אירוע הזוי שכולו מציאות

המאמר פורסם גם באתר ליכודניק.

לפני ארבעה ימים, ביום א' ר''ח ניסן, הלכנו אישתי, בתי בת העשר, בני ואני לכותל המערבי. באנו מביתנו בגליל במצפה נטופה והתכוונו להתפלל ולהשתתף בקריאה לפתיחת הר הבית ליהודים, ומשם אשתי ובתי היו אמורות להמשיך ליום כיף בגן החיות, ואני לעבודתי.

בהגיענו לשער הכניסה לכותל מכיוון השוק, עצר אותי מפקח משטרה (שני פאלפלים) בשם יגאל אלמליח וביקש ממני תעודת זהות, כאשר הצגתי את התעודה הוא הודיע לי שאני לא רשאי להכנס לרחבת הכותל!
ביקשתי לדעת באיזו זכות הוא מונע ממני את חופש התנועה ואת הזכות להתפלל על יד שריד בית מקדשנו.

המפקח הנכבד טען שיש צו האוסר על הכניסה לכותל, שאלתי: אם כן מדוע לכל האנשים מסביבי מותר להכנס? התשובה הייתה יש צו האוסר עליך להכנס!

הופתעתי, לא ידעתי שאני חשוב כל כך שיש צו מיוחד שאוסר עלי אישית להכנס לכותל!
גם לא היה ברור לי למה.
אך המפקח הנכבד יגאל אלמליח פשוט שיקר; לא היה לו צו כזה. פשוט, אני נראה כמו יהודי, יש לי זקן ופאות וכיפה גדולה וזו הסיבה היחידה שבגללה אני לא רשאי להכנס לכותל. אשתי ואני עמדנו על זכותנו להכנס יחד, והשוטרים שעמדו בפתח חסמו אותנו בגופם. הסברתי להם שהם פועלים בניגוד לחוק יסוד, ואסור להם להפלות ביני לבין כל אזרח אחר ולשלול ממני את חופש התנועה והתפילה ללא הוראה חוקית.

עתה קיבלתי שעור באזרחות מהשוטר שרון דרור.

שרון דרור הוא שוטר בלי מדים אבל מורה לאזרחות וכך הוא אמר: ''אני פה הריבון, ואני אחליט להיכן מותר לך להכנס ולהיכן לא''. ''האזרח הוא הריבון במדינה דמוקרטית והמשטרה היא השליח שלו לקיים את החוק'' הסברתי, אך דברי נפלו על אזניים אטומות. מדינת משטרה כבר אמרנו. ''אתה מעוכב'' הוא הכריז, ''ואם תכנס אני אעצור אותך''. אין בעיה, השבתי. אתה יכול לעצור אותי כבר עתה ואם צריך אני אעבור דרך שער הכניסה ותעצור אותי. אבל שרון – הריבון – לא רצה לעצור אותי וגם לא רצה לתת לי להכנס. הוא פשוט חסם אותי בכח ואף דחף אותי יחד עם שוטר נוסף בשם יעקב גלבגיסר.

כשראו השוטרים שאני מתעקש על זכויותי ולא מתקפל לנוכח איומיהם המופרכים והבלתי חוקיים, הגיעו שלשה שוטרים נוספים באזרחי, שהודיעו לי כי אני מעוכב ושעלי לבוא עימם. סירבתי. אמרתי להם: כשאני מעוכב אני לא חייב לבוא איתכם. רק אם תעצרו אותי אני חייב לבוא, ואחד מהם אמר לי: טוב, אתה עצור. התחלנו במסע רגלי לקישלה, שלשה שוטרים באזרחי: משה כהן, דודו ודורון וגם אשתי, בתי, בני ועוד אזרחים טובים שראו את המחזה המוזר והחליטו להצטרף. בינתיים הגיעו אנשי תקשורת שהודענו להם על המקרה וריאיינו את אשתי. כאשר הגענו לקישלה הוכנסתי לחקירה, בה הואשמתי בנסיון לעלות להר הבית דרך שער המוגרבים. סירבתי, כמובן, לשתף פעולה עם החוקר, ולכל שאלה ממספר הטלפון והלאה עניתי שזו חקירה פוליטית ועיכוב פוליטי. באותו זמן בחדר סמוך שמעתי צעקות של חוקר על אחד הנחקרים ''תחתום כבר''.

הצעקות היו מאיימות ביותר וחששתי שחוקר זה, לפי סגנון עבודה זה, גם יכה את הנחקר. ובאמת, לאחר פרק זמן לא ארוך, שמעתי צעקות מחדר אחר: ''רופא רופא''. הצעקות היו של בחור שהכרתי רק לאחר מכן, אסף יפין מהישוב מורג. בחור זה הוכה על ידי השוטרים. הם עיקמו את ידיו ועתה הוא זעק לעזרה. אשתי וכל האנשים שעמדו מחוץ לתחנת המשטרה ראו דרך השער כיצד מוציאים ארבעה שוטרים את אסף מחדר חקירות, מפילים אותו על הקרקע, דורכים עליו ובועטים בו. לאירוע זה היה שותף, כנראה, קצין תורן בשם ''עזר'', שלדברי אסף הוא חנק אותו ובעט בו. אשתי התקשרה למד''א והזמינה באופן דחוף אמבולנס. במד''א טענו שהמשטרה אחראית ולדברי המוקדנית המשטרה הודיעה לה שאין אף פצוע. דבריה הנסערים של אשתי שכנעו את המוקדנית לשלוח אמבולנס. מאותו רגע שהשוטרים הבינו שמד''א מעורב השתנה היחס לגמרי. פתאום הגיע חובש משטרתי שניסה לדאוג לאסף, השכיבו אותו בחדר הסיור שם גם אני הייתי מעוכב. הגיע קצין לברר מה שלומו. אסף פונה לבית החולים בלי ליווי; הוא רק מעוכב ולא עצור, הסבירו השוטרים. בני, שחיכה לי בחוץ, ליווה אותו. לאחר בדיקות שוחרר אסף עם דו''ח רפואי המחייב חמישה ימי מנוחה.

בשלב זה אנו יושבים בחדר הסיור בקישלה. עציר בשם יאיר, ששברו לו את השעון, לקחו לו את המשקפים, הפלאפון ונעל אחת, קטין בן 14, אני ועוד שני מעוכבים. יחד איתנו השוטרת מרסלה ועוד שני שוטרים.

אני, כמובן, מנצל את הזמן לסדרת חינוך בנושא סירוב פקודה לפקודת הגירוש. ''אין מה לעשות; זה החוק וזה ענין של פרנסה'' נאנחת מרסלה. נכון, אני אומר לה. גם בסדום וגם בגרמניה הנאצית הכל היה חוקי. שם דרך אגב מי שלא ביצע את החוק לא הפסיד רק את פרנסתו אלא לפעמים גם את חייו אני מזכיר לה, ובכל זאת מי שמילא פקודות עמד לדין, כולל השופטים ששפטו לפי החוק. האם את תוציאי אזרחים תמימים וישרים מביתם בכוח, רק בגלל ששרון המושחת החליט? מרסלה מרכינה את ראשה ואני חושב לעצמי: אולי צריך לארגן עוד הרבה מעצרים ועיכובים; זה הזמן לעשות ''ניקוי ראש'' לשוטרים.

לקראת השעה 14:00 אני מודיע לשוטרים שהיות שבשעה 14:00 מסתיימות שלש השעות שהם רשאים על פי חוק לעכב אותנו, אנו בשעה 14:00 בדיוק קמים והולכים. מרסלה מחייכת. אין בעיה. יבוא קצין ויחתום על הארכת העיכוב. יפה, למדתי דבר חדשף רק קצין יכול לחתום על הארכת עיכוב.

השעה 14:00 מגיעה והקצין לא מגיע. מרסלה בטלפון בהול לאחד ממפקדיה: ''הם פשוט קמים והולכים, אני לא אעצור אותם, אין לי סמכות''. אנחנו מגיעים לפתח , אבל שם מחכה לנו השוטר עמנואל שמואל. הוא לא מכיר חוקים; הוא רק מכיר את המפקד שלו ולדעתו המפקד הוא מעל החוק. ''עד שהקצין שלי לא ישחרר אותך אתה לא הולך'', הוא אומר ונעמד לחסום את הפתח, מה שבעגה החוקית נקרא ''כליאת שווא''. ''אתה פועל בניגוד לחוק'', אני וחברי אומרים לו. ''מרסלה, תסבירי לו את החוק'', אני אומר ומרסלה מרכינה את ראשה בבושה, היא לא יודעת מה לענות.

פתאום מגיעה הישועה. אחד החוקרים, כנראה קצין העונה לשם יורם סולימאן, צועק להם מקצה החניון: תשלחו אותם אלי. יורם לבוש אזרחי, עומד על יד מיניבוס אזרחי קטן ומצווה עלינו לעלות לרכב.
מרגע זה אני נכנס למחזה הזוי, שאין לו שום פשר בעיני.

''מי אתה?'' אני שואל. ''האם אתה קצין? האם אתה מאריך את העיכוב או שאנו משוחררים?'' ''תעלה, אל תשאל שאלות'' הוא עונה לי בגסות. ''אני לא עולה לרכב אזרחי, ואני בכלל לא צריך לעשות מה שאתה אומר לי אם אינך מציג לי תעודת שוטר''. יורם אוחז אותי בכוח ומתחיל לדחוף. ''אל תתקוף ואל תכה'' אני אומר לו. ''עשיתי כל מה שאמרו לי לעשות לפי החוק, אתה פועל בניגוד לחוק. אני לא יודע בכלל מי אתה''. יורם בשלו, דוחף אותי בחזקה לתוך הרכב, דוחף עוד שניים, סוגר את הדלת ומתחיל לנסוע מחוץ לתחנה. ''אתה חוטף אותי'' אני מודיע לו, אני נוסע בניגוד לרצוני ברכב אזרחי עם אדם לבוש אזרחית שלא מוכן להסביר לי מה הוא עושה ולאן הוא לוקח אותי.

מלפנים השוטר משה כהן, מאחוריו בתי ואשתי. אני במרכז. על ידי בחולצה לבנה שוטר נוסף ובני בחולצה הירוקה מסתיר שוטר נוסף, בצעדה מהכניסה לכותל לעבר הקישלה.הרכב יוצא מחוץ לתחנה, אשתי ועוד חברים שנאספו נעמדים על יד הרכב. הכביש צר ומול יורם מגיע רכב גדול, ''הוא חוטף אותי'', אני צועק ''רישמו את מספר הרכב!'' יורם נכנס ללחץ, משלב במהירות לרוורס ונתקע בחוזקה בניידת משטרה שעומדת מאחוריו. ''סע קדימה'', הוא צועק על הרכב החוסם את דרכו, ולאחר שזה נוסע הוא נותן גז ונוהג בפראות לעבר שער יפו. ''לאן אתה חוטף אותנו?'' אני שואל ויורם לא עונה. אנו עוברים את שער יפו ומגיעים למחסום המשטרתי בכניסה לעיר העתיקה, שם מנסה לעצור אותו שוטרת; כפי הנראה הניידת שנפגעה מנסה להשיג אותו כדי לקחת פרטים. ''זה רכב משטרתי'' הוא צועק לעברה, עובר אותה וחונה לפני תחנת האוטובוס. הוא מוציא מכיסו שתי תעודות, מוסר לי אותן ואומר לנו ''תרדו''. ''חסרה תעודה'' אני מודיע לו, ''אנחנו פה שלושה''. ''תרדו, לא אכפת לי. תרדו!'' הבחור שיושב מאחור לוקח את התעודה ויורד, אני מכניס את התעודה לכיסי, וביחד עם יאיר שיושב לצידי תובע להחזיר לו את התעודה, את המשקפיים, את הפלאפון ואת הנעל שלקחו לו. ''תרדו ותבוא מחר לקחת את הדברים'' מתעקש יורם, ואנחנו בשלנו: ''לא, קודם תחזיר''. יורם יוצא פותח את הדלת ומושך בכוח את יאיר, אני צועק עליו ''מדוע אתה מכה?'', עוד פעם-פעמיים הוא מנסה בכוח, אבל חושש ואז מפסיק. לולא הייתי שם איני יודע כיצד היה מסתיים הסיפור. יורם נכנס חזרה לרכב ואחר כבוד מחזיר אותנו לתחנת הקישלה, משם חטף אותנו לנסיעה המוזרה שנסעתי מעודי. יאיר ואני נפרדים; הוא הולך לקחת את רכושו ותעודתו, ואני יוצא מהתחנה. עכשיו לאן? לכותל כמובן, להתפלל, שבשנה הבאה נהיה באמת חופשיים בארצנו.

הכותב הוא מנכ''ל ''מנהיגות יהודית''.