אחרינו המבול

הבשורות הפוליטיות הטובות שמגיעות מאיזור המזה''ת בקצב מתגבר, מעוררות אצל רבים בישראל ובעולם שמץ של תקווה: הנה, ארבע שנים לאחר פרוץ אינתיפאדה שניה עקובה מדם, ישנו אולי סיכוי להגיע להסדר קבע או ביניים במזה''ת. בפעם הראשונה מאז ביקורו של שרון בהר-הבית נראה כי הר-הבית התרצה, ומעוניין בקרוב מאוד לערוך ביקור משלו אצלו, רצוי בתווך אמריקאי ואירופאי; שלב הבישולים המשותפים לכבוד ארוחת הפיוס נמצא מזה כשבועיים שלושה בעיצומו.

ואלו הם אכן בישולים המריחים כראוי: וכי מה כבר יכול להיות טוב יותר מהעובדה ששרון מעוניין לסגת מרצועת עזה באופן חד צדדי, ערפאת החזיר את נשמתו לבוראו, מוחמד עבאס מגלה עניין במו''מ עם ישראל, בחירות דמוקרטיות בפתח הרש''פ, סוריה שולחת שדרים, מצרים משדרגת את היחסים, ומובראכ, במשפט שייזכר היטב בישראל ובאירופה, מודיע משהו בסגנון ''כי רק שרון יביא שלום''. אם זו לא האוטופיה עלי אדמות במצב העניינים הנוכחי – מהי כבר אוטופיה? מה כבר יכול להעפיל על שבבי תקווה אלו, שנפוצים לכל עבר בשבועות האחרונים?
האם אין זו גם נוסחת הפלא להחזיר עטרה ליושנה, ולדחוף את האירופאים אל גלגלי השלום המפציע בפתח, עם כל הסכומים הדרושים להנעת מרכבה מופלאה זו? האין זו בחזקת בשורה טובה ומבטיחה של שינוי, על רקע ידיעות רעות שבאות תמידית מאיזור זה?

הבשורות והתקוות במקרה זה, אכן מבקשות לעצב את המציאות מחדש, והן עושות זאת במישור הפוליטי ובמישור הוירטואלי ביעילות ובמקצועיות; תמונות הטלביזיה והפרשנות שנלווית להם, כאילו כבר מבקשות לקבע את מהלכי העתיד במסמרות של הבנה ופיוס. אדם המקשיב לדיווחי עיתונאים ופרשנים באמצעי התקשורת במערב אירופה ובארה''ב, לא יבין על מה נסוב לו הסכסוך במזה''ת עד היום, ומדוע התעקשו הצדדים לעסוק בהקזת דם הדדית: האם ניתן להתפכח ולהתפקח מסכסוך של 100 שנה בפרק זמן של 100 ימים?
האם ניתן לדלג על חילוקי דיעות תהומיים בוירטואליה מילולית המבקשת לעקוף מוקשים ומכשולים, שהיא מותירה את 'הגועל נפש' הפוליטי לחסדי האלים?

מבחינה זו דומה כי גם שעת נחת של חסד מילולי נוטה להגיע אל סופה; הדיעה שפוליטיקאים ויועצי תקשורת ברחבי העולם ירקחו בלשכותיהם ובמנותק מהרחוב את קירוב הלבבות הישראלי-פלסטינאי – נראית ונשמעת לא רק אוטופית אלא גם מסוכנת, על רקע הפער בין אוטופיה למציאות שחוו הצדדים הניצים בעבר, רגעים מעטים לפני ששלפו את כלי הירי.
גם אם יבקשו פרשנים פוליטיים להיאחז בקרנות המזבח האופטימי, הרי שהרחוב הפלסטינאי בגדה וברצועה אינו המקום שיכול לזמן או לספק בשלב זה הפתעות חיוביות בתחום; הפער בין הדרג הפוליטי לדרג הצבאי בקרב הפלסטינאים גדול – וכלל לא משנה מיהם עסקניו הפוליטיים, ובאיזה רמה ודרגה הם מנהלים שיחות חובקות עם שועי עולם.
האמת המרה חייבת להיאמר כבר בשלב זה: הסחורה שמנהיגים אלו נדרשים לספק עבור מילוי חלק מדרישות נתיניהם, אינה ניתנת להשגה – גם לא במו''מ מפרכך ומרכך: הסיכוי שישראל תכיר בזכות השיבה הפלסטינאית אל תחומה שווה לערך אפס, ממש כמו המחשבה שישראל תתרצה מיוזמתה ותבצע נסיגה נרחבת ועמוקה בשטחי הגדה המערבית, כשהיא מתייצבת על הרוביקון של 67.
גרוע מכך: הרעיון שהרחוב הפלסטינאי יסכים לפוזה של ויתור כלפי מנהיגים מעונבים שמבקשים להיכנס לנעלי ערפאת – אינו אלא בבחינת משאלת לב, גם אם אירופה תממן את הסעתו של כל פליט ושריד פלסטינאי לקלפי ביום הבחירות בינואר.

הטרור האזורי והבינלאומי, שנמצא לו בשבועות אלו בחופשה פרטית, עתיד מן הסתם לחזור ולהשמיע קולו ברבים, מיד לאחר הבחירות ברש''פ, ולא רק שם: ההסתבכות האמריקאית בעיראק, שהולכת ומתגלה כפלונטר גורדי חסר כל קצוות, תגיע אף היא לשיא חדש לאחר הבחירות החופשיות הראשונות בארץ הסהר הפורה, שאין לדעת אם כלל תתקיימנה.
במילים אחרות: האופוריה והאוטופיה שקמות ונרקמות בימים אלו, יכולות להפוך בתוך ימים אחדים למצבור של שנאה תהומית ופריצת מהומות חדשה – על רקע אכזבה אינסופית שאיש לא יבין מהיכן הגיעה, שפירושה הפער בין המילים שמציירות את המציאות, למציאות עצמה.

ישראל צריכה להתכונן בשלב זה לגרוע ביותר, הן מבחינת נסיונות הפיגועים, לחץ בינלאומי חזק לוויתורים בשאלת זכות השיבה, ובעיות מתגברות מבית לקראת תחילת ביצוע פינוי ישובי הרצועה, שאינו הולך להיות פיקניק. נראה כי צורת התנהלותו של המהלך החד צדדי בעזה יכתיב את הכל, שפירושו גם את יכולת ביצוע מהלך מסוג זה גם בשטחי הגדה המערבית – ללא קשר להתקדמות ההבנות או השיחות עם הצד הנגדי, שלא ברור אם עתיד להתגלות גם במקרה זה כעקר.

''הרוצה בשלום, יתכונן למלחמה'' (Si vis pacem, para bellum) גורס פתגם רומאי עתיק, וכנראה שמנסחיו ידעו בדיוק מדוע.
הקטנת הציפיות בשני הצדדים תקטין גם את האכזבות, ואת טעמן המר של הצפרדעים שכולם יצטרכו בשלב זה או אחר לבלוע כולם, וללא יוצא דופן; על אירופה וארה''ב, איפוא, לפעול במשותף ע''מ להקטין את רמת הציפיות.
הסכם גירושין כללי הוא הדבר אליו צריכה ישראל לקוות ולחתור, שבמסגרתו מחלקים את הבית המשותף לשתי דירות קטנות, וממשיכים לריב מי יקבל את המקרר היקר, ומי יקבל את מערכת הסטריאו החדשה. זוהי המטרה האפורה והריאלית היחידה, שניתן לחתור אליה בשלב זה: חנוונות פוליטית ותו לא.