מיטת סדום היא אחד מסמלי-הרשע באגדה העברית.
התנ''ך מספר על החלטת הקדוש-ברוך-הוא להשמיד את סדום בשל רשעות תושביה (בראשית, י''ח). האגדה מפרטת במה התבטאה רשעות זו: הייתה בסדום מיטה מיוחדת לאורחים. כל זר שהזדמן לעיר הושכב במיטה זו. אם היה הזר ארוך ממידותיה, קצרו את רגליו. אם היה קטן ממידות המיטה, מתחו את אבריו.
בחיים הפוליטיים יש כמה מיטות-סדום שכאלה. בימין ובשמאל יש אנשים, המשכיבים כל בעיה שבעולם במיטה כזו, מקצצים רגליים ומותחים אברים, עד שהמציאות תתאים לתיאוריה.
משנות השישים והלאה, נטו בשמאל הקיצוני להשכיב כל עניין במיטת ויאט-נאם. לא חשוב מה היה הנושא - בין אם זו הרודנות הרצחנית בצ'ילה או האיום האמריקאי על קובה - זה היה צריך להתאים לדוגמה הוויאט-נאמית. על פיה נקבע בכל נושא מי הטוב ומי הרע, מה לעשות ואיך לפתור.
זה היה נוח. הרבה יותר קל ופשוט להסיק מסקנות, כאשר אין צורך להתחשב ברקע המסובך והמיוחד של כל סכסוך מסוים, או ברקע ההיסטורי שלו ובנסיבות המקומיות.
בשנים האחרונות יש מיטת-סדום חדשה: דרום-אפריקה. יש נטייה בקרב חלק מהשמאל הקיצוני להשכיב כל סכסוך לתוך המיטה הזאת. כל מיקרה חדש של רשע ודיכוי בעולם נראה כמהדורה חדשה של משטר האפרטהייד, ובהתאם לכך נקבע איך לפתור את הבעיה ומה לעשות כדי להגיע אל הפיתרון המיוחל.
אמנם, הבעיה בדרום-אפריקה נבעה מנסיבות היסטוריות מיוחדות במינן, שנוצרו במהלך של מאות שנים. היא לא דמתה למצב הילידים באוסטרליה או להתיישבות הלבנה בצפון-אמריקה, לא לצפון-אירלנד ולא למצב בעיראק. אבל נוח לתת תשובה אחת לכל הבעיות.
בוודאי, יש תמיד דמיון חיצוני כלשהו בין משטרי-דיכוי שונים. אך מי שאינו מוכן לראות את ההבדלים בין המחלות, עלול להמליץ על תרופות שגויות - ותוך כדי כך להרוג את החולה.
עכשיו זה קורה אצלנו.
קל מאוד להשכיב את הסכסוך הישראלי-פלסטיני לתוך המיטה הדרום-אפריקאית, כי קווי-הדמיון גלויים לעין. כבר ארבעים שנה נמשך הכיבוש הישראלי של השטחים הפלסטיניים, ועברו כמעט 60 שנה מאז הנכבה - מלחמת 1948, שבה קמה מדינת-ישראל ושבה איבדו יותר ממחצית הפלסטינים את בתיהם ואדמותיהם. בשטחי הכיבוש שורר בין המתנחלים והפלסטינים מצב המזכיר במידה רבה את האפרטהייד, וגם בישראל עצמה רחוקים האזרחים הערביים משוויון אמיתי.
אז מה עושים? צריכים ללמוד מדרום-אפריקה שאין טעם לפנות אל מצפונו של העם השליט. בקרב המיעוט הלבן בדרום-אפריקה, לא היה הבדל ממשי בין ימין ושמאל, בין הגזענים הגלויים לבין הליברלים, שלא היו אלא גזענים נסתרים, מלבד גיבורי-חופש בודדים בקרב הלבנים.
לכן יכולה הישועה לבוא רק מבחוץ. ואכן, דעת-הקהל העולמית הכירה בעוול האפרטהייד והטילה חרם עולמי על המדינה, ובסופו של דבר נכנע המיעוט הלבן. השלטון בדרום-אפריקה המאוחדת עבר לידי הרוב השחור, נלסון מנדלה שוחרר מהכלא והפך לנשיא המדינה, והמעבר כולו בוצע - הפלא ופלא - בלי שפיכות-דמים.
אם זה קרה בדרום-אפריקה, אומרים המטיפים לדעה זו, זה צריך לקרוא גם אצלנו. יש לפסול את הרעיון של הקמת מדינה פלסטינית לצד מדינת-ישראל (''פתרון-שתי-המדינות'') ולשאוף להקמת מדינה אחת מהים עד הירדן (''פתרון-המדינה-האחת''). ניתן להשיג זאת על-ידי הנשק האולטימטיבי שהוכיח את עצמו בדרום-אפריקה: החרם.
וכך זה יקרה: שוחרי-הצדק ברחבי העולם ישכנעו את דעת-הקהל העולמית להטיל חרם כללי על מדינת-ישראל. היא תתמוטט, תיכנע ותתפרק. בין הירדן והים תקום מדינה אחת, שבה יחיו הישראלים והפלסטינים ביחד, כאזרחים שווים. כל הבעיות תתנדפנה, המתנחלים יישארו במקומם, לא תהיה בעיית הגבולות ונשאר רק לקבוע מי יהיה נלסון מנדלה הפלסטיני.
אילן פפהשמעתי השבוע את הרצאתו של פרופסור אילן פפה מאוניברסיטת חיפה, אחד מראשי הדוברים של רעיון זה. הוא דיבר בפני קהל פלסטיני, ישראלי ובינלאומי בוועידה שהתקיימה בכפר בילעין, שהפך לסמל ההתנגדות לכיבוש. הייתה בפיו מישנה סדורה, והוא הביע אותה בהתלהבות וברהיטות. ואלה עיקריה:
אין טעם להתנגד לכיבוש לבדו, או למדיניות זו או אחרת של ממשלות ישראל. הצרה טבועה בעצם מהותה של מדינת-ישראל כמדינה ציונית. מהות זו אינה ניתנת לשינוי כל עוד קיימת המדינה. לא יתכן שינוי מבפנים, מפני שבישראל אין הבדל בין ימין ושמאל, אלה וגם אלה שותפים למדיניות שמטרתה האמיתית היא טיהור אתני, גירוש הפלסטינים לא רק בשטחים הכבושים אלא גם בישראל עצמה.
לכן, כל מי ששואף לפיתרון צודק צריך לשאוף להקמת מדינה אחת, שאליה יחזרו גם פליטי 1948 ו-1967. זאת תהיה מדינה משותפת ושוויונית, כמו דרום-אפריקה של היום.
אין טעם לשום ניסיון לשנות את ישראל מבפנים. הישועה תבוא מבחוץ: חרם עולמי על ישראל, שימוטט את המדינה וישכנע את הציבור הישראלי שאין לו מנוס מהקמת המדינה האחת.
זה נשמע הגיוני ומשכנע, והנואם אכן זכה במחיאות-כפיים.
יש במבנה תיאורטי זה כמה מרכיבים שאין בינינו ויכוח לגביהם. השמאל הציוני אכן קרס בשנים האחרונות, והעדרו משדה-המאבק הוא עובדה מכאיבה ומסוכנת. אין כיום בכנסת מפלגה ציונית משמעותית הלוחמת ברצינות למען שוויון אמיתי של האזרחים הערביים. איש אינו מסוגל להוציא היום לרחוב מאות אלפים, ואפילו רבבות, כדי לדרוש מהממשלה להיענות להצעת-השלום של כל העולם הערבי.
אין ספק שהמחלה האמיתית אינה הכיבוש בן 40 השנה. הכיבוש הוא תסמין של מחלה עמוקה יותר, הקשור באידיאולוגיה הרשמית של המדינה. השאיפה לטיהור אתני ולהקמת מדינה יהודית מהים עד הנהר היא משאת-נפשם של רבים בישראל, ואולי צדק הרב מאיר כהנא כאשר טען שזוהי משאלת-לבם הכמוסה של כולם. כתבתי על זה פעמים רבות.
אבל בניגוד לפרופסור פפה, אני משוכנע שניתן לשנות את כיוון ההיסטוריה של מדינת-ישראל. אני משוכנע שזהו שדה-הקרב האמיתי של כוחות-השלום הישראליים, ואני עצמי עוסק בכך זה עשרות שנים. אני מאמין שהשגנו כבר הישגים מרשימים: ההכרה בקיום העם הפלסטיני הפכה לנחלת הכלל, וכך גם הנכונות של רוב הישראלים לקבל את רעיון המדינה הפלסטינית והפיכת ירושלים לבירת שתי המדינות. הצלחנו להביא להכרה באש''ף, ואנחנו נביא גם להכרה בחמאס. נכון, כל זה לא היה קורה ללא העמידה האיתנה של הציבור הפלסטיני והנסיבות הבינלאומיות המסייעות, אך תרומת כוחות-השלום הישראליים הייתה משמעותית.
באחרונה החלה מתפשטת בארץ ובארצות אחרות ההכרה באחת הטענות המרכזיות שלנו: שהשלום יושג רק אם נצליח להתגבר על הניגוד בין הנרטיב הישראלי והנרטיב הפלסטיני, ואיחודם בסיפור מוסכם אחד, אשר יכיר בעוולות שנעשו, ועדיין נעשות. בעיני, אין התפתחות חשובה מזו. החוברת פורצת-הדרך שלנו, ''אמת מול אמת'', סימנה את התחלת התהליך הזה.
על פני השטח, אנחנו נכשלים. לא עצרנו את בניית החומה, לא בלמנו את הרחבת ההתנחלויות, לא החזרנו לפלסטינים את חופש-התנועה, בקיצור - לא הסרנו את הכיבוש. לא חיסלנו גם את הקיפוח של האזרחים הערביים בישראל. אך מתחת פני השטח, במעמקי התודעה הלאומית, אנחנו מצליחים. השאלה היא איך להפוך הצלחה סמויה זו לעובדה פוליטית גלויה. במלים אחרות: איך לשנות את המדיניות של ממשלת-ישראל.
הרעיון של ''מדינה אחת'' יפריע לזה מאוד.
הוא יסיט את המאמץ מפיתרון שאחרי שנים רבות יש לו כבר בסיס רחב בציבור, לטובת פיתרון חסר כל סיכוי.
אין שמץ של ספק ש-99.99% של הישראלים-היהודים רוצה בקיום מדינת-ישראל שיש בה רוב מוצק של יהודים, יהיו גבולותיה אשר יהיו.
האמונה שיש בכוחו של חרם עולמי לשנות זאת היא אשליה גמורה. מיד אחרי ההרצאה הציג לו עמיתי אדם קלר שאלה:
העולם כולו הטיל חרם על העם הפלסטיני. אך למרות מצוקתם הנוראה של הפלסטינים, הם לא נכנעו. מדוע אתה חושב שהציבור הישראלי, שהוא לאין שיעור יותר חזק מבחינה כלכלית, יישבר על-ידי החרם וייוותר על האופי היהודי של המדינה? לא ניתנה תשובה.
חרם כזה כלל לא יתכן. פה ושם יכול ארגון כלשהו להחליט על חרם, חוגים מצומצמים של שוחרי-צדק יכולים גם לקיים אותו, אבל אין שום סיכוי שבעשרות השנים הקרובות תקום תנועה עולמית של חרם, דוגמת זה ששבר את המשטר הגזעני בדרום-אפריקה. שכן בראש אותו משטר עמדו ידידים מוצהרים של הנאצים. חרם על ''מדינת היהודים'', המזוהה עם קרבנות-הנאצים, פשוט לא יקום. די יהיה באיזכור העובדה שהדרך הארוכה אל תאי-הגזים התחילה בסיסמה הנאצית ''אל תקנו מיהודים!''
זוהי הבעיה של מיטת-סדום: דוגמה אחת אינה מתאימה למקרה אחר. כאשר הנתונים שונים, גם התרופות צריכות להיות שונות.
הרעיון של ''מדינה אחת'' יכול למשוך את ליבם של מי שנואשו מהמאבק על נפש ישראל. אני בהחלט מבין לליבם. אבל זהו רעיון מסוכן, ובעיקר מסוכן לפלסטינים.
מבחינה סטטיסטית מהווים כיום הישראלים-היהודים רוב מוחלט בין הים והירדן. לכך יש להוסיף נתון חשוב עוד יותר: ההכנסה השנתית הממוצעת של הפלסטינים-הערבים היא כ-800 דולר, זו של הישראלים-היהודים היא כ-20,000 דולר - פי 25! המשק הישראלי ממשיך להתחזק מדי שנה. הפלסטינים היו הופכים במדינה זו לציבור של חוטבי עצים ושואבי מים. כלומר, אילו קמה המדינה המאוחדת הדמיונית היו היהודים שולטים בה שלטון מוחלט. מובן שהיו משתמשים בכוחם כדי להנציח את שלטונם ולמנוע את שיבת הפליטים.
כך תתממש בדיעבד הדוגמה הדרום-אפריקאית: ב''מדינה האחת'' יקום משטר של אפרטהייד. המדינה תהפוך לשדה-קרב במשך שנים רבות. לא זה בלבד שהסכסוך הישראלי-הפלסטיני לא היה נפתר, אלא להיפך, הוא היה מחריף ועובר לזירה מסוכנת עוד יותר.
פפה השמיע גם טענה, הנראית לי תמוהה: שממילא כבר קמה המדינה-האחת, מכיוון שישראל שולטת מהים עד הנהר. ולא היא. זאת אינה מדינה אחת, אלא מדינה אחת ושטח-כיבוש אחד. מדינה כזאת מוכרחה להתפרק - כפי שראינו בברית-המועצות וביוגוסלביה.
מובן שהמדינה-האחת לא תקום. לא זה בלבד שהישראלים לא יוותרו על מדינה משלהם ויתנגדו לכך כמעט פה-אחד, אלא שגם רוב הפלסטינים לא ייוותרו על מדינה משלהם. אפשר למחוא כפיים לפרופסור ישראלי המציע את פירוקה של מדינת-ישראל, אבל אין להם זמן לפיתרונות אוטופיים, שיתגשמו אולי בעוד מאה שנה. הם זקוקים לסיום הכיבוש ולפתרון הסכסוך כאן ועכשיו, בעתיד הקרוב.
כל המבקשים בלב שלם לעזור לעם הפלסטיני הכבוש, מוטב להם להתרחק מרעיון החרם הכללי על מדינת-ישראל. הוא ידחוף את כל הישראלים לידי הימין הקיצוני, מפני שיחזק את האמונה הימנית ש''כל העולם נגדנו'' - אמונה שהשתרשה בימי השואה, כאשר ''כל העולם ראה ושתק''. כל ילד ישראלי לומד זאת בבית-הספר.
חרם נקודתי על ארגונים וחברות התומכות בפועל בכיבוש יכול להועיל לשכנוע הציבור הישראלי שהכיבוש אינו כדאי. חרם ממוקד יכול להשיג מטרה ממוקדת - אם אינו מכוון לפירוק מדינת-ישראל. ''גוש שלום'', שאליו אני שייך, קרא כבר לפני 10 שנים לחרם על מוצרי ההתנחלויות. המטרה הייתה לבודד את המתנחלים ושותפיהם ולעשות את פעולתם בשטחים הכבושים לבלתי-כדאית. ואילו חרם כללי על מדינת-ישראל ישיג את התוצאה ההפוכה - הוא יבודד את פעילי-השלום הישראליים.
''פתרון שתי המדינות'' היה ונשאר הפיתרון היחידי. כאשר הצענו אותו מיד אחרי מלחמת 1948, אפשר היה למנות אותנו על אצבעות שתי הידיים, לא רק בארץ אלא בעולם כולו. עכשיו יש לגביו קונסנזוס עולמי. הדרך לפיתרון זה אינה קלה, סכנות רבות בדרך, אך זהו פיתרון ריאלי הניתן להגשמה.
יכול אדם להגיד: בסדר, נקבל את פתרון-שתי-המדינות מפני שהוא מציאותי, אך אחרי הגשמתו נשאף לבטל את שתי המדינות ולהקים מדינה אחת משותפת. לדידי זה בסדר גמור. אני מקווה שתקום פדרציה בין שתי המדינות, ושהיחסים ביניהן ילכו ויתהדקו. אני מקווה שעד אז יקום גם איחוד מרחבי, כדוגמת האיחוד האירופי, שיכלול את ישראל בצד כל המדינות הערביות, ואולי גם את תורכיה ואיראן.
אבל קודם כל נרפא במידת האפשר את הפצע, שכולנו סובלים ממנו: הסכסוך הישראלי-פלסטיני. לא בתרופות-פלא, ובוודאי לא במיטות-סדום, אלא בתרופות המצויות על המדף.
הפרק בספר ''בראשית'' מספר שאברהם אבינו ניסה לשכנע את אלוהים שלא להשמיד את סדום.
אוּלַי יֵשׁ חֲמִשִּׁים צַדִּיקִם, בְּתוֹךְ הָעִיר; הַאַף תִּסְפֶּה וְלֹא-תִשָּׂא לַמָּקוֹם, לְמַעַן חֲמִשִּׁים הַצַּדִּיקִם אֲשֶׁר בְּקִרְבָּהּ (בראשית יח, יד).אלוהים הבטיח שלא יהרוס את העיר אם יימצאו בה 50 צדיקים. אברהם התמקח בעקשנות, ואלוהים ירד בהדרגה ל-45, ואחר-כך ל-40, ל-30, ל-20, ובסוף ל-10. אבל בסדום לא נמצאו עשרה צדיקים, והתוצאה ידועה.
אני מאמין שיש בישראל הרבה-הרבה יותר מעשרה צדיקים. כל סקרי דעת-הקהל מראים שהרוב הגדול במדינה לא רק רוצה בשלום, אלא מוכן גם לשלם את מחירו. הוא חושש. הוא לא מאמין. הוא כבול בדעות שניטעו בו מילדות. צריכים לשחרר אותו, ואני מאמין שזה ניתן.
מיטת סדום
