למי אתם מאמינים?

''למי אתם מאמינים?'' שאל האלוף יעקוב עמידרור בטלוויזיה בזעם כבוש, ''לדובר צה''ל או לחמאס?''

יעקב עמידרורהאלוף (מיל') עמידרור הוא הקצין הלאומני-דתי הבכיר ביותר בצה''ל. בעבר עורר סערות ציבוריות בשל התבטאויות שביזו את הציבור החילוני. הוא בעל שכל חריף, הרבה מעבר למה שמקובל בצמרת צה''ל, והשכל החריף הזה עומד כולו לרשות קיצוניותו – קיצוניות לאומנית וקיצוניות דתית כאחד.

שאלתו הייתה אמורה להיות ריטורית. התשובה הרי מובנת מאליה – כאשר בצד האחד עומד צה''ל, ''הצבא הכי מוסרי והכי הומאני בעולם'', כהגדרתו הוא עצמו, ובצד השני חבורה של רוצחים מטורפים, מה השאלה?

אבל, לפי עדותו של עמידרור עצמו, קורה ההיפך. העולם מאמין לחמאס ואינו מאמין לדובר צה''ל. הציבור, מסתבר, מאמין לחמאס. גרוע מזה, גם שרים וחברי-כנסת מאמינים לחמאס, ואינם מאמינים לדובר צה''ל.

משבר-אמון זה התגלה בכל חריפותו בגלל שרשרת אירועים שהתרחשו בשבוע שעבר ברצועת-עזה. הפלסטינים טוענים שצה''ל תקף בטילים מהאוויר מכונית שבה נסעו שני אנשי חמאס. כאשר תושבי הסביבה הצטופפו סביב המכונית ההרוסה כדי לעזור לנפגעים, הם הותקפו על-ידי טיל נוסף, שהרג כמה אזרחים, ביניהם רופא שחש למקום כדי להגיש עזרה, ופצע עשרות רבות של אזרחים, ביניהם נשים וילדים.

''שקר וכזב!'' הגיב דובר צה''ל בזעם. צה''ל לא ירה בכלל טיל נוסף! הוא לא פגע באזרחים! לא היה ולא נברא! עוד שקר פלסטיני זדוני!

וכך עמדו זו מול זו שתי גרסות, שאי-אפשר היה לגשר ביניהן. זה עניין של או-או. אחד משני הצדדים משקר במצח נחושה. אבל מי?

הגרסה הפלסטינית נתמכת על-ידי תצלומים של הרוגים, של לוויות, של הפצועים המוכנסים לבית-החולים, וכן על-ידי עדויות של רופאים ועיתונאים, מקומיים וזרים. הגרסה של צה''ל נתמכת על-ידי המנגנון האדיר של משרתי צה''ל בתקשורת הישראלית. כמעט כל הכתבים הצבאיים והכתבים לענייני ערבים בטלוויזיה, ברדיו ובעיתונות משמיעים כמו רובוטים את הגרסה הרשמית, כאילו הייתה זו פרי חקירתם.

הפעם התגייסו גם התותחים הכבדים ביותר, ובראשם הפרשן הצבאי של ''הארץ'', זאב שיף. מפקד חיל-האוויר, האלוף דן חלוץ, השקוע עד צוואר בפרשת הטייסים המורדים, נקט אמצעי חסר-תקדים והפיץ בכל בסיסי חיל-האוויר מעין פקודת-יום המכחישה את הטענה הפלסטינית.

לחיזוק הדברים פירסם חיל-האוויר, באיחור של יממה, סרט שצולם בזמן אמת (או אי-אמת) על-ידי מזל''ט. נראים בו בבירור שני טילים שנורו בזה אחר זה במכונית החשודה, בשעה ששום אזרחים לא נראים בסביבה. הכתבים הצבאיים המסורים אף מדדו את הזמן בשעוני-עצר ומצאו שעברו רק כך-וכך שניות בין טיל א' לטיל ב'.

ובכן, תעלומה שלמה. סרט עובדתי מול מראה-עיניים של עיתונאים. מה היה שרלוק הולמס אומר על זה?

אז ככה. יכול להיות שגאון-תעמולה פלסטיני פיברק את כל העניין. האזרחים פשוט התאבדו או ירו זה בזה, עשרות אחרים פצעו את עצמם, והכל כדי להטיח בצה''ל ההומאני עלילה מפלצתית (לפי אותו ההגיון, אביו של הילד מוחמד אל-דורה הרג את הבן שלו - בראשית האינתיפאדה הנוכחית - כדי להטיל דופי בחיילינו האמיצים והטהורים).

אפשרות אחרת היא שלא נורו שני טילים אלא שלושה – השניים הנראים בסרט ושלישי שנורה אחר-כך. לשם כך יש צורך בצפייה בסרט השלם, ולא בקטע חתוך. ואולי בכלל מדובר על שני אירועים שונים.

אילו היתה קיימת בישראל תקשורת עצמאית, שאינה זרוע של מערכת-הביטחון, היו תריסר עיתונאים ישראליים יורדים באותו יום לעזה, מראיינים את עשרות הפצועים בבתי-החולים, מצליבים עדויות, מבקרים בבתי ההרוגים וגובים עדויות מעדי-הראייה, תוך כדי עימות העדויות עם גרסת צה''ל. אך מחוץ לעמירה הס וכתב פלסטיני בערוץ 2, זה לא קרה. סוג כזה של חקירה עצמאית נעלם מזמן בתקשורת שלנו, ואולי לא היה קיים מעולם מחוץ לעמודי ''העולם הזה''.

נשארת שאלתו הריטורית של האלוף עמידרור. למי להאמין?

השר אברהם פורז (שינוי) וחברת-הכנסת זהבה גלאון (מרצ) העדיפו, כנראה, את הגרסה הפלסטינית והתנהגו בהתאם. כך גם שורה ארוכה של אישים אחרים. עליהם יצא הקצף הצה''לי.

אבל אפילו היינו מאמינים בעיניים עצומות לגרסה הרשמית, היה עלינו להעלות שאלה נוספת, העומדת מעל לכל השאלות האחרות: מדוע אנשים כה רבים, בעולם ובארץ, מאמינים דווקא לפלסטינים? לשון אחרת, מדוע אנשים כה מעטים בעולם ובארץ מאמינים לדובר צה''ל?

היו זמנים, כשהכל היו מאמינים לדובר צה''ל ללא הרהור וערעור. בשנות ה-‏50 היו פונים אלי עיתונאים זרים ושואלים אותי לגבי הודעות צה''ל. האם להאמין להן? תשובתי הייתה תמיד: כן. צה''ל אינו משקר.

ימים אלה עברו מזמן. הכיבוש, שהשחית את הכל, השחית גם את הודעות צה''ל. בימי האינתיפאדה הראשונה פירסם צה''ל מאות הודעות, שהיו שקריות בעליל. ילדים נהרגו בשעה שצה''ל ''ירה באוויר'' (אז נפוצה הבדיחה העגומה על ''הילדים מעופפים''). פלסטינים נהרגו בשעה ש''ניסו להוציא נשק מידי החיילים'', ועוד סיפורים שהברון פון-מינכהאוזן היה מקנא בממציאיהם. ומאז הידרדר המצב עוד הרבה יותר.

בעשרים השנים האחרונות עקבתי אחרי עבודתם של כתבים זרים, מהם ניטרליים, מהם אוהדי הפלסטינים ומהם אוהדי ישראל, ומצאתי שכמעט כולם מאמינים יותר לדוברים פלסטיניים מאשר לדוברים ישראליים רשמיים.

בצר להם, הדוברים הרשמיים חוזרים תמיד לפרשת ג'נין. הפלסטינים טענו שהיה שם ''טבח'', והסתבר שהייתה זאת הגזמה רבה. אך קרו שם דברים חמורים ביותר, והוויכוח אם היה זה ''טבח'' או לא הסיח את הדעת מחומרת השיטות שהופעלו – כגון הפלת בתים באמצעות דחפור-ענק על-ידי נהג שיכור, מבלי לוודא אם היו בהם תושבים או לא.

אמינות היא נכס יקר מפז. היא נבנית במשך שנים, והיא נהרסת תוך דקות. עכשיו מראה הפרשה הזאת שהאמינות של דוברי צה''ל צנחה לתהום.

''למי אתם מאמינים?'' שאל האלוף. אז ככה…הממ…לא נעים להגיד, אבל…