''בסימטאות חאן יונס ובחוצות רמת גן, בעזה, בכיכרות חדרה, ברפיח ובעפולה נולדת הבוקר מציאות חדשה. מאה שנים של סיכסוך פלשתינאי ישראלי באות אל קיצן''.
זה לא מקורי שלי. אלה היו דבריו של יצחק רבין המנוח לפני עשר שנים, כשנתן ידו להונאת המאה, להונאה הידועה בשם ''הסכמי אוסלו'', הונאה שתמימים בישראל קנו כ''הסכם שלום'', הונאה שהערבים, כמיטב המסורת שלהם, מכרו כ''הודנא''. כן, זה אולי בא כהפתעה לחלק מן הקוראים, אבל ''הודנא'' איננה המצאה של הזמן האחרון. ה''הודנא'' איננה חידוש של ''מפת הדרכים''. ה''הודנא'' באה כבר עם אוסלו. כך הערבים ראו את ההסכמים האלה מהרגע הראשון, כך הערבים התייחסו אל ההסכמים האלה לאורך כל הדרך, וככה זה מופיע אצלם בכל המסמכים.
מחר, ב-13 לספטמבר, ימלאו עשר שנים לאותו טקס מביש על מידשאות הבית הלבן, טקס שבמסגרתו מכרה ממשלת אוסלו את בטחונה של מדינת ישראל תמורת נזיד העדשים המכונה הודנא. מבול הסופרלטיבים חסר התקדים שהציף את התקשורת בעולם ובארץ בעקבות הכאילו שלום של אוסלו יכול היה למלא כרכים שלמים. ההתבטאות הפואטית של רבין המנוח, אותה הבאתי בראש המאמר, היא רק דוגמא [צנועה] אחת מני רבות. מעניין לדעת אם מישהו מבין כל אותם פטפטני השלום מוכן לאמר היום, לא חס וחלילה ''טעינו'', אסתפק בכך שיאמר ''הגזמנו קצת''. האם אף אחד לא חושב שאולי כדאי היה להרכין קצת את הראש ולהביע התנצלות בפני משפחותיהם של מאות החללים שעם ישראל שילם תמורת אותן דקות של אופוריה מזוייפת? ומה עם אלפי הפצועים והנכים? להם לא מגיעה איזו מילה?
עד לפני מיספר שנים היו חוגגים את היום הזה בתופים ובמחולות. כל שנה – פסטיבל. כל שנה היו נוסעים לאוסלו לחוות מחדש את אותם הימים בהם הם בישלו את ההודנא. כבר אז נהגו לבטל את סיבלם של הניפגעים. ''קורבנות השלום'' קראו להם בזילזול. היום – דומייה. לא בתקשורת, לא בכיכרות ואפילו לא בעצרות ההתבכיינות השבועיות של ''שלום עכשיו'' מול משרדו של ראש הממשלה, באף אחת מן הבמות המכובדות האלו אין שומעים ולו מילה אחת שתזכיר את המועד הגורלי הזה. ''יום ההולדת'' הפך ל''יארצייט'' (באידיש, יום השנה למותו של מי שהוא יקר).
ערפאת הגדיר את המעמד ההוא כ''ארוע היסטורי, הפותח עידן חדש'' (במקור האנגלי: a historic event, inaugurating a new era). הוא בכלל לא התייחס לנושא השלום, אפילו לא להודנא. הוא רק התייחס לפתיחת העידן החדש. והוא היחיד שצדק. זו באמת היתה פתיחה של עידן חדש. עידן חדש שבו המקום הכי מסוכן ליהודי הוא לא בגולה בין עמים עויינים. המקום הכי מסוכן ליהודי הוא ''בחוצות רמת גן, בכיכרות חדרה ובעפולה'' – אכן ''מורשת רבין'' לתפארת.
לכל עם יש ימי זיכרון בהיסטוריה שלו. ימים שייזכרו לדראון עולם. לאמריקאים יש ה-7 בדצמבר (מועד ההתקפה היפנית על נמל הפנינים) ויש להם ה-11 בספטמבר (היום בו הטרור נחת בתוכם). לישראל יש תישעה באב מההיסטוריה וה-6 באוקטובר (מועד ההתקפה המיצרית-סורית במילחמת יום כיפור). לרשימה הזאת יש להוסיף את ה-13 בספטמבר.
מדינת ישראל התאוששה מהאסון של ה-6 לאוקטובר, אבל זה עלה בהרבה דם. האם מדינת ישראל תצליח להיתאושש מהאסון של ה-13 בספטמבר? ימים יגידו.
ממה שאני קורא ושומע בחדשות בימים אלה, הרושם המתקבל הוא שעוסקים בהכנת שטיח אדום לאבו עלי החדש, וממשיכים לדבר על ההודנא.
אצל קובעי המדיניות עדיין לא ניקלט המסר שהגיע סוף עונת הפסטיבלים.
סוף עונת הפסטיבלים
