עיסקת חילופי השבויים שכפה ארגון החיזבאללה על ישראל, היתה מלווה בעיתונות בהרבה דמוניזציה של מזכ''ל החיזבאללה חסן נסראללה.
דומה כי עיתונאים ופרשנים מהעיתונות הכתובה והאלקטרונית כמו גם פוליטיקאים מרחבי הקשת הפוליטית, החל מהימין הקיצוני נוסח רבני ההתנחלויות ומפלגת האיחוד הלאומי ועד ל''מועצת החכמים'' של זקני מרצ המתחסלת, התחרו בחלוקת גידופים ונאצות ל''איש הרע הזה'', כפי שכינה את השייח' נסראללה גנרל (מיל.) אחד. גנרל אחר, שקוראים לו יוסי פלד, שכאלוף פיקוד הצפון נשא, בין השאר, גם באחריות לזוועות העינויים בכלא חיאם ולהרג אזרחים חפים מפשע שעה שישראל שלטה ככובש בדרום לבנון, דיבר לא פחות ולא יותר על ''הבדלי תרבות'' בין החיזבאללה לישראל, שם ''הברברים'' וכאן ''אניני התרבות המערבית''.
פלד, שמופיע לא פעם על תקן של ניצול שואה, הוכיח שוב כי לא למד דבר וכגזען מן המניין סבור כי האכזריות והרצח מבית מדרשו של האירופי הלבן, זכאים למעמד עליון מול אלה של ''החיזבאללה הנחותים''.
כמובן, חסן נסראללה אינו חסיד אומות העולם. מנקודת מבטו של אדם חילוני כמוני הרואה בהצהרה האוניברסלית בדבר זכויות האדם את המצפן לאורו יש ללכת, חסן נסראללה, העומד בראש ארגון דתי פונדמנטליסטי הרוצה להשליט משטר הלכה עריץ, לא יכול להיות מושא לתמיכה; כפי שלא יכולים להיות ראשי ארגונים פונדמנטליסטים בכל מקום אחר, בין רבני ההתנחלויות, ראשי המפד''ל, ש''ס או הימין הנוצרי.
כפי שנסראללה וארגון החיזבאללה אינם חסידי אומות העולם, כך גם שרון וממשלתו אינם נמנים עם הזן הזה.
נסראללה וארגונו הם בעצם הצד השני של פרצופו של שרון. הם מהווים תזכורת מתמדת לטימטום, לרשעות ולפשעים של מלחמת לבנון שבראשה עמד בשעתו שר הביטחון אריאל שרון. החיזבאללה ונסראללה הם יציריו של שרון. הוא, באיוולתו ובאמצעות שרשראות הטנקים שדרסו כל חלקה טובה בלבנון, דיפן, הישקה וטיפח את החיזבאללה. הופעתו המתגרה והשחצנית משהו של נסראללה בפסטיבל קבלת השבויים בביירות, היא כנראה דרכו לבטא את תודתו לשרון, שהרי אילמלא שרון, מי היה שומע ויודע על החיזבאללה ומנהיגיו.
במערכת היחסים בין ישראל והחיזבאללה, ממשלות ישראל, מאז הפלישה ללבנון ביוני ב- 1982, ממלאים את תפקיד האיש הרע, והחיזבאללה הוא בעיקרו של דבר בבחינת מגיב.
בל נשכח כי ישראל היתה יכולה לקבל חזרה את הנווט רון ארד, כאשר היה עדיין בשבי ארגון ''אמל'', אולם מנעה את שיחרורו בגלל פער קטנוני של עשרים אסירים אותם דרשו הלבנונים לשחרר וממשלת ישראל התנגדה. בל נשכח כי ישראל היא זו שהחלה בפעולות הטרור של חטיפת אזרחים לבנונים, כולל קטינים, כקלפי מיקוח, החזקתם במעצר ללא משפט, סירוב לאפשר לצלב האדום לבקרם ואי הודעה למשפחותיהם בלבנון. בל נשכח כי ישראל חטפה את השייח' עבד אל-כרים עובייד ואת מוסטפא דיראני, שני בכירים מהחיזבאללה, החזיקה אותם במעצר שנים כקלפי מיקוח, סירבה לשחררם, ובכך כפתה על החיזבאללה את אופציית החטיפה של ישראלים. צריך לומר בכנות, ככל שהדבר קשה לעיכול עבור ישראלים שנשטפו עם השנים בתעמולה ישראלית, כי שלושת החיילים שנחטפו על ידי החיזבאללה ונהרגו בשעת חטיפתם, הם קורבנות מדיניות טרור החטיפה של ממשלת ישראל. בלי חטיפת התגמול של שלושת החיילים וחטיפת אל''מ (מיל.) אלחנן טננבאום (בהנחה שנחטף) לא היתה עיסקת החילופים יוצאת לפועל.
אנשי החיזבאללה ושאר החטופים הלבנונים שבידי ישראל, לא היו צריכים להיחטף מלכתחילה, ומשעה שנחטפו היו צריכים להיות משוחררים ביוזמת ישראל זה מכבר לאחר שהוכח שחטיפתם לא מייצרת את הפירות המקווים. עתה לאחר שחטיפות התגמול שישראל כפתה על החיזבאללה, הביאו לשיחרור החטופים הלבנונים, אפשר לומר שנעשה צדק כלשהו, הגם באיחור רב.
הלקח שישראל צריכה ללמוד מכל הפרשה הוא, שמדינה עם יומרות של תרבות ודמוקרטיה אסור לה להתנהג כארגון טירור, קודם כל משום שזה לא צודק, אבל גם, כפי שהוכח, שזה לא כדאי. זהו בומרנג הפוגע בסופו של דבר באזרחי ישראל. שלושת ההורים השכולים שקיבלו עתה את גופות יקיריהם, חייבים לבוא חשבון קודם כל עם ממשלת ישראל. היא שגרמה למותם.
לא טרחתי לצפות בטקס קבלת הגופות שממשלת ישראל ביימה במחנה הצבאי שבנמל התעופה לוד. הרי ידוע שככל שמדובר בפולחן מוות, מדינת ישראל היא בעלת מומחיות עולמית. מראש נתתי קרדיט למתכנני המופע שהם יביימו אותו בצורה מרגשת, ושכל אחד מהדוברים, הרמטכ''ל, הנשיא, ראש הממשלה וכו' יעשו קופה יפה מהמעמד.
מאחר ובמקביל למופע המוות בלוד שודר בערוץ 33 משחק הכדורסל של מכבי תל-אביב נגד סקיפר בולוניה, העדפתי לצפות בו. מאד נהניתי מהפסדה של מכבי תל-אביב, ומפניו הנפולות של מאמנה, הגזען פיני גרשון. (מאז התבטאותו הגזענית הבוטה של גרשון בהרצאה בפני קציני צה''ל, כשעשה אבחנה בן שחקנים ''חומים'' שהם יותר אינטלגנטים לבין ''השחורים'' שהם לשיטתו של המאמן הגזען ''טמבלים'', אני נהנה מכל הפסד של כל קבוצה אותה הוא מאמן).
למחרת קראתי בטורו של מבקר הטלוויזיה של עיתון ''הארץ'' רוגל אלפר, כי הנשיא קצב דיבר בנאומו על ''אומות העולם שעמדו מנגד'' כאילו מדובר בטקס אזכרה לנירצחי מחנה ההשמדה אושוויץ.
וזה באמת אופייני לתרבות השכול הישראלית, שאיפה שרק אפשר מכניסים את ''העולם שעמד מנגד''. ככה מעודדים את תחושת ''העם לבדד ישכון'' ו''כל העולם נגדנו''. אין שטות ושקר גדולים מאלה. איך אפשר לדבר על עולם שעומד מנגד כאשר כל עיסקת חילופי השבויים יצאה לפועל בתיווך גרמני. כלומר לא רק שהעולם לא עמד מנגד, אלא הוא סייע לנו מאד. ובמאמר מוסגר ראוי להוסיף כי גם בתקופת השואה העולם לא עמד מנגד, אלא הוא נאבק ונילחם בגרמניה הנאצית. אילו היה עומד מנגד, הגנרל הגרמני רומל לא היה ניבלם סמוך למצרים על ידי הגנרל האנגלי מונטגומרי, כובש את ארץ ישראל, והרייך השלישי היה שולט באירופה. רק בגלל שהעולם לא עמד מנגד, קמה מדינת ישראל שלמרבה האירוניה פורח בה פשיזם יהודי, נצר לפשיזם האירופי שהובס.
עברנו את פרעה, נעבור גם את זה
כתבתו של אביב לביא ב''מוסף הארץ''(30.1.2004) ''
אויבים משמאל'', המספרת על רשימת שב''כ שחורות של פעילי שמאל המהווים יעד לחיפושים וטירטורים ביציאות מנמל התעופה בן גוריון ובטיסות חוזרות של ''אל על'', ככל שהיא מרגיזה ומקוממת, היא מוכרת לפעילי שמאל ותיקים. אין חדש תחת השמש.
באפריל 1991 הופיעה רשימה דומה בעיתון ''חדשות'' ז''ל (היה חלק מרשת ''שוקן''), לרגל עתירה שהגישה האגודה לזכויות האזרח לבג''צ, נגד החיפושים השרירותיים על גופם וחפציהם של אנשי שמאל ביציאתם מישראל. האגודה ביקשה לדעת מי נימצא ברשימה, כיצד היא מורכבת, על סמך מה עושים את החיפושים וכיוצא באלה דברים בסיסיים ששייכים למשטר דמוקרטי. פרקליטות המדינה הגנה על השב''כ, טענה כי מדובר ''בביטחון המדינה'', אותה מנטרה המכסה על כל הפשעים של המדינה, וסירבה להציג את רשימת אנשי השמאל המיועדים לחיפושים אותה הרכיב השב''כ. סוד כמוס.
תוך כדי הדיונים, הציע אהרן ברק, שישב בראש ההרכב, כי השב''כ, בהסכמת העותרת, יציג את הרשימות לשופטים בלבד, ובית המשפט יחליט האם מדובר בביטחון המדינה, או בסתם גחמות שב''כיות. האגודה לזכויות האזרח היתה צריכה להתנגד לשיטה זו, ולעמוד על כך שכל חומר שיוגש לבית המשפט יועבר גם לעותרים, ואם לאו, לחזור בה מהעתירה. האגודה עשתה אז טעות והסכימה להליך פגום זה. אנשי השב''כ הביאו לשופטים כמות אדירה של קרטונים הגדושים בתיקים אישיים על כל אנשי השמאל שניכללו ברשימה השחורה.
פסק הדין בעתירה היה צפוי ולא מפתיע. בית המשפט פעל כזרוע מוארכת של השב''כ ואהרן ברק כתב בפסק דינו ''שנחה דעתו של בית המשפט'' שאכן מדובר בביטחון המדינה.
באותה תקופה אף אני ניכללתי ברשימות השחורות וכל יציאה מישראל היתה מלווה בבדיקות גופניות ובדיקות חפצים קפדניות של כל זוג גרביים ותחתונים, שלא לדבר על החומר הכתוב שנשאתי עימי כאשר יצאתי למפגשים בינלאומיים.
הפעם הראשונה שבה נתקלתי בהכללתי באותה רשימה, הכניסה אותי ללחץ. לאחר שהפקדתי את המזוודות בדוכן חברת התעופה וקיבלתי כרטיס עליה למטוס, עליתי במדרגות הנעות, כפי שכל מי שיצא מישראל יודע, לבדיקת הדרכונים, ובמקום השיגרה של החתמת הדרכון, לחצה השוטרת על זמזם, ותוך שניות הופיעו כמה גברתנים, לקחו אותי לחדר סגור, וללא אומר ודברים בדקו את חפציי. המזוודה שכאמור כבר היתה במטוס, הוחזרה לחדר הבדיקה, והבודקים עברו פריט פריט. את המזוודה הריקה לקחו לשיקוף. ניכנסתי ללחץ, שמא אפסיד את הטיסה, וממש על סף ההמראה הובלתי תחת משמר הכבוד של הבודקים למטוס.
כאשר חזרתי לישראל, התחלתי להפציץ את כל מי שרק אפשר במכתבים. כתבתי לראש השב''כ, לראש הממשלה, למפכ''ל המשטרה, לחברי כנסת, מה בדיוק הפך אותי לאיש כל כך מסוכן? מה השב''כ יודע עליי שאני לא יודע על עצמי? אם אני מהווה סכנה למטוס עליו אני עומד לעלות, האם לא מן הראוי לגלות לי? אם אדע את הסכנה הגלומה בי, כתבתי, אוכל לנקוט בצעדי החלמה והבראה. אם למשל גילה השב''כ כי יש באישיותי מרכיב התאבדותי שמסוגל לפוצץ מטוס בו אני עומד לטוס יחד עם ילדיי, אזיי חשוב שאקבל טיפול דחוף, הלא כן?
אלא מאי? דומני, כך כתבתי, כי אין לשב''כ כל מידע סודי עלי שאינו ידוע לי. מאחר ואני יודע שאין לי תכניות לפוצץ מטוסים שאני עומד לטוס בהם, וגם אין לי קשרים עם אנשים שיש להם תוכניות כאלה, לא נישקפת ממני כל סכנה.
אז למה בכל זאת בודקים אותי בקפדנות כזו ביציאה מישראל? כי השב''כ פועל לא על בסיס ביטחוני אלא כמכשיר לרדיפה פוליטית. מה שמרגיז את השלטון, כך כתבתי לכולם, שבעצם הפסקת להיות אדם מסוכן. מה שמפריע להם הוא שאני לא מוכן להרוג בני אדם בכלל וערבים בפרט. מרגע שהתברר להם כי אינני מוכן להשתמש יותר בנשק, הפכתי בעיניהם לאדם מסוכן. זו האמת ואין בלתה. התשובות שקיבלתי מכל הגורמים, משטרה, שב''כ (באמצעות משרד ראש הממשלה), וחברי כנסת, כללו ''בלה בלה'' רגיל, בנוסח כי אין הם יכולים לפרט את הסיבות להכללתי ברשימה, והם מבקשים ממני ''לגלות הבנה'' לשיקולים הביטחוניים. הבנה כזו לא הייתי מוכן לגלות, כאשר אין מפרטים בפניי את הנימוקים.
יחד עם זאת, החלטתי לנצל את הסיטואציה החדשה לטובתי ככל הניתן, תוך אימוץ כמה אסטרטגיות של החייל האמיץ שווייק. אחד מקציני המשטרה שהשיב לי בשם המפכ''ל, השיא לי עצה ''לא רשמית'', לפיה ראוי בעת הגעתי לנמל התעופה, לגשת מיד לבודק ולהודיע לו ''שאני ברשימה''. הדבר יחסוך זמן ואי נעימות. ואכן, עצה זו היתה שווה זהב. פתאום גיליתי את היתרונות האדירים בשיטה החדשה. במקום לעמוד בתור הארוך להפקדת מזוודות, קיבלתי טיפול אישי צמוד. נילקחתי לחדר סגור, עברתי בדיקה גופנית, בדקו לי את המזוודה, ואז ליווה אותי הבודק, כשאני מדלג על התור, לדוכן הפקדת המזוודה, ולאחר מכן ליווה אותי לביקורת הדרכונים כאשר הוא מודיע לשוטרת ''זה בסדר'', ולפתע היה לי זמן למכביר לשתות כוס קפה ולשוטט בכל החנויות הפטורות ממכס.
עם הזמן השתכללתי והבנתי כי ראוי לקחת איתי כמויות כפולות של חומר כתוב, כדי להעניקו לבודקים. תמיד אמרתי להם, קחו עותק, תקראו, אולי זה יפתח לכם את הראש. בבדיקות הגופנית שאלתי אותם אם להוריד בגדים, אם לפתוח את הרגליים, והדגשתי כי ראוי שיבדקו אותי היטב כי אין דבר יותר מסוכן מאדם שמסרב להרוג ערבים. לא מעט בודקים חשו אי נעימות רבה בכל העסק הזה, והתנצלו בפניי שהם רק ממלאים הוראות. ואז הזכרתי להם מה קרה ומה קורה לבני אדם במשטרים שהפקידים רק מילאו הוראות ולא הפעילו גם שיקול דעת מוסרי ודמוקרטי.
בניגוד לכתוב ברשימתו של אביב לביא, שם מצוטט אחד הבודקים כאומר ''כי מי שניכנס לרשימות לא יוצא'', הריני איש בשורה. אפשר לצאת מהרשימות וגם יוצאים. זה מה שקרה לי ולעוד רבים אחרים. יום אחד באתי לנמל התעופה וכמנהגי ניגשתי לבודק הביטחוני והודעתי לו כי ''אני ברשימה''. הבודק דיבר במכשיר הקשר שלו עם האחראי כדי לוודא שאכן כך, הוא, ולפתע באה הבומבה, ''אתה כבר לא ברשימה''. מה קרה? מדוע? זה ממש הכעיס אותי. הרי כבר התרגלתי, הרגשתי נוח, היה לי טיפול אישי של אח''מ, ופתאום שוב צריך לעמוד בתור הארוך להפקדת המזוודות. ממש נורא, אי אפשר לסמוך עליהם.
עם הוצאתי מהרשימה, כתבתי לאהרן ברק מכתב, והזכרתי לו את פסק דינו ''שנחה דעתו'' מהטירטור המטופש הזה כאילו מדובר בעניין ביטחוני. אמרתי לו, אדון ברק, הכל שרירות לב. מדוע הוכנסתי לרשימה? ככה. מדוע הוציאו אותי? ככה. שהרי אין כל נסיגה בסיכון הביטחוני בהשוואה לשנים קודמות, ואתה, השופט ברק, שימשת חותמת גומי לטירטור ורדיפה הנעוצים במניעים פוליטיים.
עם כל ההתמרמרות המוצדקת לנוכח קיומן של רשימות שחורות פוליטיות וטיפול מפלה בנמל התעופה על בסיס פוליטי, אל לנו לשכוח כי הן אחד היובלים של טיפול האפרטהייד לאזרחים הערבים בנמל התעופה, שהפך כבר לשיגרה לאזרחים ערבים. חברי הכנסת מהשמאל הציוני לא הקימו קול זעקה ומאבק ציבורי נחוש ומתמשך לביטול האפלייה הבוטה הזו ולעתים קיבלו אותה בהבנה. את התוצאות המבישות חשים אותם פעילי שמאל שהשב''כ בשרירותו החליט לסמן.
לסיום, מספר עצות פרקטיות לכל הניכללים ברשימות.
- להודיע מיד עם ההגעה לבודק על הימצאותכם ברשימה.
- להביא מספר עותקים מחומר פוליטי כתוב הנילווה לנסיעה, ולחלק אותו לבודקים כחלק מעבודה פוליטית.
- לגחך את הבדיקה הגופנית בהערות מביכות.
- לא לקחת מחשב נישא, אלא לשלוח אותו לפני הנסיעה בדואר, או לתת אותו לנוסע אחר שאינו עובר בדיקות כאלה.
- לא לטוס בחברת ''אל על'', בוודאי לא בטיסות חוזרת לישראל. הדבר ימנע את כל אי הנעימויות עם הבודקים בחו''ל. הבודקים של חברת ''אל על'' בחו''ל, בניגוד לאלה שבנמל התעופה בו גוריון, הם בדרך כלל חבורה יותר ימנית וגזענית.
- לכתוב מכתבי מחאה לכל מי שניתן, שב''כ, משטרה, שרים, חברי כנסת, בהם כלולה הבקשה לקבל מידע, על בסיס חוק חופש המידע, מדוע אתם ברשימה ומה הסכנה הטמונה בכם? לדרוש את המידע גם על הבסיס שמא יש עליכם מידע לא נכון, ואתם מבקשים לתקנו.
וכפי שנאמר בכותרת. עברנו את פרעה, נעבור גם את זה.
"העולם עמד מנגד"
