נסיונות ממשל שרון לדכא את ביטויי המחאה למיזם המכונה ''תוכנית התנתקות'', מנוגדים להנחת היסוד של עצם קיום מדינה מתוקנת: ''
חוק העל'' שהוא בסיס לקיומה; של ארה''ב או כל מדינה מתוקנת שהיא.
כאשר ניסח תומס ג'פרסון את הכרזת העצמאות של ארה''ב הוא עשה זאת על בסיס כתבי אריסטו, קיקרו, ניוטון, גרוטיוס, ואטל, פופנדורף, בורלמאקי וג'והן לוק. ג'פרסון ייחס עיקרי־על נצחיים ל''טבע'' ולא לאלקים, מכיוון שהמחשבה המדינית באותו עת גרסה שחוקי הטבע הם ההתגלמות רצון האל.
מהו '
חוק טבע' זה? בעיקרו של דבר זהו החוק ה-II של לוק – 'חוק סיבת הקיום'. חוק אותו ניסח לוק ב''האמנה השניה על ממשל אזרחי'' (1693). חוק זה קובע שקיום קודם לכל חוק אחר ומתנה אותו.
העקרון שישנו חוק־על - חוק־טבע, קבוע ונצחי, שעומד מעל חוקים שמחוקק בן־אנוש, מתבטא לא רק בהכרזת העצמאות, אלא גם בעקרון התשיעי של החוקה האמריקנית. עקרון זה גלום בהוויה היהודית מקדמא דנא, כמו שהוא מהווה אבן יסוד במחשבת אבות הפילוסופיה לדורותיהם, החל מהמייסדים: הרקליטוס, סופוקלס, אפלטון, אריסטו, הסטואה, תורו וגרוטיוס. אמנם, בתקופה מסויימת, בראשית העת החדשה, כאשר מושג זכויות האנוש לא הוטמע עדיין, טענו מקיאוולי והובס שרצון הנסיך הוא חוק העל, אך עם התפתחות תפיסת האמנה החברתית והמדינה, הובהר והתקבל 'חוק-העל'.
מה אם כן לעשות כאשר מתברר שחוק העל – חוק הטבע, סותר מה שהועבר בצינורות רשמיים כ'חוק מדינה'? ובכן, אידאת הזכויות האמריקנית, החל מהכרזת העצמאות, מגבילה את יכולת המדינה לתקן חוקים שינגדו את חוק העל. זהו יסוד האמנה החברתית שבין האזרח והמדינה, המובנה במחשבה המדינית האמריקאית ומכווין אותה עד היום.
תומס ג'פרסון (1793) קובע, בהמשך לחוק השני של לוק, שאפילו הסכם בין לאומי מאבד את תקפותו אם וכאשר מתברר שקיומו יחסל את האומה שחתמה עליו. זאת, גם אם בזמן החתימה לא היווה ההסכם סכנה קיומית, החותמים לא ראו למרחוק.
כך, חובת המדינה היהודית לקיים את עצמה היא יסוד חוק-על – חוק טבע, ואם אזרחי ישראל מזהים שהמדינה אינה פועלת בהתאם לחוק זה, זו לא רק זכותם – זו חובתם, למחות. למחות באופן כזה שיסיר את הרעה. איך מקיימים אזרחי ישראל חובה מוסרית-אזרחית זו? – על כך אין מפרט מוכן, אך ברורה ההתניה לקיומו: אזרח נאמן של מדינת ישראל הוא קודם כל
אדם מצפוני ורק אחר כך נתין המדינה. זו מסקנתו של ת'ורו
1 וזו הדרך שאימצו הוגי המדינה הדמוקרטית, מאז רוסו. בשינוי אחד: מאז גרס רוסו שקיים ''רצון כללי'' שקובע את טובת המדינה-אומה, התברר שמושא זה מועד לניצול לרעה, כמו שקרה עם אימוצו במהפכה הצרפתית (רובספיאר ונפוליון) ובהמשך, משטרים טוטליטריים אכזריים כמו הקומוניזם והנאציזם.
כך, מדינת ישראל צריכה
לדרוש את פעולת
האזרח המצפונאי ולהכשיר את הקרקע לביטוייה, ולא רק לאפשר אותה. וקודם כל באמצעות חינוך. ת'ורו שואל, 'איך אפשר להכווין את המדינה חזרה למחוייבותה לחוק העל?' הוא עונה, שזה צריך להעשות באמצעות האזרח המצפוני. אותו אזרח, גם אם יחשב כמיעוט בעת שיעלה את המחוייבות לחוק העל, יבהיר ש
רוב אמת (''distinct majority'') נדרש על מנת להעביר דברים שמפרים בעליל בסיס זה. בישראל השתא, מספיקות לכך מחאות שהן בגדר ה''סור מרע''. כזו היא הבהרה שאזרח מצפונאי לא ישתתף במעשים הנוגדים את חוק העל; אין צורך בפעולות דרסטיות דוגמא בולטת למעשה כזה הוא הסיוע שנתנו אזרחים מצפונאים בארה''ב לעבדים שברחו מעבדותם, בתקופה בה שלט בארה''ב ''חוק העבדים הבורחים''. אזרחים מצפונאים אמנם שילמו על פעולתם; הושלכו לכלא על פעולה הומניטרית זו, אך בסופו של דבר, צדקתם ניצחה, ועקב מעשיהם!
ובאשר לחובת האדם המצפוני, הרב זושא (אחד מתלמידי המגיד ממזריטש מאבות החסידות) תמצת זאת באמרה שלכשהוא יגיע לעולם הבא, הוא לא יישאל ''למה לא היית משה'', אלא ''למה לא היית זושא''. חובתו זו של הרב זושא, כמו של ישראלים מצפונאים אחרים, הובהרה בקריאת הרבנים לאסור מסירת שטחים מטעמי פיקוח נפש. קריאה שמוכרת ומחוייבת גם על ידי החוק הבינלאומי.
באשר לחוק הבין לאומי, קיימת גם אמנת נירנברג, על החובה להתנגד למהלך פושע של מדינה.
הפקרת בטחון אישי של אזרח ומסירתו לידי ארגוני טרור, הוא בהחלט מהלך פושעני. לפיכך, אם מזהה אזרח מצפונאי סכנה קיומית (עד לרמה של שואה), חובה עליו להתנגד למהלכי המדינה, באי-ציות אזרחי.
הערת סיום ביחס למושג ''התנתקות'': מבחינת החוק הבינ''ל, אין לישראל ''שטחים כבושים'', כך שאין לה ממה ''להתנתק''...
בזכות אי־הציות
