|
|
|
בריזת ערב מרפרפת ביום שרב -
ניצני המחאה העברית
מיכאל מ. שרון
דברים רבים בהוויתנו נושאים איתם הרמטיות וחונקנות:
כובד ההוויה המכווצת - ספק תוצר מסורות בולשביקיות קשיחות וצפידות, מלוא הטנא של צדקתנות ושגב מקפיא;
וספק - הנטל שהוטל עלינו במפעלנו הציוני, נטל ההתגברות והנסיקה נוכח עלבון הדורות של הסבל ההיסטורי והגדלות שקופדה, גדלותם של נביאים בבלי כבוד.
החוכמה ההיסטורית גורמת לנו לא תמיד ובהכרח לקפוץ לדום, שכן היפנמנו אולי את הלקח שכששרירי הישבן מתכווצים והחזה נמתח - השכל ניתקע.
ביקורתיות יהודית שתמיד היתה ותמיד היפרתה רבים במהלך הדורות.
אך האם בארצנו התדרדרה הביקורת לדוגמות צפודות חסרות מקוריות ואמביציוזיות עד לזרא, ההלומות בעלבונה חדור ההתבטלות העצמית של הפרובינציאליות - לעומת פריז, ברלין, ניו יורק או לונדון?
האם הכובד המצמית הוא שקיפד את הרעננות החיה והפכה לחקיינות עילגת, הגם שתובענית לגילויי הערצה מקומיים של חסידים שוטים?
אלה פניה של הביקורתיות הממוסדת, זו המנגחת לכאורה את השררה, אך קשורה אליה בטבורה בקשר גורדי ומענגת אותה - שכן מה ייתן לעריץ ולפקיד הבכיר את תחושת הטוטליטר הנאור אם לא עידודו את הביקורת הסוררת לכאורה המטיחה בו גידופים? זו היא הביקורת המובנית לפרטיה, עמומה תכופות עד לבלבול אך מתבהרת להפליא בקטעי הגידוף, היילול וה- הילול.
''ביקורת פרי הילולים'', אולי יקרא לה. בוסר, אך רואים בה מה שאין בה, ונאנקים בשכרון היסטרי מטיפטוף של מה שיש בה.
הייתי קורא לכך בלשון אחר גם ''שביקת ביקורת אמת בארצנו'' אילו היה זה נכון במאת האחוזים. אבל זה לא.
האם הכוונה בפריצת ההרמטיות לביקורת המכונה מחתרתית? אך אבוי, גם זו נושאת לעיתים צפויות מדי את חותם המובנות הדלוחה, החקיינית-צפודה, הז'רגון המבולבל שניקנה בקריאת ''חפיף חפיף, בקלי קלוטו'', נושאת את חפזונם של הסימום וציפיות המשגל התכוף על גבה ואחוריה של הערצה מתמסרת בשווי פרוטה.
איני מדבר אם כן על בניני ביקורת של תבן ומוץ המזמנים געיית פרות, שתיקות כבשים ונהנתנות מוחה, מתבשמת-נרקיסיסטית. כאלה המשלימים וחותמים בחותם ברזל ולצון את האינרציה, הסטגנציה, ההידרדרות הצפויה מראש והוצאת הקיטור המעשן מארובת הקיטור תוך ההיגררות הזחלנית במסילה, במורד.
אני מדבר על רוח, על חיים, על מה שמכונה esprit - על מה שמחייה את פרצופינו הלוהטים והכלים מחום ולחות דביקה ועומדת, על מה שמנער מעט מהרביצה בביצה של מי-אפסיים - ניסים אלוני כינה אותה בעדינות הראויה ''הוויית קיץ שרבי''- על מה שמשיב רפרוף-מעט של חסד רוח קלה-קרירה.
זוהי המחאה הספורדית, הפזורה פה וגם שם, המופיעה ברגע לא צפוי ונואש, המשחררת אולי כחוט השערה בשניה האחרונה מהחולות הטובעניים.
זוהי המחאה הניהיליסטית מעט, אך לא זו המאבדת עצמה לדעת בפריעת מוחין עצמית של ברזל צורב ולצון עוועים.
היא קרובה ברוחה לשיר ולא למסת ההגות הארוכה; לאמנות אמת ולא ל''מיצגים'' עתירי טקסט; לזעקתו העניה של הנביא ישעיהו ולא למונומנטליזם הפעלולני של שבתאי צבי.
היא נאמרת בנימתו הצנועה והמינורית אך הצלולה והחדה להפליא של הנביא הקטן מיכיהו (ראו פרשת יציאת אחאב לגלעד), ולא בקולו הסדור על אופניו והמהודר, המרעים לעיתים אך העמום תמיד של שפן סופר השררה.
ניתן אולי לדבר כאן על טל שחר, על חיוניותו הספונטנית של העם, האדם הפשוט, יותר מאשר על פרץ-משא דבריהם של נפוליאונים וגורואים למיניהם. ניתן לדבר על רוח השחרור הרגעית ולא על הבטחות לגאולות ונסיקות באורח מופלא ואוטופי (נוסח אוסלו, או ה''התקפלות'' ונביאיה).
אומר פנחס שדה:
לא פעם הרהרתי בכך שהייתי מעדיף לרשום את שירי בצד אותן הכתובות שעל בתי השימוש הציבוריים, תחת שאפרסם בספר ובעיתון. כל מה שיש בו בו משום קשר עם הצד החברתי, המשכילי, הנאור, החלקלק, הצבוע של החיים מעיק עלי ומדריך את מנוחתי; לעיתים אף מעורר בי בחילה. (''החיים כמשל'', הוצאת שוקן).
ברגעי טרם-שחר אלה דלו כוחותי מכדי להביא מובאות מאותם ניצני מחאת-טל ספורדיים, ועל כן אצטט אולי להמחשה דברים הנמצאים בטווח ידי, משל כתיבתי שלי, שהיא טיפה בים של רבים המשמרים אולי עדיין - כשלעיתים מאחרי הקלילות שפתיים חשוקות - את החיוניות בארץ הזאת. להלן:
דודים פלמ''ח (אייל הקורא, מאת בבאלה [פסידונים שלי] 12/02/2002 )
למה תמיד רבין ושוב רבין?
ורצח ארלוזורוב זו מילתא זוטרא?
ואלטלנה, כן, אלטלנה רבותי. מי נתן את ההוראה?
ורצח הרב דה האן מאגו''י כי חשבו שהוא מתרומם של ערבים, זה כן בסדר?
ואני שואל, רצח קסטנר, רק בגלל זה שהיה מפאיני''ק, זה טוב בעיניך?
ולנצח, אחינו ואחיותינו היקרים -
לא, לא, לא נשכח,
איך פרקו את הפלמ''ח.
נ.ב., מי חטף את יוסל'ה שומאכר?
ומיד, כמשקל נגד למחאתו של באבלה, משיב לנו מעט הקטע הבא שנכתב על ידי אחד, ''זו גם כן'' (שני ניחושים במי המדובר) משיב לנו את מרכז הגרוויטציה שלנו (גם אם לא כולם מסכימים לתוכן ולנימה...)
והמלשינים על יאיר לבולשת הבריטית, אחים ואחיות עבריים, מקרבנו באו. בשפת עמנו הגישו לכובש הזר את מאכלת הבגידה.
בנים גידלתי ורוממתי --
ושוב פנחס שדה:
שעות היו, ואני שכבתי ער על מיטתי - כי לישון לא יכולתי עוד -ורעדתי ממצוקת נפש --
יש שהייתי שוגה שעה ארוכה ארוכה בהזיות אויליות.
הייתי מדמה איך באים שוטרים לאסרני.
למה? איני יודע. יתכן שהשכנים הגישו תלונה נגדי לתחנת-המשטרה במחנה-יהודה.
[הערה: חרף הנימה הניהיליסטית, זהו קטע מחאה מובהק, שכן נירמזת בו האטימות והשרירות וחוסר האונים של האזרח המנושל מכוח חברתי ופוליטי בתקופת שלטון החושך שבה נכתבו הדברים - 1958[.
איך שהוא, השוטרים דופקים על דלתי וניכנסים. האחד מהם, הקצין, גבר רזה, מצוה עלי ללבוש מעיל וללכת עמהם.
רגע אחד, אני אומר ונוטל את הקצין בזרועו. אני מוליכו אל הפינה, וכאן בלחישה, אני מסביר לו עד מה אינו צודק ועד מה יש במעשהו משום פגיעה בזכויות האזרח. כמובן שאני נוקט שפה מובנת לו. אבל הוא אינו משתכנע.
הוא מחייך חיוך ציני.
ככה זה? אני אומר, ואף אני מחייך חיוך ציני. ידעתי שלא תשתכנע על-ידי נימוקים מופשטים. ובכן אומר לך עוד משהו, ואחרי זה תוכל, אם תרצה, לאסור אותי.
הקצין מסתכל בי בשאלה.
אתה, אני אומר, אינך מכירני, כנראה, אבל תדע לך שאני שר הפנים.
אדוני שר הפנים? אומר הקצין בפתיעה. הוא מסמיק, מגמגם איזו התנצלות, פונה לאחור ויוצא, כשהשוטרים מחרים אחריו.
אני מתבונן בם כשעל פני (אני רואה את פני, כי באותה שעה אני נמצא, במובן מסויים, מחוץ לעצמי) ארשת ניצחון, אבל גם עצב על שגיליתי את סודי. ואחרי-כן אני מתעורר מהזייתי, ואיני יודע בבטחה אם אמנם היו שוטרים לפני רגע בחדרי או אם לא.
(מתוך ''החיים כמשל'', הוצאת שוקן)
ועכשו לקישורים:
קישורים:
''בפרץ'' - מתאים להפליא לצוק העיתים הנוכחי
''לא לא לא ניתן - על ראשנו לחרבן''
בראשית היתה העדליאדה
|
|
|
בריזת ערב מרפרפת ביום שרב
אלף תודה.החחים כמשל-רוח מרעננת,כואבת,כנה מאד!
