הצילו! מחרחרי שלום!

אורי אבנרי

נחשו מי אמר: ''היציאה למלחמה הייתה שערורייה...ניתן היה להתגבר על בעיית הטילים בדרום לבנון בדרכים דיפלומטיות...ההתקפה ביומיים האחרונים של המלחמה, אחרי שכבר הוחלט על הפסקת אש, שבה נהרגו 33 חיילים, הייתה ספין של ראש-הממשלה...ראש-הממשלה, שר-הביטחון והרמטכ''ל צריכים להתפטר...''

נכון, ''גוש שלום'' אמר את הדברים האלה.

אבל בזה אין חדש. מה שחדש הוא שאתמול חזר על הדברים, כמעט מילה במילה, הרמטכ''ל האחרון של צה''ל, משה יעלון.

''בוגי'' יעלון רחוק מ''גוש שלום'' כרחוק מזרח ממערב. הוא לא שייך ל''קבוצת-שוליים''. הוא בא ממרכז הממסד. הוא ימני מובהק. הוא היה אחראי לכמה מן המעשים המתועבים ביותר של הכיבוש.

יש עוד הבדל: ''גוש שלום'' אמר את הדברים בשעת אמת, בעיצומה של המלחמה, כאשר עוד אפשר היה להציל את חייהם של אותם 33 חיילים. אז היו הדברים בלתי-פופולריים באופן קיצוני, על גבול הבגידה. מכיוון ששום כלי-תקשורת ישראלי לא היה מוכן לפרסם אותם, הגוש פירסם אותם במודעות בתשלום. יעלון בא עכשיו, אחרי שהרוח במדינה השתנתה, וזה הפך לפופולרי.

לא חשוב מה הם מניעיו של יעלון. (לפני שנה, כזכור, הדיח אותו אריאל שרון ומינה את דן חלוץ במקומו כדי לקדם את ה''התנתקות''.) מה שחשוב הוא שהדברים נאמרו על-ידי אדם בעל סמכות צבאית עליונה. כאשר איש כזה קובע ש-‏33 חיילים נהרגו למען האינטרס האישי של אהוד אולמרט, זה אישום נורא. כאשר הוא אומר שהמלחמה כולה הייתה מיותרת, ושניתן היה להתגבר על הבעיות בגבול הצפון בדרכים דיפלומטיות - יש לדברים תוקף רב.

הדברים חשובים לא רק לגבי האירועים לפני חודשיים, כאשר מנהיגי המדינה טענו שנשקפה לנו סכנה נוראה בגבול הלבנוני. זה חשוב שבעתיים לגבי האירועים של היום, כאשר אותם המנהיגים מזהירים בפני ''סכנה'' הרבה-הרבה יותר חמורה במקום אחר.

במסדרונות הממשלה נשמעת עתה קריאת-בהלה: ''הצילו! שלום עליך, ישראל!''

אויב נורא זומם לכפות עלינו שלום. הוא מתקדם לקראתנו משני עברים, בתנועת-מלקחיים אדירה.

הזרוע האחת של ההתקפה הזאת היא ממשלת-האחדות הפלסטינית, העומדת לקום.

הזרוע האחרת היא החלטת הליגה הערבית לחדש את יוזמת-השלום הערבית.

מבחינתה של ממשלת ישראל, התקפה זו מסוכנת לאין-שיעור מכל הרקטות של חסן נסראללה.

ממשלת האחדות הפלסטינית באה לפתור בראש ובראשונה צרכים פלסטיניים פנימיים.

מאז שהציבור הפלסטיני בחר בחמאס, נוצר ברחוב הפלסטיני מצב של תוהו ובוהו. ההתנגשות המתמדת בין הנשיא, שהוא ראש פת''ח, לבין ראש-הממשלה, איש חמאס, יצר מצב של ניתוק ושיתוק דווקא בשעה שהעם הפלסטיני זקוק לאחדות כדי לעמוד על נפשו.

תנועת פת''ח שלטה בתנועה הלאומית הפלסטינית המודרנית מאז הקמתה בידי יאסר ערפאת לפני כמעט 50 שנה. אין היא משלימה עם מפלתה. אבל עם הלוחם על עצם קיומו אינו יכול להרשות לעצמו ששתי תנועות כה מרכזיות יעסקו במאבקים ביניהן, במקום לשתף פעולה במאבק לחירותו.

נוסף על כך המצור, שהטילו אירופה ואמריקה על הרשות הפלסטינית, בפקודת הנשיא בוש. זהו ניסיון חסר-תקדים להרעיב עם שלם, פשוטו כמשמעו, כדי להכריח אותו לפטר את הממשלה שבה בחר בבחירות דמוקרטיות.

ממשלת האחדות נועדה להחזיר את הסדר הציבורי הפלסטיני ולשבור את המצור הבינלאומי.

לשם כך צריכה הממשלה לעקוף כמה מכשולים. מטעמים דתיים, קשה לחמאס להכיר רשמית במדינת ישראל. אין לזה שום קשר לאנטי-שמיות, כביכול, אלא לעובדה שעל פי האיסלאם, פלסטין היא ''ווקף'' השייך לאללה (בדומה לאמונת הפונדמנטליסטים היהודיים, שאלוהים הבטיח לנו את הארץ וכל ויתור על חלק ממנה הוא חטא בל-יכופר). אבל הדת המוסלמית פתחה דלת אחורית לעקיפת מצווה זו על-ידי היכולת לעשות ''הודנה'' לזמן ארוך - עשרות ואף מאות שנים.

הדרך לפיתרון הבעיה היא להחתים את ממשלת-האחדות, בראשות חמאס, על הצהרה המכירה ב''מסמך האסירים'', בהחלטות האו''ם, בהסכמים בין אש''ף וישראל וביוזמה הערבית - מסמכים המבוססים כולם על ההכרה במדינת-ישראל. זה צריך להספיק למי שרוצה באמת לקדם שלום ישראלי-פלסטיני.

מבחינת ממשלתנו, זאת בדיוק הבעיה.

הזרוע השנייה של מתקפת השלום היא חידוש ''יוזמת השלום הערבית''.

עבדאללה מלך סעודיהיוזמה זו נוסחה בשעתו על-ידי עבדאללה, אז יורש-העצר של סעודיה ועכשיו מלכה. היא אומצה על-ידי ועידת הפסגה של ראשי המדינות הערביות, שנערכה בביירות.

התוכנית הזאת אומרת, בפשטות: כל העולם הערבי יכיר בישראל ויכרות עימה ברית שלום, אם תיסוג לגבולות 1967 ותאפשר את הקמתה של מדינה פלסטינית, שבירתה ירושלים המזרחית.

ישראל דחתה את היוזמה הזאת ''על הסף'' (אצלנו דוחים כל יוזמת-שלום ''על הסף'', כדי שלא תספיק, חלילה, להכניס רגל בדלת.) היוזמה הונחה על האצטבה וצברה שם אבק. עכשיו החליטו הערבים הרשעים לאבק אותה ולשים אותה שוב על השולחן.

מול סכנה זו של מחרחרי-השלום הערביים מגייסת ממשלת-אולמרט את כל כוחותיה. למרות שכל ההנהגה הפוליטית והצבאית עסוקה עכשיו בקרב על הישרדותה אחרי כישלון המלחמה בלבנון, היא מתאחדת מול האיום המבהיל הזה.

ציפי ליבני נשלחה באופן בהול לארצות-הברית כדי לקדם את פני הרעה. היא באה לשכנע את הנשיא בוש (ש''קפץ'' לחדר בשעה שדיברה עם קונדוליזה רייס) להפעיל את הווטו האמריקאי הקטלני נגד כל החלטה של מועצת-הביטחון העלולה לתמוך בשלום. היא תיוועד עם עשרים ראשי ממשלות ושרי-חוץ כדי לבקשם להציל את ישראל מפני הסכנה.

לשם כך היא הוציאה מהבוידם של משרד-החוץ את הסמרטוט הדיפלומטי הקרוי ''מפת הדרכים''. ממשלת ישראל מעולם לא חלמה אפילו לבצע הסכם זה, שכל מטרתו הייתה מלכתחילה ליצור את הרושם שהנשיא בוש נחל הצלחה כלשהי במזרח התיכון. מהרגע הראשון ידעו כל הצדדים שזהו מסמך שאינו ניתן לביצוע.

ישראל וארצות-הברית יכריזו, על כן, שיוזמת-השלום הערבית מזיקה לשלום, מפני שהיא נוגדת את ''מפת הדרכים''. את ממשלת-האחדות הפלסטינית, לכשתקום, יש לפסול, מפני שאין בה הצהרה מפורשת שכל חבריה מכירים במדינת-ישראל (כאילו כל חברי ממשלת ישראל מוכנים להכיר במדינת פלסטין או בממשלתה). לכן יש לקיים את המצור על הציבור הפלסטיני עד שיכרע ברך וייכנע.

מדוע מבהילה מתקפת-השלום את ממשלת ישראל?

אילו היו באים אלינו ב-‏4 ביוני 1967 ואומרים שכל העולם הערבי מוכן לעשות איתנו שלום בגבולות שהיו קיימים באותו יום, ושגם הפלסטינים מקימים הנהגה המוכנה לסיים את הסכסוך ההיסטורי, היינו חושבים שהגיעו ימות המשיח.

אבל ב-‏5 ביוני 1967 פתחנו במלחמה, ששינתה את הכול. כבשנו את כל פלסטין ועוד שטחים גדולים, והודענו שאנחנו מחזיקים בהם זמנית לצורכי מיקוח, אבל עם האוכל הרי בא התיאבון. התחלנו לספח שטחים (את ירושלים המזרחית וסביבותיה ואת רמת-הגולן), ולהתנחל באופן מאסיבי בגדה המערבית.

בעיניה של ממשלת ישראל, יוזמת השלום - כל יוזמת שלום - אינה אלא מזימה מרושעת של מחרחרי-השלום לגזול מאיתנו את השטחים האלה. הדבר היה מכריח אותה להפסיק את תנופת ההתנחלות, שלא נפסקה אף לרגע מאז 1968, והנמשכת גם עכשיו במלוא המרץ, ולפרק את ההתנחלויות הקיימות.

תנועת-המלקחיים של מחרחרי השלום עלולה לתפוס תאוצה, ליצור לחץ בינלאומי שקשה לעמוד בפניו. מכאן הבהלה בירושלים.

יזמת-השלום הערבית יכולה לשכנע אם תצליח להעמיד לפני הציבור הישראלי את הברירה הפשוטה והחד-משמעית: שלום בלי השטחים הכבושים - או השטחים הכבושים בלי שלום.

אחרי שש מלחמות גדולות ועוד כמה וכמה קטנות היינו אמורים כבר לחשוד שהמחיר בדם ובדמים כבד הרבה יותר מדי, ומה שהכי חשוב - אינו מביא ניצחון, אלא דירדור החברה הישראלית.

בשש שנות האיוולת בין מלחמת 1967 ומלחמת 1973, טבע משה דיין סיסמה: ''שארם אל-שייח' בלי שלום עדיפה על שלום בלי שארם אך-שייח'.''

בגלל סיסמאות כאלה נהרגו 2700 חיילים ישראליים (ומי יודע כמה מצרים וסורים) במלחמת יום-כיפור. אחריה החזרנו את שארם אל-שייח' יחד עם כל סיני, וזכינו בשלום עם מצריים. משה דיין עצמו מילא תפקיד בהשגת שלום זה.

כמה חיילים ואזרחים, ישראלים וערבים, צריכים להיהרג כדי שנבין שהשלום עם העם הפלסטיני והעולם הערבי כולו חשוב לאין שיעור יותר מאשר השטחים ההתנחלויות?

הצגת המאמר בלבד

אבנרי כרגיל, דמגוגיה בגרוש..

חזי (יום שני, 18/09/2006 שעה 20:37)