלאכת נתינת נשמתם לאללה תמורת קידום עניינו, אבל בימים קשים אלה של סוף המאה ה- 20 ותחילת המאה ה- 21 הפכה התופעה לנפוצה ביותר, וכל זב חוטם מתנדב אליה בחפץ לב.

אין הדבר דומה כלל לשמשון, שנלחם על חייו בשבי כבודד ועשה את השיקול המתחייב. ובודאי שאין הדבר דומה ללוחמי מצדה שלחמו על חייהם במצור של מוות תקופה ארוכה. בכל מקרה אם היו נכנעים היו מוצאים לשחיטה, כמנהג הרומאים.

המתאבדים עושים זאת מבחירה שקולה ומדודה. הם עוזבים חיים נטולי סיכון אישי ובוחרים מראש לסמן את מותם ולהוציא אותו לפועל.
גם פעולה זאת נעשית, ע''פ כל קריטריון של העולם החדש, המתקדם והנאור, בעוולה וברישעות כנגד אזרחים, ילדים, נשים וכו'. זוהי פעולה בלתי מוסרית מראשיתה המיועדת לרצוח את האחר. האחר שאתה בכלל לא מכיר.

מכאן שכל השוואתך נעשת מתוך גבהות לב וכוונת רווח שאיננו ממין העניין.
_new_ הוספת תגובה



לניר שטרן - אודות ההתאבדות המלחמתית ושורשיה
יובל רבינוביץ (שבת, 30/11/2002 שעה 8:24)
בתשובה לניר שטרן
הדפס תגובה/פתילקישור ישיר לתגובה זו

לעניין זה ראה את מאמרו של ד''ר מיכאל ברונשטיין בפורום זה. קישור מצורף.

קישורים:
קמיקאזה מול שהידים (ניתוח סטרוקטוראלי) - ד''ר מיכאל ברונשטיין: דיון 454
_new_ הוספת תגובה



תצורת ה''מוות המטהר'' של הקמיקאזה מול
מיכאל מ. שרון (שבת, 30/11/2002 שעה 17:16)
בתשובה ליובל רבינוביץ
הדפס תגובה/פתילקישור ישיר לתגובה זו

זו של השהיד.

מושגי ''המוות המטהר'' של השהיד והקמיקאזה שונים באופן קוטבי.
ה''מוות המטהר'' האיסלאמי מתייחס לטהור גשמי מיישים רעים, פוצעים את הנשמה כביכול ומעטירי סבל - כשכאן אופקי הגבול הם הדיכוטומיה (שניות) של שטניות מול טוב אין סופי. זהו אופן המוות המטהר השהידי.

המוות המטהר הסמוראי לא קשור בדיכוטומיה אנושית וחברתית של רוע מול טוב.

כאן מדובר במוכוונות כלפי ישות כוללת על אנושית: הטבע, האדמה במובן של המשכיות מחזורית עם מהות היקום וחוקיו הנצחיים והקוסמיים. כאן הטהור הינו בהתאחדות עם סדר הדברים העליון תוך זניחת הגשמיות, בעוד הטהור השהידי הינו ביעור הרוע האנושי המצוי בזולת ושדבק גם בך, כך שהטהור הינו הן עצמי והן סביבתי.

אקט הטהור השהידי מאופיין בגודש אובייקטים פיזיים:
אובייקטים אלה הם אוביקטים יפים, אסטטיים מאד, ''טובים'' ונכונים.

כך, מתאבדת צעירה בירושלים ביקרה קודם להתאבדותה בחנות נעלי אופנה, כדי להזין עיניה ולשאוב תעצומות מנוכחות אוביקטים יפים ונעימים, ב''מלחמתה'' לטהור מהאוביקטים הרעים והצורמים.

ברגע ההתאבדות היא נצמדה לאדם קשיש וסולידי בעל פנים טובות, בבחינת שאיבת כוח מההתאחדות עם הטוב ובריחה לנצח מהכיעור והרוע.

מתאבד ליד בית קפה בקרית-חיים חייך ברגע ההתאבדות חיוך מוזר וחסר שנאה לנערה נאה בקפה, בה היביט ברגע ההתאבדות. רגע הגבול בין החיים למוות לא אופנן דווקא בשנאה (שכן אחרת היה משלהב עצמו על ידי התמקדות באנשים בעלי מראה מחוספס יותר).

הוא לקח איתו אל הנצח את היפה והטוב, אותו ניסה להכניס להכרתו ברגע האחרון.

תמונת העולם שמעבר גם היא מאופיינת בתנועה איטית והזוייה של אוביקטים נאים ועלמות נעימות סבר וטובות העוטות חג בלבושן לקראת השהיד. הנה הסבל , הרע, הפצעים שבפגע והכיעור בעולם חלפו לתמיד, ורק טוב ויפה לנצח.

מאידך דימוי הטוהר של הקמיקאזה אינו מאופיין בגודש של אובייקטים פיזיים יפים וטובים. היפוכם הגמור, כאן מדובר במינימליזם, במהות אורירית המממשת את הטבע הניצחי, למשל ענף של עץ הדובדבן בחורף.

רגעיו האחרונים של השהיד הם בחבורה ובקרב המון.
רגעיו האחרונים של הקמיקזה הם בבדידות, עם עצמו והיקום כולו, לקראת הנצח.
_new_ הוספת תגובה



לניר שטרן: אתה עושה מישמש אחד גדול מהכל- מה בין
רפי אשכנזי (שבת, 30/11/2002 שעה 10:43)
בתשובה לניר שטרן
הדפס תגובה/פתילקישור ישיר לתגובה זו

טרומפלדור שחטף כדור בבטן בתל-חי, ואמר לאחר שהרגיש שסופו קרב משהו בנוסח ''טוב למות בעד ארצנו'', לבין הקאמיקאזה היפנים במילחמה? מה מביא אצלך לערבב ביניהם? על ספור מצדה אין לי מה להוסיף כי איש אינו יודע מה היה שם באמת, והמיתוס הוא מאבק לחופש ולא מיתוס ההתאבדות.
טייסי הקאמיקאזה היפנים היו חלק מתפיסה צבאית שנלחמים בכל האמצעים גם הקיצוניים. לידיעתך היו גם לוחמי צי יפניים על טורפדו מאוייש בשם ''קייטן'' שתפקידם היה דומה. כל האמצעים הללו כוונו והופעלו בצמוד למאמץ המילחמתי ורק לטובת מטרות צבאיות נטו.
לא הופעל כל אמצעי כזה נגד שום מטרה אזרחית כבי''ס, אוטובוס, דיסקוטק, שוק הומה, מלון או מטוס אזרחי ותם.
מה לך כי תערבב דברים אילו? אני תוהה איזה מטרה זה משרת אצלך מר שטרן העירבוב הזה ואני נחרד.
_new_ הוספת תגובה



ואתה כמובן מערבב עוד יותר
מי שזוכר (שבת, 30/11/2002 שעה 11:53)
בתשובה לרפי אשכנזי
הדפס תגובה/פתילקישור ישיר לתגובה זו

מה הקשר בין נכונות המנהיגות הצבאית להקריב אלפי אנשים למען נצחון במלחמה לבין דיסקוטקים או אוטובוסים?
_new_ הוספת תגובה



טוב, הרבה תגובות וזמני קצר
ניר שטרן (שבת, 30/11/2002 שעה 11:54)
בתשובה לרפי אשכנזי
הדפס תגובה/פתילקישור ישיר לתגובה זו

ארכז את תגובתי בכך שהטענה המרכזית של כולכם היתה ההבדל הין הקמיקאזה ודומיהם אשר פעלו כנגד מטרות צבאיות ובין החמאס וחבריהם הפועלים כנגד מטרות אזרחיות.
ולכך שתי תשובות:
א. המאמר עליו הגבתי דיבר במפורש על נטיות האובדניות בצבאות ערב (ספציפית מצרים) מקור להבנת פעולות ההתאבדות כתופעה מנטאלית ערבית יחודית. וכפי שהראתם בעצמכם, יש להבחין בין מתאבדי טרור ובין מתאבדי צבא. לכן מי שערב אלמנטים שונים שלא בהכרח קשורים, זה לא אני. אני רק הראיתי שאם אתם עושים קישור כזה, הרי שזו לא תופעה ייחודית.
ב. מה שכן, אופי הלחימה בין ישראל לפלסטינים הוא אזרחי בעיקרו, אין לנו כאן עניין עם צבא ולכן גם אם נשאיל את האלמנטים מתופעות ההתאבדות הצבאיות לתוך סכסוך זה, נראה שהן מכוונות כלפי האוייב המקביל למי שהצבא שלנו פוגע בו, שזה רוב הזמן לא צבא זר , אלא אוכלוסייה אזרחית (ושלא יהיה ספק, אני בהחלט לא מצדיק פעולות טרור כלשהן, אלא מדבר על אופי הלחימה בלבד).
אני מתנצל אם לוקח לי זמן להגיב, אני לא יכול להקדיש יותר מדי זמן לעניין.
עמכם הסליחה
_new_ הוספת תגובה



התאבדות הקמיקזה היא אקט לוחם, מעבר לטוב ולרוע
מיכאל מ. שרון (שבת, 30/11/2002 שעה 18:24)
בתשובה לרפי אשכנזי
הדפס תגובה/פתילקישור ישיר לתגובה זו

האנושיים, שאינם רלוונטיים לפעולה הצבאית כנגד זרועותיו הלוחמות של האוייב ונגדן בלבד. מלחמה מבחינת הסמוראי הינה חלק מסדר הדברים הקוסמי, ובאקט ההקרבה הוא מתאחד עם סדר זה, הגם שמוקדם מהצפוי, אך בסקלה הגדולה אין לכך כל חשיבות.
_new_ הוספת תגובה



תרבות התאבדות-לאומית לא רק אצל הערבים
קלייר (יום שישי, 29/11/2002 שעה 22:17)
בתשובה ליעקב יזרעאלי
הדפס תגובה/פתילקישור ישיר לתגובה זו

מתוך הכרות ישירה עם העם המצרי אין לי ספק שמשמעות המושג ''מליון קרבנות'' שונה לחלוטין מזו הקיימת אצלנו ועמים אחרים,שאינם חשופים ''להתפוצצות אוכלוסין''.....במצרים קיים יאוש-לאטנטי המעורר הרבה תופעות של זלזול בחיי הפרט והתקבצות סביב מנהיג, דת, או ססמא.
באשר לתרבות ההקרבה בכלל....ראה את עקרונות הבושידו כפי שבאו לבטוי אצל מתנדבי/טייסי הקמיקזה....דוגמאות יש הרבה.
ונא לא לשכוח....יסודות תרבות השמדה עצמית קיימים גם אצל היהודים שרק 13 מליון מהם שרדו בעולם של 2003 חלקם מתנהג, ביודעין, בעוורון המוליך למדרון ממנו אין חזרה.....ססמאות כמו טוב למות בעד ארצנו'' המנחות את אבירי בית''ר ואלה שהסתעפו משם או למשל האדרת נצורי/מתאבדי מצדה כולל הססמא ''שנית מצדה לא תיפול'' שייכים לאתוס של האדם-הישראלי,כל אלה בלי לשים לב למלוא משמעות התנהגות הקנאים או סוגדי יוסף תרופלדור......
_new_ הוספת תגובה



לקלייר: ראי מכתבי לניר שטרן, הוא גם בשבילך לצערי
רפי אשכנזי (שבת, 30/11/2002 שעה 10:50)
בתשובה לקלייר
הדפס תגובה/פתילקישור ישיר לתגובה זו

_new_ הוספת תגובה



אשכנזי: נדמה לי שקטע בעקבות ניר שטרן לא עונה
דוד סיון (שבת, 30/11/2002 שעה 11:06)
בתשובה לרפי אשכנזי
הדפס תגובה/פתילקישור ישיר לתגובה זו

למה שקלייר כתבה על המיתוס בעקבות טרומפלדור ועוד בפיסקה האחרונה שלה. להגיד שאת מערבבת זה לא מספיק
_new_ הוספת תגובה



את צודקת רק בדבר אחד
כהן אפרים (שבת, 30/11/2002 שעה 14:24)
בתשובה לקלייר
הדפס תגובה/פתילקישור ישיר לתגובה זו

ש''טוב למות בעד ארצנו'' דומה, רק דומה, לתרבות המוות באסלאם. ולכן, ''טוב למות בעד ארצנו'' גם הוא מת בשיבה טובה לפני יותר מ- 30-40 שנה.

אך גם בעת שנישאה סיסמה זו בפי רבים בארץ, ולאו דווקא בית''ר (שהרי טרומפלדור היה סוציאליסט וגוייס 'בעל כורחו' לתהליך תקומת העם בארצו), הרי שלא השתמשו בה לחיסול ערבים, ילדים ונשים, אלא למלחמת מגן פאר אקסלאנס.

ובעוד במצרים, וביתר מדינות ערב, הסיסמה הזו מגוייסת, ככלל, לצורך מלחמת מצווה דתית-לאומית בישראל (בישות הציונית).

אני מניח שאם היה חל היום נס (יותר משמונה הימים) והערבים היו זונחים את נשקם, לא היתה היום כל בעיה להתחבק האחד עם השני ולהגיע יחדיו לשלום אמיתי.
_new_ הוספת תגובה



מר מנדס, אתה פורט את התופעה שהינה טוטלית, לפרוטות
מיכאל מ. שרון (יום חמישי, 28/11/2002 שעה 22:42)
בתשובה לשמעון מנדס
הדפס תגובה/פתילקישור ישיר לתגובה זו

קטנות, וממקמה במקום שאינו תואם.
גם בסין (כמליארד וחצי אנשים) וגם בהודו (כמיליארד איש) מעט חסר ''אויר'' לפי גישתך, אך אין שם התוויה של מוות טוטלי הרה גורל ופולחן המוות *המטהר* (ראה ההתבטאויות הספציפיות) במסגרת הכרתת האויב השחור משחור עד כלות.
אתה אומר שסאדאת למען מטרה מוגדרת היה מוכן להקריב מיליון איש, ושוב, עיקר טענתי היא שאין כאן התנהגות מוכוונת מטלות. אתה חוזר למעשה על טעות שאני מכנה אותה הטעיית הביצועיזם האופרטיבי, טעות ואשלייה שעלתה לנו מחיר יקר ביותר.
שכן מותווית כאן בעליל תמונה של ציויליזציה הטומנת נטייה (דיספוזיציה) להאליל את המוות מבחינת טהור פנימי, במסגרת מלחמה כמעט מיתולוגית ברשע המוחלט - קרי ישראל ו/או גורמים בתרבות המערב, לוחמת חורמה עד האבדתו מן העולם ללא זיקה למחיר (ראה הציטטה ''מצרים תלחם מלחמת כלייה עד המצרי האחרון או עד הישראלי האחרון).
אלה דפוסי מחשבה ונכונות לפעולה שהתהוו אז (אך שהיו קיימים באופן מובלע בתרבות זאת קודם לכן) , באותן שנים מעצבות, ומתבטאים כיום בטרור חובק עולם.
_new_ הוספת תגובה



שרון, מה שכתבת ידוע ומוכר למנהיגי השמאל בארץ, מדוע
ראובן גרפיט (יום חמישי, 28/11/2002 שעה 22:19) הדפס תגובה/פתילקישור ישיר לתגובה זו

למרות פולחן המוות של הערבים וכיום הפלשתינאים , מתנגדים רבים מקרבנו לפגיעה קשה , כואבת , מכרעת בפלשתינאים. במלחמת ההתשה, פגענו באופן רצחני הכל ערי התעלה, פגענו בחילים, אזרחים, הרסנו את הכלכל המצרית ובמידה רבה זה אפשר אחר כך את מסעו של סאדאת אשר נוכח שגם במלחמת יום הכיפור המחיר שהם שלמו היה גבוה מידי.
האם יש דרך אחרת להביא את הסכסוך עם הפלשתינאים לידי הכרעה?
מדוע למשל - לא מיבשים אותם מבחינת אספקת חשמל, מים, דלק, גז?
_new_ הוספת תגובה



הטעיית הביצועיזם האופרטיבי: אנו מדחיקים את טוטליות
מיכאל מ. שרון (יום חמישי, 28/11/2002 שעה 23:07)
בתשובה לראובן גרפיט
הדפס תגובה/פתילקישור ישיר לתגובה זו

התופעה בה אנו ניתקלים על ידי הטייתה למישור דימיוני עתיר פעלתנות תיפעולית: כך, מדובר על ''לסגור עסקה עם הפלשתינים'', באוסלו עסקו משפטנים בפרטי פרטים תקנוניים, ויוסי ביילין, אומן ההדחקה התיפעולית, מנסח מסמך אחר מסמך עם אבו עלא, נוסייבה הבן, ועם כל מי שמוכן להרתם לבדיחה הזאת.

כאילו עיקר הדברים כאן הוא בדקויות ניסוח ותקנונים.

וזאת כשברקע הדברים מתבצע טרור חובק עולם, תוך התאבדויות שפגעו לא רק בנו, אלא במאות נחתים אמריקנים בבירות, ב- 3500 אזרחים אמריקנים במגדלי התאומים (איזה ''עיסקה'' היתה מכוונת התאבדות טבח זאת לסגור?) ושאר התאבדויות הדמים. יש לכן לשים לב למטבעות הלשון הספציפיות הלקוחות מעולם דימויים הנשען על ''המוות המטהר'', ''כלייה'' ''להלום ולכלות את השטניות'' ''אופקים של דם'' ''היסטוריית הסבל של האדם הערבי'', ובעיקר, מוות ושוב מוות. אלה ביטויים אינדיקטיביים לתופעה מולה אנו עומדים כאן, יחד עם עולם משתומם.
_new_ הוספת תגובה



החיים תחת הדגל ''מוות מטהר'' לא
דוד סיון (יום שישי, 29/11/2002 שעה 8:21)
בתשובה לראובן גרפיט
הדפס תגובה/פתילקישור ישיר לתגובה זו

מאפשרים פתרון/נצחון בסיכסוך הזה.

אם אכן זוהי הגישה של האויב הרי שהמלאכה צריכה להתחיל במציאת דרכים לשינוי הגישה הזאת לפני כל דבר אחר. אם נחליט/החלטנו לחכות עד השינוי אנחנו עשויים לחכות הרבה מאד זמן.

אני כמובן מקווה שאני טועה כי אחרת אנחנו בתוך מלחמה מתפתחת שתהיה הרבה יותר אכזרית ממה שידענו.
_new_ הוספת תגובה



סיוון, בחן את ההסטוריה של תקופת הג'יהד ויחסם של
ראובן גרפיט (יום שישי, 29/11/2002 שעה 18:32)
בתשובה לדוד סיון
הדפס תגובה/פתילקישור ישיר לתגובה זו

המוסלמים למלמות, לכיבושים ולמוות. המנהיגים שלחו את מאמינהם למלחמות שכל תכליתם היתה כיבוש. השליטים המוסלמים הרויחו שטח (בדומה למחמות הצלב), המאמינים שמתו ''זכו בגן עדן''. גם כיום אותו סיפור.
רק מנהיגים מוסלמים יכולים להביא את השינוי. ראה סוריה - עליית הבע''ת. ראה עירק - אותו סיפור. ראה מצרים, מרוקו, אלגיריה וכדומה.
יש ליצור שותפות אינטרסים או איום על האינטרסים של המנהיגים. בארץ מאימים על עראפת אך לא על מנהיגי החמאס, הג'יהד המוסלמי, חיזבללה וכודמה.
_new_ הוספת תגובה



מיכאל שרון: היה מעניין לקרוא.
אריה פרלמן (יום חמישי, 28/11/2002 שעה 23:41) הדפס תגובה/פתילקישור ישיר לתגובה זו

גם את ציטוטיך וגם את הערותיך.

תודה רבה.

מדוע שלא תביא ציטוטים קרובים יותר לימינו?
_new_ הוספת תגובה



משום ששנות ה- 70 היו השנים בהם התגבשה לראשונה
מיכאל מ. שרון (יום שישי, 29/11/2002 שעה 6:43)
בתשובה לאריה פרלמן
הדפס תגובה/פתילקישור ישיר לתגובה זו

הגישה האובדנית הערבית של הרג מסיבי של אזרחים בדרכים לא צפויות, כמו גם אופן הטרור הערבי המודרני (למשל חטיפות המטוסים), אופן טרור שהקרין גם כלפי גורמים נוספים, כמו הצבא האדום היפני.

מדובר בתופעה חדשה בשלב הווצרותה, ואכן הציטוטים מצביעים על כך כגון ''מצאנו את הדרך - מוות ושוב מוות'' אנא עיין שוב בציטוטים בשימת לב.

אל נא תערבב בין זה, ובין ציטוטי שנאה וותיקים וחדשים המצביעים באופן כללי על רצון לשחרר את פלשתין, שנאה ליהודיה ורצון השמדה - ציטוטים שהיו כל העת ומובאים שוב ושוב מפי דוברים ערבים.
_new_ הוספת תגובה



האם שורש התופעה עליה מצביע מיכאל הוא דתי?
יעקב יזרעאלי (יום שישי, 29/11/2002 שעה 9:05) הדפס תגובה/פתילקישור ישיר לתגובה זו

אנחנו מוכרחים לתת את הדעת על שורשיה של התופעה,ולנתח אותה היטב.

[דברים שזכו להד תקשורתי בענין,בזמנו,היו דברי הרב מנחם פורמן מתקוע.האיש הוא מתנחל מצד אחד ונחשב שמאלן על ידי רבים,מצד אחר [נפגש עם אנשי חמאס אז].
לכן דבריו נתפשו כמנותקים.

אבל,
דווקא הוא דוגמה לחשיבה פתוחה ויצירתית בתחום הזה.
לטענתו שורש הבעיה עם הערבים הוא דתי.]

שאלותי:

השימוש במוות כקתרזיס:
את מי הוא מטהר-את המתאבדים עצמם? את החברה השולחת? [ראה: האמהות התומכות].

ממה הם ''מתנקים'':
מתחושת השפלה שמתפרשת אצלם כחטא?
מתחושת חטא דתית נטו?
_new_ הוספת תגובה



ההבחנה בין דת מוכוונת אוטונומיה ודת משככת
מיכאל מ. שרון (יום שישי, 29/11/2002 שעה 13:10) הדפס תגובה/פתילקישור ישיר לתגובה זו

ההבדל בין דת מוכוונת אוטונומיה ודת משככת.

בארצות ''הדרום'' שוררים לרוב משטרי עריצות קשים, מירכוז הכוח, ופרקטיקת דיכוי כבד של אוכלוסיות נרחבות. במצבים כאלה הדת עשוייה לפעול כגורם משכך הבולם שינוי ויוזמה. זאת תוך אימוץ, הנצחה ומתן לגיטימיציה לתנאים בלתי קבילים תוך הבטחת עולמות עליונים ומציאות נעלמה וורודה מעבר לאופק חיי הסבל עלי אדמות.

בניגוד לגישה ההגליאנית/מרקסיסטית של הדת כאופיום של ההמונים, אני גורס באופן מובחן יותר שקיים הבדל קוטבי בין דת משככת ודת עטירת אוטונומיה.

1) פנטאיזם פטישיסטי והיסט קניני

בדת משככת משתרבבים אלמנטים פנטאיסטיים ופגניים מובהקים, תוך פולחן פטישיסטי מועצם של חפצים צבעוניים - היוצרים היסט ערכי גורף ביחס לאובייקטים אמיתיים בעלי ערך.
בכך מבוטלת השאיפה להשגת קנינים ממשיים, וניטלת המודעות לנישול הארצי המובנה מקנינים כאלה.

2) מגיה שחורה, שטניזם, וכוח מוסט

בדת משככת עשויים להיות מועצמים אלמנטים של שטניזם ומגייה שחורה, כדרך באמצעים מגיים ''לבטא תוקפנות ושנאה'' ו''לנקום'' על הנישול. זאת תוך הקנייה עצמית של תחושת כוח מדומה כתחליף לכוח כלכלי ופוליטי ממשי. דוגמא הינה פולחני הוודו שהשתרבבו לנצרות בהאיטי ובמדינות דרום אמריקניות אחרות.

3) תנטליות ואובדנות כגורמי אופק: המוות המטהר

בדת משככת החתירה לחיים והרחבתם מוחלפת בראיית ''המוות המטהר'' כגורם יסוד טרנצנדנטי, המטהר מסבל החיים הארציים ומהכאב הממושך של הנישול, כפי שאנו רואים במגמות אובדניות באיסלאם (כדוגמת אל-קאידה, ומגמות איסלאמיות מזרח תיכוניות).

כללית, דת משככת חדורה במוטיבים תנטליים (מוכווני מוות) נקמניים באופן דיפוזי וחסר הבחנה, מוטיבים פטישיסטיים ומוטיבים שטניסטים. כל אלה משתרבבים לדתות המונוטאיסטיות ומאפננות אותן.

האם אמונותיהם של מאות מיליונים במדינות הדרום ילבשו גוון זה בעידן אליו אנו פוסעים, וזאת בצרוף ליכולות לטרור והשגת נשק השמדה המוני?

קישורים:
Paganism and cultural tendencies: תגובה 6279
Paganism and arbitrariness: תגובה 6247

_new_ הוספת תגובה



אפשר במילים יותר פשוטות?
יעקב יזרעאלי (יום ראשון, 01/12/2002 שעה 0:00)
בתשובה למיכאל מ. שרון
הדפס תגובה/פתילקישור ישיר לתגובה זו

_new_ הוספת תגובה



הנטייה להשמדה לא מובחנת של אוכלוסיה שונה קוטבית
מיכאל מ. שרון (יום ראשון, 01/12/2002 שעה 7:23)
בתשובה ליעקב יזרעאלי
הדפס תגובה/פתילקישור ישיר לתגובה זו

מהגישה הלוחמת והאבירית המתמקדת בזרועות הלוחמות של האויב. גישה המעלה על נס את המוות הכולל כמטרה לכשעצמה (ולא את המאבק עם לוחמי האוייב) חדורה במוטיבים (נימות, גוונים) מניכאיסטים (מלחמת הטוב המוחלט ברע המוחלט).

המניכאיזם הינה פילוסופיה דתית דואליסטית (שני יסודות בסיסים) שהוצגה באופן מוקצן וחד (שהרי כל דת עוסקת במאבק הטוב מול הרע) על ידי הנביא הפרסי מאנס במאה השלישית לספירה, והיא משלבת יסודות של הדת הזורואסטרית הפרסית (השטן מול אלוהים), הנצרות, והמחשבה הגנוסטית (המציאות הארצית חדורה שטניות, רובם המכריע של האנשים הינם נגועים בשטניות, ואנשי הטוב הטהור הינם קומץ נבחר, והם שישארו לאחר שהרוע והרעים כולם ייכלו מן העולם).

גוונים מניכאיסטיים השתרבבו לאמונות רבות וחשוב להדגיש זאת. שכן אני מדבר לא על גישות מוחלטות, אלא על רצף בין שני קטבים, כאשר המינון של מוטיב מסויים עשוי להתגבר או לפחות בגישה אנושית, חברתית, אידאולוגית או דתית מסויימת, בדומה למינון של חומר מסויים בתרופה, שבכמויות גבוהות בתמהיל התרופה הנרקח היא עשוייה להפוך ממרפא לרעל.

כך, במידה שה''מינון'' המניכאיסטי מתגבר מאד בגישה מסויימת, הרי שהיא עשוייה לחתור לרצח לא מובחן של אוכלוסייה שכן אוכלוסייה זו נגועה כביכול ללא תקנה בשטניות. המניכאיסט המוקצן מתעלם מכך שיש אנשים נעימים, חכמים וטובים באוכלוסיית מושא זעמו, ומקשיח את ליבו, בהכריחו את עצמו לאמר לעצמו כל העת שאף אם הוא חש בברור שלפניו לעיתים אנשים מצויינים וטובים בקרב אוכלוסיית היעד, הרי שגם הם נגועים בשטניות ללא תקנה, ו''חייבים'' להעבירם מן העולם.
בעולם השלישי בו אכן רבים הפגע, הדיכוי, המצוקה והעריצות, עשוי אכן לגבור מאד המינון של הגישה המניכאיסטית באמונותיהם של האנשים.
_new_ הוספת תגובה



לעיתים המניכאיזם הינו כלי לרימום ההערכה העצמית
מיכאל מ. שרון (יום ראשון, 01/12/2002 שעה 8:06)
בתשובה למיכאל מ. שרון
הדפס תגובה/פתילקישור ישיר לתגובה זו

של אדם, החש ירוד מכל בחינה כמעט, למשל מבחינת יכולת יצירה, כשרון אמת, און גברי, אסטטיקה אישית, יכולת מעשה ותבונת כפיים, תושייה וכד'.
כאשר הוא פוגש אנשים הנראים כהיפוכו המוחלט ומבליטים את תחושת נחיתותו ביתר שאת, הרי שיש לו בעייה קשה, שכן הערכה עצמית חשובה לתפקוד תקין, וירידתה התלולה משבשת את יכולת האדם לפעול באופן מושכל, תוך הרעלת רגשותיו ודחיקתו לפינה קיומית.

דרך אחת להתגבר על כך היא הבריונות הבוטה והאלימה, באמצעותה האדם מאפס כביכול את יתרונם של אחרים, ומביא ''לאיזון'' ואף לתחושת יתרון על אחרים הנתפסים כמוצלחים יותר מרוב הבחינות.

דרך אחרת (הגם שלעיתים היא משלימה את הבריונות ופועלת במקביל לה, מבחינת ''הצידוק שמאחורי הבריונות'') היא המניכאיזם המוקצן המאומץ על ידי האדם בגרסה כזו או אחרת.

כך, האדם בעל ההערכה העצמית הנמוכה ותחושת הנחיתות העזה נוכח תפיסה עצמית כלא יוצלח, עשוי לעבור מעין המרת דת או אמונה עצמיים (קונברסיה) המזניקים ומשקמים באחת את בטחונו העצמי, והופכים אותו לשלוו ורוגע, בעל מרכז כובד עצמי, ובוטח באורחותיו.

זאת באמצעות אמירתו לעצמו שלמרות שהמציאות נראתה לו בעבר כפי שנראתה, הרי שזו אשלייה, ובפועל הוא שייך לקהל הנבחרים המצומצם המייצגים את הטוב המוחלט, בעוד האנשים שנוכחותם נתנה לו בעבר תחושת אפסות קיומית, שייכים למעשה לעדת בני חושך השטניים והמקוללים.

כך, במחקר על שהידים, רובם ככולם התגלו כאנשים מופנמים מאד בעלי בעיות בתקשורת, ונוטים להסתגרות וחשאיות אישית.

ממצאים אלה מופיעים במאמר
:A mission to murder
Inside the minds of the suicide bombers
Suzanne Goldberg, The Guardian, June 11 2002
המופיע כאן תחת המאמר המצורף להודעתו של יובל רבינוביץ.

דבר זה עשוי בסבירות גבוהה להצביע, לגרסתי, על כך שרווחת אצל השהידים תחושה ירודה גם בשל מידה של חוסר יוצלחות אישית. שכן גם אם אדם הינו בעל תפיסה מהירה ונראה כנבון, הרי שהוא עשוי ללקות בתחושת נחיתות בשל חוסר תבונת כפיים (החשובה בחברה הערבית) או בשל חוסר חוכמה או יצירתיות בונה ותושייה החשובים ברוב החברות.
_new_ הוספת תגובה



השטניזם אינו בהכרח מבודל מן המניכאיזם. ולכן הוא
מיכאל מ. שרון (יום ראשון, 01/12/2002 שעה 8:33)
בתשובה למיכאל מ. שרון
הדפס תגובה/פתילקישור ישיר לתגובה זו

יחד עם המניכאיזם של ''המוות המטהר'' מאפיין של דת משככת (ראה מאמרי החדשני, התמציתי והחלוצי על דת משככת, להלן).

שכן המאמץ גישה מניכאיסטית מוקצנת סובר גם (לעיתים באופן מוצנע ולא מנוסח פומבית, אך לעיתים דווקא בקבוצה המנסחת מצע עטיר שטניזם באופן מנוסח ומוצהר) שכדי לפלס דרך בעולם הנגוע בשטניות, ולא להמנות בהכרח על החלכאים, יש להיות שטני לעיתים בעצמך. גם המגייה השחורה בצורותיה השונות מאומצת תכופות כדרך לשליטה וכוח. מדובר בכוח מדומה - דהיינו מוסט displaced כתחליף לכוח ממשי, כלכלי, פוליטי, וחברתי/מדיני. כך הן המניכאיזם והן השטניזם והמגייה, חרף הניגוד לכאורה ביניהם, עשויים להיות שני צדדים של אותה מטבע.
_new_ הוספת תגובה



גם ישראל, הארץ האומללה הזאת, הינה סביבה עטירת
מיכאל מ. שרון (יום ראשון, 01/12/2002 שעה 9:28)
בתשובה למיכאל מ. שרון
הדפס תגובה/פתילקישור ישיר לתגובה זו

תסכולים בשל בעיות חיצוניות ופנימיות הנראות סבוכות
ורחוקות-פתירות. אינדיקציה מחקרית חשובה, להשערתי, לסביבה עטירת תסכולים הינה ירידת כוחות החיים הליבידינאליים-ארוטיים (בהשאלה מגישתו של פרויד).

היש מדד היכול לשקף תופעה כזאת באופן אמפירי (ניסויי) ואופרציונלי (מוגדר היטב מבחינת מדידת התופעה)?

כך למשל, נמצא מחקרית כי בסביבת עבודה מתסכלת, סביבת לחץ פסיכו-חברתי, יורדים האון המיני ותדירות הנכונות למגע מיני.

בסביבות 97 קראתי מחקר שהתפרסם בארץ, המראה כי האימפוטנציה המינית בישראל הינה מהגבוהות בעולם.

לעיתים אתה עשוי להתרשם כי התנסחויות מצ'ואיסטיות מובלטות, וסמלים מצ'ואיסטים מחפים על ירידת האון המיני, ממש כשם שהרטוריקה עשוייה לחפות על פרקטיקה הופכית לה.
אך גם הגישה הניגודית הקוטבית למצ'ואיזם - מינוריות קיומית, שנאת גדלות הרוח והדגשת דמות האנטי-גיבור (כפי שהתגלמה בחלק מתרבות ראשית שנות ה- 70) עשויה להיות צד שני של אותה מטבע. שכן לעיתים שני הפכים קוטביים מייצגים מודעות גבוהה ומעורבות אישית ego-involvement בתופעה שההפכים הללו מייצגים.

ישראל אכן הינה במידה רבה סביבה עטירת תסכולים, דבר המתבטא במספר מדדים המייצגים ירידת כוחות-חיות וכוחות רצון ליבידינליים ואון מיני באופן נרחב, שהייתי מגדירם-מחדש בכללותם כירידה כוללת בכמות המשאבים האישיים הזמינים.

דרך בעולם השלישי להתגבר על האפקטים ההרסניים לעצמיות ותפקודה בסביבה כזאת - בה רבים מנושלים ממשאבים ויכולת לחולל שינויים רצויים - הינה על ידי אימוץ מניכאיזם מוקצן באמצעותו משיב האדם לעצמו את מרכז הכובד, אך הופכו לנושא פוטנציאל שנאה הרסני-סביבתית, דבר העשוי להיות מתועל על ידי בעלי הכוח וגורמי הכוח למטרותיהם.

דומה שגם בישראל הולכות ונפוצות כתגובה לסביבה עטירת תסכולים הן גישות מניכאיסטיות והן גישות שטניסטיות, העשויות לדרדר אותנו לדרך ללא מוצא, ועלינו להיות ערים לכך.
_new_ הוספת תגובה




חפש בתגובות שבדיון זה:     חיפוש מתקדם...

חזרה לפורוםהדפסה עם תגובותתגובה למאמר


מערכת פא"צ אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים.



© פורום ארץ הצבי