היום התקיים אירוע חשוב ברמאללה. שלוש מאות אישים, מחציתם ישראלים ומחציתם פלסטינים, השתתפו בכנס הייסוד של ארגון-השלום הראשון שהוא משולב לגמרי: ''קבוצת-הפעולה הישראלית-פלסטינית המשותפת לשלום''.
הדבר בא אחרי פרסום קול-קורא משותף, בחתימת 1500 אישים ישראלים ופלסטינים, לפני חודשיים.
כוחות-הכיבוש ניסו למנוע בעד הישראלים להגיע למקום. אחדים מהם נאלצו לעבור שני קילומטרים ברגל, בחום הכבד, כדי לעקוף את המחסומים.
הוזמנתי לשאת את אחד מנאומי-הפתיחה של הכנס. בחוסר-צניעות בולט אני מפרסם אותו כאן במלואו:
ידידים יקרים,
אנחנו מתכנסים היום, ישראלים ופלסטינים, פלסטינים וישראלים, ליצור משהו חדש לגמרי: קבוצת-פעולה משותפת למען השלום.
לא למען הודנה, לא למען פשרה זמנית, לא למען עוד צעד קטן בתהליך אינסופי של צעד-אחר-צעד, אלא למען שלום אמיתי, שלום צודק, שלום של כבוד, שלום בין שווים.
מה שאנחנו מנסים לעשות הוא חדש לגמרי. אין אנחנו רוצים להקים עוד מסגרת לשיתוף-פעולה בין אויבים, אלא קבוצת-פעולה משולבת לגמרי. לא תנועה ישראלית עם זנב פלסטיני ולא תנועה פלסטינית עם זנב ישראלי. אלא אירגון שבו כולנו, ישראלים ופלסטינים, נהיה שותפים מלאים, נאבקים ביחד למען חזון משותף של פלסטין חופשית וישראל חופשית, החיות ביחד, זו בצד זו.
מכל האנשים שפגשתי במאבק הארוך למען השלום, האחד שחסר לי ביותר בוועידה זו הוא עיסאם סרטאווי, שנרצח לפני 20 שנה. הוא היה יושב כאן. הוא נמצא כאן איתנו.
סרטאווי היה פטריוט פלסטיני, פידאי לשעבר, שהאמין שהדרך היחידה להשגת המטרות הלאומיות הפלסטיניות היא רכישת ליבו של העם הישראלי. באותה המידה מאמין אני, שהדרך היחידה להבטחת עתיד בטוח ומשגשג למדינת-ישראל היא רכישת לבו של העם הפלסטיני.
סרטאווי האמין שהמאבק על דעת-הקהל הישראלית אינו משימה אחת מני רבות, אלא החזית העיקרית של המאבק הפלסטיני לשחרור לאומי. באותה המידה מאמין אני שהמאבק לצדק ולהתפייסות עם העם הפלסטיני הוא המשימה העיקרית של כל פטריוט ישראלי. ואנחנו הפטריוטים הישראליים האמיתיים.
כאשר יצרנו את הסיסמה ''שתי מדינות לשני עמים'' לא התכוונו להפרדה. בוודאי לא התכוונו לשני גטאות החיים זה בצד זה, כשכל אחד מהם מוקף בחומות וגדרות אלקטרוניות. להפך, התכוונו לשכנות קרובה, שיתוף-פעולה, שותפות, גבולות פתוחים, תנועה חופשית של בני-אדם.
כדי לשכנע את שני עמינו שזה אפשרי, שזה לא חלום נאיבי של כמה שוחרי-שלום, אנחנו צריכים להוכיח במאבקנו היומיומי שאנחנו מסוגלים לעבוד ביחד ולדבר ביחד בקול אחד. זו טרגדיה שבכל השנים האלה, ובייחוד אחרי אוסלו, לא קם ארגון-שלום משותף.
כמובן, נפגשנו לעיתים קרובות בפעולות. יש לנו זיכרונות משותפים רבים. היכו אותנו ביחד, המטירו עלינו גז מדמיע ביחד, הפגנו ביחד פעמים רבות. אך מעולם לא קם הדבר האחד שהיה נחוץ: פעולה משותפת קבועה, שיטתית, נמשכת, יום אחרי יום, שבוע אחרי שבוע, חודש אחרי חודש. עלינו לתקן עכשיו שגיאה היסטורית זו, שגרמה נזקים כה כבדים לשלום.
אנחנו נפגשים בימים שחורים. חיסולים ממוקדים, פיגועי-התאבדות, הריגת נשים וילדים, הפכו לאירועים שגרתיים. בשני הצדדים, אנשים חיים באווירה של פחד, אובדן-תקווה ואדישות. אבל לנו אין כל סיבה לחוסר-תקווה. כאשר אנחנו מסתכלים אחורה על עשרות השנים של מאבקנו, אנחנו רואים שעניין השלום התקדם בהתמדה.
היו זמנים כאשר כמעט כל הישראלים הכחישו את עצם קיומו של עם פלסטיני. ''אין דבר כזה כמו עם פלסטיני,'' אמרה גולדה מאיר, זיכרונה לא לברכה. כיום אין כמעט ישראלי המכחיש את קיומו.
לפני הרבה שנים, כאשר השמענו את הרעיון של שתי מדינות החיות זו בצד זו, היינו מעוט זעיר בשני העמים. כיום, הרוב העצום של ישראלים ופלסטינים מקבלים רעיון זה, והעולם כולו תומך בו.
לפני 30 שנה, כאשר יצרנו את המגעים הראשונים עם אש''ף, חשבו אותנו לבוגדים. כיום זוהי מדיניות ישראלית רשמית.
לפני שבע שנים, בהפגנה עם פייסל חוסייני לרגלי חומת ירושלים, שברנו טאבו ישראלי והכרזנו שירושלים תהיה בירת שתי המדינות. כיום מקובל רעיון זה, ולוא גם בחירוק-שיניים.
אנחנו רחוקים עדיין מניצחון. הרבה מכשולים, הרבה סבל עוד צפויים לנו. אך אם נפעל ביחד, בנחישות ובדבקות, החזון שלנו ינצח.
עלינו להיות מגדלור, האור הקבוע המראה את הכיוון והמצביע על הדרך.
מה אנחנו יכולים לעשות בפועל?
אני מציע כמה פעולות:
- להקים ועדות של אנשי-מקצוע כדי להכין תוך שלושה חודשים את הנוסח המלא של הסכם-שלום ישראלי-פלסטיני, הכולל פתרונות מפורטים לכל הבעיות – גבולות, ירושלים, התנחלויות, פליטים, ביטחון, מים – ולהציג אותו לציבור, כדי להוכיח שהסכם כזה אפשרי. אם יישארו פה ושם חילוקי-דעות, נגיד זאת בגילוי-לב.
- להקים ועדת-אמת-ופיוס משותפת, לפי הדוגמה הדרום-אפריקאית, כדי לבדוק את ההיסטוריה של 120 השנים האחרונות ולקבוע תמונה אמיתית, מקובלת על שני הצדדים.
- להקים משרד-הסברה משותף, כדי לפנות אל התקשורת הישראלית, הפלסטינית והבינלאומית.
- להקים מטה-פעולה משותף, כדי לתכנן ולבצע מערכות ציבוריות והפגנות.
אלה הם רק כמה רעיונות לדיון היום. אני משוכנע שיש לכם הרבה יותר. נניח אותם על השולחן.
העיקר הוא, נעשה זאת ביחד, כל הדרך ביחד, עד שהשלום, שכולנו רוצים בו, יבוא לארץ אהובה זו.
לפני כמה שבועות, כאשר ביקרנו אצל יאסר ערפעת, שאלו אותו עיתונאים מתי יבוא השלום. הוא אמר: ''גם אורי אבנרי וגם אני נראה אותו עוד בחיינו.'' ערפאת הוא בן 74, אני אהיה בעוד כמה שבועות בן 80. אז בואו נמהר!
''אנחנו הפטריוטים!''
