|
|
|
הפאדיחה, הפחד והצביעות:
יום העצמאות הישראלי
יוסי גורביץ
יסודה של מדינת ישראל בפאדיחה, בפחד ובצביעות.
הפאדיחה התרחשה כשהגיעה העת לחתום על מגילת העצמאות. לתמהונם ומבוכתם של הנאספים - אנשי ''אסיפת העם'' - התברר כי משה שרת שכח את המגילה בביתו, לשם נשלחה ערב קודם לשם הגהה. הנכבדים חתמו ''על בלאנקו'', נייר ריק, שרת אץ לביתו, להביא את המגילה, בן גוריון הקריא אותה ברדיו, ולאחר מכן הודבקו החתימות על המגילה.
ספק אם מדינה אחרת התנסתה באירוע מביך כל כך בעת ייסודה.
הפאדיחה ליוותה אותנו מאז כצל. היא מתבטאת בעובדה שמדינת ישראל רחוקה מלתת שירותים נאותים לתושביה; בכך שרווחת התושב נחשבת אך לעתים רחוקות למטרה נאותה; בהפרטה השקטה שעוברים השירותים הממשלתיים, משירותי הרווחה ועד שירותי החינוך; בעובדה שחמישים וחמש שנים לאחר הקמת המדינה, חיילי צה''ל עדיין צריכים לקבל תרומות באמצעות לב''י והועד למען החייל, כאילו לא היתה תזונת החייל הנאותה ודיורו הראוי חובה של המדינה; בעובדה שאפשר לספור על אצבעות הידיים את מספר האנשים הראויים ששימשו כשרים או חברי כנסת; בעובדה שהפוליטיקה - העיסוק הנאות לאזרח החופשי, בהיותה עסקי הציבור - נחשבת אצלנו לדבר בזוי במקרה הטוב, כקרדום לחפור בו במקרה הרע; ב''סמוך'' הבלתי נלאה, שודאי גם שרת חש אותו באותו ערב מאי, ושכל כך אי אפשר לסמוך עליו; בדחיה של כל תכנון לטווח ארוך; בעובדה שממשלות נתפסות, יותר ויותר, כמכת טבע; במשפט הישראלי כל כך, ''ככה זה, מה לעשות.''
אבל הפאדיחה מושפעת מן הפחד. כשחזר בן גוריון לביתו, כתב ביומנו משפט קצר אחד: ''הוכרזה המדינה. גורלה בידי כוחות הבטחון.'' ובידי כוחות הבטחון הוא נותר עד עצם היום הזה.
לידתה של ישראל בטראומה כפולה: טראומת השואה, והטראומה של האובדן הנורא במלחמת העצמאות: 6,000 חללים גבתה המלחמה היא, הנוראה במלחמותינו והארוכה שבהן, והאימה שנלוותה אליה היתה אימת השמדה נוספת.
קל היום, ממרחק הזמן, ללעוג לפחד הזה, לשירים הבאים ''מלילות האימה הגדולים'', אבל תהיה זו טעות. ודאי, אנחנו יודעים היום כי בכל שלב של המלחמה ובכל אחת מחזיתותיה (להוציא ירושלים), עלו הכוחות הישראליים במספרם, ארגונם, רוח הלחימה שלהם ונחישותם על הכוחות העוינים; כי הללו מצאו יתרון רק בכלי נשקיהם העדיפים, וכי עם סוף ההפוגה הראשונה ומשלוחי הנשק הגדולים שהחלו להגיע לישראל נמחק יתרון זה; כי הכוחות הישראליים נהנו מפיקוד מאוחד בעוד שהכוחות הערביים היו מפוצלים ונוטים למריבה; כי מעולם לא התכוונו ''שבעת צבאות ערב'' באמת לפלוש; כי לצבא המצרי, שיצא למלחמה לקול חלילים, לא נמצאו אפילו מפות שהראו היכן תל אביב; ועוד.
אבל בני הזמן לא ידעו זאת. הם לא קראו את העתיד, והם ידעו רק שאחוז שלם מקרב האוכלוסיה נכחד בקרב, שרבע מאנשי הפלמ''ח נהרגו ונשק בידם, והללו היו העילית, ההנהגה העתידית. לכן תרבות ההנצחה הנפוצה כל כך: הרצון, הצורך, לחוש שהקורבן העצום, ''מגש הכסף'', לא היה לשווא.
ועם התפיסה - הנכונה בעיקרה - שהצבא היה הגואל, החל פולחן צה''ל, הנמשך עד עצם היום הזה. הנצחונות טאטאו הצידה את הכשלונות, והללו לא נחקרו והאחראים להם לא סולקו. נסלח להם בשל המדים שלבשו.
צה''ל הפך לארגון שסביבו התלכדה האומה החדשה (אין זה מקרה שעד היום מופנית איבת המרכז הפוליטי הישראלי אל שני המיעוטים שסירבו להשתתף בפולחן החדש, הערבים והחרדים). הוא הפך לארגון הדגל של המדינה, הארגון שאיננו יכול להכשל, הארגון שכל מילת ביקורת עליו הופכת לבגידה.
ועם פולחן הצבא בא, כמובן מאליו, גם פולחן הבטחון. הבטחון נתפס כעולה על הכל, שהרי אי הבטחון נתפס כהשמדה ממש; ובשם הבטחון הקדוש נסלחו לכוחות הבטחון כל עוולותיהם, מהטבח בפקודה בקיביה (''לגרום נזק מקסימלי לאוכלוסיה ולרכוש'', כתב בן גוריון, ושרון ביצע) דרך פעולות הטרור במצרים (הפעלת פצצות כנגד ספריות ובתי קולנוע, פעולות שהאחראים להם כונו ''קדושי קהיר''), וכלה בטבח כפר קאסם, שזעזע לראשונה את דעת הקהל, מפני שהמעשים שנעשו בו היו כה נאציים באופיים. גם אז נוקתה המערכת מאשמה: האשמה הושלכה אל הקצין הזוטר דהאן, נרמז שהדבר נבע מכך שהוא ''יוצא מדינות ערב'', ושהאחריות כולה מוטלת על מג''ב; אבל המח''ט שפלט את המשפט האומלל ''אללה ירחמו'' היה איש צה''ל, ואף שהורשע, קיבל על אחריותו (ודוק - לא אשמתו) לטבח של עשרות חפים מפשע קנס של אגורה אחת.
כל דבר שאינו קשור לבטחון זכה לבוז: במיוחד משרד החוץ, האחראי על מניעת המלחמות. ''משרד החוץ/בהחלט נחוץ/בלעדיו/מה יעשו פקידיו'' שרו אז; דומה שהיה מין ששון יוצא דופן בחיים על החרב, וכל מה שהיה יכול להרחיק את החרב נדון לכלימה.
זה ישתנה, עם הזמן. ישראל של שנות השמונים, של שנות נעורי, תהיה שונה לחלוטין מזו של שנות החמישים. אבל מה שלא ישתנה תהיה תחושת ההתבטלות בפני מערכת הבטחון והצבא, וחוסר המוכנות לראיה ביקורתית שלהם. ''המצב'' הבלתי פוסק נתן תירוץ לרשלנות בכל תחומי החיים, ובכך מתחבר הפחד עם הפאדיחה. שולמית הראבן מספרת על תייר אנגלי שביקר בגן חיות באחת מנסיכויות המפרץ ונדהם מן התנאים הירודים שבהם הוחזקו בעלי החיים. כאנגלי קפדן, לא התעצל והתלונן בפני מנהל גן החיות, והלה פרש את ידיו ואמר, ''What can we do,
it's because of the struggle''. גם אנחנו השתמשנו בתירוץ של ''המאבק'' כדי להמנע מלתקן את ביתנו.
וכמובן, היתה הצביעות. יסודה במגילת העצמאות: החלטת האו''ם דיברה על מדינות דמוקרטיות, ועל כן הבטיחה מגילת העצמאות שוויון שהחותמים עליה כלל לא התכוונו לקיים. המגילה דיברה על הקמת מדינה בהתאם להצהרת האו''ם - אבל בן גוריון כבר החליט שאת גבולות המדינה יקבע הצבא, ולא האו''ם. כך סופחה ירושלים, ''גוף נבדל'' בהחלטת האו''ם; כך נכבש הנגב, הגליל, ושטחים אחרים שהיו אמורים להיות בשליטה פלסטינאית; כך מנע בן גוריון דיון בממשלה בשאלת גבולות המדינה, באמירה הנחרצת שלא הממשלה תקבע אותם, אלא הצבא.
וכך גם גורשה רוב האוכלוסיה האזרחית הפלסטינאית. רוב רובם של המגורשים לא הביעו התנגדות אלימה, וכפרים רבים הוחרבו, למרות שתושביהם הגיעו להסכמים עם הכוחות היהודיים המקומיים (הנודע שבהם הוא דיר יאסין). ישראל נבנתה על חורבותיה של פלסטין, שתושביה הוגלו ברובם, מקומות ישוביהם גולחו כדי שלא ישאר מהם זכר, ותרבותם כמעט והוכחדה.
ישראלים רגישים חשו בכך כבר אז: די לקרוא את ''חרבת חזעה'' ואת ''השבוי'' של ס. יזהר כדי להבחין בכך, באימה ובתיעוב שיצר בהם המצב. אחרים החלו, מיד, במלאכה מהירה של שכתוב העבר. לאומיותם של הפלסטינאים נשללה (''אין עם פלסטינאי'', או, לחילופין, ''אני פלסטינאית'' של גולדה), וכל זכר לישוביהם שננטשו נמחק. בתהליכי רמיה - כמו התרגיל הנלוז בו פינו כפרים למען שימוש הצבא למשך שנה אחת בלבד, ובמקביל, בשקט, הועבר חוק לפיו אדמה שלא עובדה במשך שנה הופכת לאדמת מדינה - הופקעו רוב האדמות שעדיין נותרו בידיים פלסטינאיות.
ישראל החזיקה את הפלסטינאים שבשטחה תחת משטר צבאי במשך 18 שנים, אבל התעקשה שהיא דמוקרטיה. חושפי שחיתויות (''שורת המתנדבים'') נרדפו בגלוי על ידי השלטון, אבל השלטון התעקש שהוא שומר על זכויות האזרח. הכנסת ביצעה פוטש, לא כתבה את החוקה שהיתה אמורה לכתוב והכריזה על עצמה כאסיפה המחוקקת הראשונה - אבל התעקשה שהיא מייצגת את רצון העם (שלא בחר בה). ערבים לא יכולים לחיות בישובים יהודיים ומופלים בגלוי לרעה מבחינת תקציבים, אבל ישראל מתעקשת שהיא שוויונית. חלקים מרכזיים מהחוק, כמו כל חוקי האישות, נתונים בידי הרשויות הדתיות - אבל ישראל מתעקשת שהיא מדינה חופשית.
חמישים וחמש שנה חלפו מאז הקמת המדינה, והפאדיחה, הפחד והצביעות עדיין שולטים בנו.
עדיין לא מאוחר לתקן את ביתנו: עלינו רק להשתדל, כל אחד ואחד, להיות אזרחים טובים יותר. עדיין לא מאוחר להרחיק את הפחד: קשה להזכיר זאת, מתוך מתקפת הדמים הנערכת עלינו מזה יותר משנתיים, אבל מהות המדינה איננה המלחמה, אלא הנורמליות, השלום. עדיין לא מאוחר להתנער מן הצביעות, להכריז על המדינה כעל מדינת כל אזרחיה, מדינה שבה השלטון נמנע ככל האפשר מלהתערב בחיי אזרחיו, מדינה בה הוא נוהג בכולם שוויון מלא.
חמישים וארבעה ימי עצמאות חלפו ללא עצמאות מן הפחד, הפאדיחה, והצביעות; אפשר שיהיה זה האחרון.
בידכם הדבר. זו פירושה של עצמאות, של סוברניות. אזרחים חופשיים אתם; התנהגו כאזרחים חופשיים במדינה חופשית. היא נועדה לשרת אתכם, לא להיפך.
אז באמת אפשר יהיה לומר ''יום עצמאות שמח''.
|
|
|
הפאדיחה, הפחד והצביעות:יום העצמאות הישראלי
